חוזה דבול
חוזה דבול הוא הסכם שנחתם בשנת 1108 בין בוהמון הראשון מאנטיוכיה לבין אלכסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, לאחר סיום מסע הצלב הראשון.
ההסכם קרוי על שם המבצר הביזנטי בדבול שבמקדוניה. אף שההסכם לא יושם באופן מיידי, מטרתו הייתה להפוך את נסיכות אנטיוכיה למדינה המשועבדת לאימפריה הביזנטית.
בתחילת מסע הצלב הראשון התכנסו צבאות הצלבנים בקונסטנטינופול והבטיחו כי ישיבו לאימפריה הביזנטית כל שטח שיכבשו. אולם, בוהמון, בנו של רובר גיסקאר שהיה בעבר אויבו של אלכסיוס, תבע לעצמו את נסיכות אנטיוכיה. אלכסיוס לא הכיר בעצמאותה של הנסיכות ובוהמון פנה לאירופה בניסיון למצוא לעצמו תמיכה. הוא פתח במלחמה גלויה כנגד אלכסיוס, אולם עד מהירה הוכנע ונאלץ לשאת ולתת עם אלכסיוס במחנה הקיסר שבדבול, שם נחתם ההסכם.
על פי תנאי ההסכם בוהמון הסכים להפוך וסאל של הקיסר ולהגן על הקיסרות הביזנטית בכל עת שהדבר ידרש. הוא אף הסכים למינויו של פטריארך יווני. בתמורה הוא קיבל את התארים סבסטוס (ביוונית: Σεβαστός) ודוכס אנטיוכיה וכן את הזכות להוריש לצאצאיו את רוזנות אדסה. לאחר חתימת ההסכם שב בוהמון לפוליה ושם מת. אחיינו, טנקרד, נסיך הגליל, אשר היה עוצר אנטיוכיה, סירב לקבל את תנאי ההסכם. אנטיוכיה באה תחת שליטת ישירה של הקיסרות הביזנטית באופן זמני בשנת 1137 ורק לאחר 1158 הפכה לווסאל של הקיסרות הביזנטית.
חוזה דבול הוא דוגמה אופיינית לנטייתה של הקיסרות הביזנטית ליישב סכסוכים באמצעים דיפלומטיים ולא באמצעי מלחמה. הסכם נבע מחוסר האמון ששרר בין הקיסרות הביזנטית לבין שכניה במערב אירופה ותרם לחיזוק חוסר אמון זה.
רקע
בשנת 1097 התכנסו צבאות הצלבנים בקונסטנטינופול לאחר מסעם המשותף מזרחה באירופה. אלכסיוס הראשון אשר ביקש רק את עזרתם של חלק מן האבירים מן המערב כדי לסייע כשכירי חרב במלחמה בסלג'וקים, עצר את הצבאות הצלבנים בעיר ולא התיר להם להמשיך בדרכם לירושלים עד אשר נשבעו כי ישיבו לאימפריה כל שטח שיכבשו בדרכם ואשר היה שייך בעבר לאימפריה הביזנטית[1]. מנהיגי הכוחות נעתרו בסופו של דבר לדרישה, אולם נשבעו כבודדים ולא כקבוצה. חלקם, כמו למשל רמון הרביעי, רוזן טולוז, היו כנים בשבועתם, אחרים כמו בוהמון, מעולם לא חשבו לעמוד בהבטחתם. בתמורה לשבועתם סיפק אלכסיוס לצלבנים ליווי צבאי ומדריכים[2]. הצלבנים היו ממורמרים מן השיטות הביזנטיות ביחסים בינלאומיים. כך למשל, העובדה שהאימפריה הביזנטית ניהלה משא ומתן לכניעתה של ניקאה, בעוד הצלבנים מטילים מצור על העיר מתוך תקווה להפילה ולממן בשלל את המשך מסעם. הצלבנים אשר חשו נבגדים משיטותיו של אלכסיוס, אשר הצליח להשיב לעצמו חלק ניכר מאסיה הקטנה ובה ערים חשובות ואיים, המשיכו בדרכם ללא סיוע ביזנטי. בשנת 1098, לאחר שאנטיוכיה נפלה לידיהם בעקבות מצור ממושך שבעקבותיו מצאו עצמם הצלבנים במצור בתוך העיר, אלכסיוס עשה דרכו לפגוש בהם, אולם לאחר ששמע מסטפן השני, רוזן בלואה כי המצב חסר תקווה, שב על עקבותיו לקונסטנטינופול. הצלבנים, אשר עמדו באופן מפתיע במצור, האמינו כי אלכסיוס נטש אותם וראו בביזנטים גורם שלא ניתן לתת בו עוד אמון[3]. לכן, ראו את שבועתם לאלכסיוס כמבוטלת[4]. עד לשנת 1100 קמו מספר מדינות צלבניות, בהן נסיכות אנטיוכיה אשר נוסדה על ידי בוהמון בשנת 1098. בוהמון תבע את אנטיוכיה לעצמו, אף שנטען כי יש להשיב את אנטיוכיה לביזנטים, למרות התנהגות אלכסיוס[5]. מנגד עמד אלכסיוס על תביעתו לחזקה באנטיוכיה. לאנטיוכיה היה באותה עת נמל חשוב, והיא שימשה מרכז מסחר במזרח התיכון ומאחז של הנצרות האורתודוקסית, שבה ישב פטריארך יווני. היות שאנטיוכיה נכבשה מידי הקיסרות הביזנטית רק עשרות שנים ספורות קודם לכן, לא הכיר אלכסיוס במעמדה של נסיכות אנטיוכיה והאמין כי על בוהמון לעמוד בשבועתו משנת 1097 ולהשיבה לקיסרות הביזנטית. לכן, יצא אלכסיוס בניסיון לגרש את בוהמון מאנטיוכיה.
בוהמון ליבה את איבתו של אלכסיוס של הכנסייה האורתודוקסית כאשר בשנת 1100 הוא מינה את ברנרד מוולנס לפטריארך הלטיני של אנטיוכיה וגירש מן הנסיכות את הפטריארך היווני, אשר נמלט לקונסטנטינופול. זמן קצר אחר כך נלכד בוהמון בידי הדנישמנדים מאנטוליה ונכלא למשך שלוש שנים, תקופה שבה האנטיוכים בחרו בטנקרד כעוצר הכתר. לאחר שחרורו של בוהמון, יצא בשנת 1104 לעזרת בלדווין השני רוזן אדסה למסע הגנה על נחלותיהם, מסע שנסתיים בתבוסה קשה מידי הסלג'וקים בקרב חרן. תבוסה זו הביאה לחידוש הלחצים בהם הייתה נתונה נסיכות אנטיוכיה הן מצד הסלג'וקים והן מצד האימפריה הביזנטית. בוהמון הותיר את טנקרד לשלוט באנטיוכיה ושב מערבה, כשהוא תר באיטליה ובצרפת לתגבור כוחותיו. הוא זכה לתמיכתם של האפיפיור פשל השני ופיליפ הראשון, מלך צרפת, אשר היה לחתנו.
קרובי משפחתו הנורמנים של בוהמון בסיציליה היו בסכסוך עם האימפריה הביזנטית במשך יותר משלושים שנה, ואביו רובר גיסקאר היה אחד מאויביה הבולטים של האימפריה. בעוד בוהמון שוהה במערב אירופה, שלח אלכסיוס צבא כדי לתפוס את אנטיוכיה ואת העיר קיליקיה. בשנת 1107, לאחר שאירגן צבא חדש לצאת למסע צלב כנגד המוסלמים בסוריה, בוהמון בחר לצאת למלחמה גלויה כנגד אלכסיוס, הוא חצה את הים האדריאטי והטיל מצור על העיר המערבית ביותר באימפריה הביזנטית, היא דורס. כמו אביו לפניו, בוהמון לא הצליח להתקדם לתוך ליבה של האימפריה הביזנטית. אלכסיוס בחר שלא להתעמת בקרב מול בוהמון והמצור על דורס כשל, בחלקו עקב מגפה שפשטה בכוחות. עד מהירה מצא עצמו בוהמון מבודד מול חומות דורס, כאשר דרך המילוט בים נחסמה על כוחות רפובליקת ונציה והאפיפיור הודיע על הפסקת תמיכתו בו.
ההסכם
בחודש ספטמבר 1108 ביקש אלכסיוס מבוהמון כי ישא ויתן עמו במחנה הקיסרי שישב בדיאבוליס (היא דבול). לבוהמון לא נותרה כל ברירה אלא לקבל את ההזמנה, משהבין כי אבד כל סיכוי שיצליח לזכות בעימות צבאי מול כוחות האימפריה. הוא הודה כי הפר את שבועתו משנת 1097, אולם סירב להודות כי הוא נושא באחריות למצב הקיים, זאת כיוון שבעיניו אלכסיוס הפר את ההסכם כאשר לא בא לסייע לצלבנים בעת שהיו נתונים במצור באנטיוכיה, בשנת 1098. בתגובה הסכים אלכסיוס להכיר בחוסר התוקף של השבועות שניתנו לו בשנת 1097. תנאיו של ההסכם סוכמו על ידי הגנרל הביזנטי ניקופורוס ברייניוס ותועדו על ידי אשתו הנסיכה אנה קומננה:
- בוהמון הסכים להפוך לווסאל של הקיסר ושל יורשו של הקיסר, יוחנן השני;
- בוהמון הסכים לסייע בהגנה על הקיסרות הביזנטית, כל אימת שיתבקש לעשות זאת, והסכים לתשלום שנתי של 200 כיכר בתמורה לשירותיו;
- הקיסרות העניקה לבוהמון את התארים סבסטוס ודוכס אנטיוכיה;
- הוענקה לו השליטה הפאודלית באנטיוכיה ובחלב (אף שחאלב לא הייתה בשליטתו, או בשליטת הקיסרות. אולם ההבנה הייתה כי ינסה לכבוש את העיר);
- בוהמון הסכים להשיב את לטקיה ושטחים קיליקיים אחרים לשליטת אלכסיוס;
- בוהמון הסכים למינוי פטריארך יווני באנטיוכיה.
תנאי ההסכם סוכמו בהתאם למונחים המערביים המוכרים לבוהמון, כך שהוא ראה עצמו כווסאל פאודלי של אלכסיוס, על כל החובות שמעמדו מטיל עליו בהתאם למקובל באירופה המערבית: הוא התחייב להעמיד סיוע צבאי לקיסר במלחמותיו, כנגד כל אויבי הקיסר, בין באירופה או באסיה.
אנה קומננה מתארת את מהלך המשא ומתן בתאורים חוזרים ונשנים, בהם בוהמון מצביע על שגיאותיו ומהלל את נדיבותו של אלכסיוס והאימפריה. משא ומתן שהיה כרוך ככל הנראה בהשפלתו של בוהמון. מנגד, אין ספק שתעודה של אנה קומננה בא להלל את אביה הקיסר ואת תנאי ההסכם וייתכן שאינו מדויק לחלוטין.
ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בעל פה, תועדו בכתב בשני עותקים, האחד ניתן לאלכסיוס והשני לבוהמון. על ההסכם חתמו עדים משני הצדדים. ההסכם נכתב בלטינית, או יוונית, או בשתי השפות גם יחד. אף לא אחד משני העותקים שרד עד ימינו. לא ידוע כיצד התקבל ההסכם באירופה המערבית והוא כמעט ולא הוזכר בהיסטוריה הכתובה של אותה העת.
לאחר חתימת החוזה
בוהמון מעולם לא שב לאנטיוכיה לאחר חתימת חוזה דבול (אלא פנה לאיטליה ושם מת בשנת 1111) ותניות ההסכם אשר נוסחו בזהירות כה רבה לא יושמו. אחיינו של בוהמון, טנקרד, סירב לכבד את החוזה. לדידו, אנטיוכיה הייתה שייכת לו מכוח זכות הכיבוש. טנקרד לא מצא כל סיבה להעביר את השליטה במקום לידי כוח אחר אשר לא היה מעורב במסע הצלב ואשר מנקודת ראות הצלבנים, אף פעל להכשלתו. הצלבנים חשו שאלכסיוס גרם לבוהמון לחתום על החוזה במעשה מרמה, התנהגות שעלתה בקנה אחד עם תפיסתם את דמותו של אלכסיוס בעת מסע הצלב. על פי החוזה לא הייתה לטנקרד חזקה חוקית באנטיוכיה ואלכסיוס ציפה כי בוהמון ידיח את טנקרד, או יכפה עליו בדרך כלשהי לכבד את ההסכם. תחת זאת, הפטריארכים היוונים, אשר מונו לאנטיוכיה בקונסטנטינופול, לא יכלו למלא את משרתם במקום.
שאלת מעמדה של אנטיוכיה והערים הקיליקיות שבסמוך לה, המשיכה להטריד את האימפריה הביזנטית במשך שנים ארוכות לאחר חתימת ההסכם. אף שחוזה דבול מעולם לא יושם, הוא סיפק את הבסיס החוקי למשא ומתן שניהלו הביזנטים עם הצלבנים במשך 30 השנים שלאחר חתימתו, וכן לטענות הביזנטיות באשר לאנטיוכיה בעת מלכותם של יוחנן השני קומננוס ומנואל הראשון, קיסרי האימפריה הביזנטית. למטרה זו הגיע יוחנן השני עם צבאו לאנטיוכיה בשנת 1137, והטיל עליה מצור. תושבי אנטיוכיה ניסו לשאת ולתת עם צבא המצור, אולם יוחנן דרש כניעה ללא תנאי. לאחר שביקש וקיבל את רשותו של פולק מאנז'ו, מלך ירושלים, נכנע ריימונד, נסיך אנטיוכיה לביזנטים. הסכם הכניעה, בו נשבע ריימונד אמונים ליוחנן השני, מבוסס באופן מפורש על חוזה דבול ואף מרחיק לכת ממנו. ריימונד הבטיח לקיסר זכות כניסה חופשית לאנטיוכיה, וכן להעבירה לשליטת הביזנטים מיד לאחר שיכבוש את הערים חלב, שייזר, חומס וחמאת מידי המוסלמים. על פי ההסכם, הערים הנכבשות תועברנה לידי ריימונד.
לקריאה נוספת
- Thomas S. Asbridge, The Creation of the Principality of Antioch, 1098–1130. The Boydell Press, 2000.
- Jonathan Harris, Byzantium and the Crusades. Hambledon and London, 2003.
- Ralph-Johannes Lilie, Byzantium and the Crusader States, 1096–1204. Trans. J.C. Morris and J.C. Ridings. Clarendon Press, 1993.
- Kenneth M. Setton, ed., A History of the Crusades, Vols. II and V. Madison, 1969–1989.
הערות שוליים
- ^ Spinka M., Latin Church of the Early Crusades, Church History 1939;8:113–131,113
- ^ Anna Comnena, The Alexiad: Book X, 261.
- ^ Runciman, S.,(1980). The First Crusade. Cambridge University. מסת"ב 0-521-23255-4. pp. 182-183
- ^ Anna Komnene, The Alexiad, XI, 291.
- ^ Spinka, Latin Church of the Early Crusades, 113
24553676חוזה דבול