חופש דת

חופש הדת הוא החופש של כל אדם לבחור בדת מסוימת, להאמין בה, לנקוט את כל הפעולות שאמונתו מחייבת, להימנע מכל הפעולות שאמונתו אוסרת, והכול כדי להגשים הלכה למעשה את אמונתו. חופש הדת כולל את חופש הפולחן הדתי, את החופש להתפלל על פי מצוות הדת, את הזכות להמיר את הדת, את הזכות להטיף לדת ולהפיצה ברבים, ואת החופש מדת.

חופש הדת נמנה בין זכויות האדם האוניברסליות המוכרות בהגות הליברלית וההומניסטית ובידי האו"ם.

בישראל

מקורות

חופש הדת לא מוכר במפורש בחוקי היסוד של מדינת ישראל, אך ניתן למצוא לו ביסוס בשלושה מקורות תת-חוקתיים:

הכרזת העצמאות - בהכרזת העצמאות נאמר ש"מדינת ישראל... תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות". למגילת העצמאות אמנם אין מעמד חוקתי, אך שופטים מסתמכים עליה בפירוש החקיקה הקיימת.

דבר המלך במועצתו, 1922 – בחוקי המנדט הבריטי ששררו בארץ לפני קום המדינה נקבע כי "כל האנשים בארץ ישראל ייהנו מחופש מצפון מוחלט, ויוכלו לקיים את צורות פולחנם באין מפריע ובלבד שהסדר הציבורי והמוסר יהיו נשמרים". הוראה זו עמדה בתוקפה עם הקמת המדינה (כפי שנקבע בפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1949), ולא שונתה על ידי הכנסת עד היום.

המשפט המקובל – הפסיקה בישראל פיתחה, בפסקי דין רבים של בית המשפט העליון, את חופש הדת כזכות אדם הלכתית. כך נקבע כי "במדינת ישראל, כל אדם רשאי לחיוב בה באמונתו ולעבוד את אלוקיו על פי דרכו ועל פי הכרתו, ורשויות המדינה שבה שוקדות על כך כי איש לא ירדף בשל אמונתו הדתית או בשל היעדרה"; "עקרון חופש הדת והמצפון כלל יסוד הוא במערכת משפטנו".

מלבד מקורות אלו, בית המשפט העליון קבע כי כבוד האדם, המעוגן בחוק היסוד, כולל בתוכו גם את חופש הדת, ולפיכך מעמד חופש הדת הוא כזכות חוקתית: "עם חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הפך חופש הדת והפולחן לזכות יסוד, חקוקה עלי ספר, כחלק מכבוד האדם... כבוד האדם כערך חוקתי טומן בחובו את תפיסת היסוד בדבר זכותו של האדם לחופש, הן בגופו והן ברוחו, לעצב את אישיותו ולחיות על פי תפיסת עולמו באין מפריע".

טעמים

בפסיקה ובספרות הוכרו טיעונים שונים המצדיקים הגנה מיוחדת לחופש הדת.

הרציונל העיקרי היא חופש המצפון, שאף הוא זכות חוקתית בישראל, למרות שאינה מעוגנת בחוקי היסוד. לפי גישה זו, חופש הדת הוא חלק מחופש המצפון, ולפיכך לשם הכרה בחופש הדת אין חובה לבחון האם הדת אכן מחייבת או אוסרת דבר מה, אלא העיקר הוא חופש האמונה, והמידה שבה נפגע מצפונו של האדם. ההגנה על חופש המצפון דורשת שלא לכפות אדם להתנהג באופן המנוגד במישרין לעקרונות שהוא מחויב להם עמוקות. הפגיעה בחופש המצפון תהיה בדרך כלל כאשר אדם נדרש לפעול באופן אקטיבי תוך הפרת עקרונותיו, ולעשות כן בעצמו.

טיעון נוסף הוא שפגיעה בחופש הדת מחלישה את התרבות הדתית. הדת היא דוגמה מובהקת לתרבות מקיפה, ולהגנתה יש ערך רב מבחינתם של בני אותה תרבות. ביסוד הגנה זו עומדת ההגנה על קבוצות מיעוט תרבותיות, העומדת בלבה של מדיניות רב תרבותית.

ישנם מלומדים הסבורים כי חופש הדת יכול להתבסס גם על חופש האוטונומיה. לפי טענה זו, אדם ממש את האוטונומיה שלו כאשר הוא חי חיים דתיים, ולכן כפייתו להפר את חוקתי דתו שקולה לפגיעה חומרה באוטונומיה שלו. מנגד טענו מלומדים אחרים כי לאוטונומיה אין ערך העומד בפני עצמו, ולפיכך לא ראוי לבסס עליה את חופש הדת.

קונפליקטים

חובת המדינה לעניין חופש הדת היא כפולה: מחד גיסא אל לה לפגוע בחופש הדת של האדם, ומאידך גיסא עליה להגן על חופש הדת מפני צדדים שלישיים המבקשים לפגוע בה. בישראל, הזכות לחופש הדת היא יחסית, ולכן היא עשויה להידחות מפני זכויות אחרות, אם הפגיעה תקיים את תנאיה של פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. יש הטוענים שחופש הדת מתקיים בישראל באופן חלקי בלבד, וחורגים ממנו נושאים כדוגמת:

• בישראל אין נישואים לא דתיים: נישואין וגירושין מוכרים חוקית רק אם הוכרו על ידי הרשות הדתית הרשמית, או אם נרשמו במדינה אחרת. בפרט, בני זוג מדתות שונות יכולים להינשא חוקית בישראל רק אם דתם מאפשרת זאת, כדוגמת מוסלמי ונוצרייה, או שאחד מהם ימיר את דתו לזו של האחר. כך, יהודי אינו יכול להינשא למי שאינו יהודי, אם כי הנישואים עשויים להיות תקפים ביחס ללא יהודי, כגון במקרה שמוסלמי נושא יהודייה בנישואים מוסלמיים. בנוסף, יהודי כהן אינו יכול לשאת גרושה או גיורת, וכדי למנוע זאת, יהודי המבקש לשאת גרושה זקוק לעדות על כך שאינו כהן.
• אחדים מחוקי המדינה, כגון "חוק החמץ" ו"חוק החזיר", מטילים על כלל התושבים היהודים הגבלות שמקורן בדת היהודית.
• בישראל השירות בצבא הוא חובה ולפי מדיניותו, כלל החיילים מחויבים להשתתף באירועים רשמיים, גם כששרות בהם נשים ולמרות האיסור ההלכתי לגברים יהודים לשמוע אישה שרה. חיילים דתיים שעוזבים את המקום עלולים לעמוד לדין וחלקם נכלאים. במקרה של אירועים אחרים, שיקול הדעת האם לפטור מהאזנה לשירה חיילים המבקשים זאת, מואצל למפקדיהם.
• יהודים אינם מורשים להתפלל בהר הבית, לעומת מוסלמים, שאמנם לא נמנעת מהם התפילה בהר, אך לעיתים מוגבל גיל העולים. אפליה זו הונחה פעמים אחדות לפתחו של בית המשפט העליון, ונפסק כי הגבלות אלה נובעות משיקולים בטחוניים, ולכן הן בגדר פגיעה מוצדקת בחופש הדת. כמו כן, מוגבלת גישת יהודים המעוניינים להתפלל בקבר יוסף או במקומות אחרים המצויים בשליטת הרשות הפלסטינית משיקולים מדיניים ובטחוניים.

ראו גם

• חופש מדת
• כפייה דתית
• כפייה חילונית
• הפרדת הדת מהמדינה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חופש דת בוויקישיתוף

• חופש הדת, חופש מדת והגנה על רגשות דתיים, דני סטטמן וגדעון ספיר, מחקרי משפט כא, 2004
• מסמך רקע בנושא חופש הדת וחופש מדת, מוגש לוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, הבינתחומי הרצליה 2005
• חופש הדת והחופש מדת בראי הרעיון הדמוקרטי, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2015
• Religion and State--A Fresh Theoretical Start, Gidon Sapir
• דון סוסונוב ועמיחי דנינו, האם ניתן לייחס את זכות היסוד חופש הדת לתאגידים? בחינה ביקורתית בראי הדין הישראלי, באתר כתב העת משפט ועסקים.
• חזיר במדינת היהודים?, על פסיקת בג"ץ בנושא, אתר חדשות מחלקה ראשונה

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0