זיכרונות נעים ביי
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית ספר ריקה. זיכרונות נעים ביי: מסמכים טורקיים רשמיים המתייחסים לגירוש ולמעשי הטבח בארמנים, הידועים גם בשם "מברקי טלעת פאשה", הוא ספר שנכתב על ידי ההיסטוריון והעיתונאי ארם אנדוניאן בשנת 1919. הספר במקור הוכן לדפוס בארמנית, אולם הפך פופולרי ברחבי העולם באמצעות המהדורה האנגלית שפורסמה על ידי הוצאת הודר וסטוטון (אנ') בלונדון. הוא כולל מספר מסמכים (טלגרפים) המהווים הוכחה שרצח העם הארמני יושם באופן רשמי כמדיניות של האימפריה העות'מאנית.
המהדורה האנגלית הראשונה כללה הקדמה מאת הרוזן גלאדסטון (אנ').
תוכן
על פי אנדוניאן, המסמכים נאספו על ידי בכיר בממשל העות'מאני בשם נעים ביי, שעבד במשרד לענייני פליטים בחלב, ונמסרו על ידו לאנדוניאן. כל פתק נושא את חתימתו של טלעת פאשה, שר הפנים ומאוחר יותר הווזיר הגדול של האימפריה העות'מאנית. תוכנם של המברקים הללו "מציין בבירור את כוונתו להשמיד את כל הארמנים, משרטט את תוכנית ההשמדה, מציע ערובה לחסינות עבור בכירים בממשל, קורא לצנזורה הדוקה יותר ומושך תשומת לב מיוחדת לילדים בבתי יתומים ארמנים". המברקים נותרו בנוסח מקודד וכתובים בטורקית עות'מאנית.
התמונה הכוללת העולה מהתיאורים הללו מצביעה על רשת של ההשמדה של רוב המגורשים. היא מאשרת לחלוטין את מה שההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי קרא לו "הפשע הענק הזה שהדהים את המזרח הקרוב".
אותנטיות
בשנת 1983, החברה ההיסטורית הטורקית (אנ') (ארגון הקשור בהכחשת רצח העם הארמני) פרסם חיבור, שכיום נחשב מפוקפק, בשם "Ermenilerce Talat Pasa’ya Atfedilen Telgraflarin Gercek Yüzü" מאת שינאסי אורל (Şinasi Orel) וסורֶייה יוג'ה (Süreyya Yuca). ב-1985 יצאה מהדורה אנגלית בשם "The Talat Pasha Telegrams: Historical Fact or Armenian Fiction" ("מברקי טלעת פאשה: עובדה היסטורית או בדייה ארמנית"). בהקדמה למהדורה זו, כתבו המחברים כי המושג "רצח עם" (גנוסייד) והמושג "מעשי טבח" נעשה בהם שימוש שגוי כדי להגדיר את רצח העם הארמני (שאותו תיארו המחברים כ"טענה" ארמנית וכ"הוצאת לשון הרע מכוונת כלפי טורקיה"), ושהמסמכים הכלולים ב"זיכרונות נעים ביי" היו זיופים, שבמשך יותר מ-60 שנה שימשו כבסיס להאשמות הללו בדבר רצח עם וטבח.[1]
ההיסטוריון הצרפתי איב טרנו (אנ'), שהשתתף בטריבונאל העממי הקבוע (אנ') ב-1984, טוען כי שמברקים אלה "אומתו על ידי מומחים...[אולם] הם נשלחו בחזרה לאנדוניאן בלונדון ואבדו".
ההיסטוריון והאקן דאדריאן טען ב-1986 כי הנקודות שהובאו על ידי היסטוריונים טורקים הן מטעות והגיב על הסתירות שהן העלו.
ההיסטוריון הסקוטי ניל פרגוסון, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, וכן ריצ'רד אלברכט בין השאר, מצביעים גם הם על העובדה כי בית המשפט לא ערער על האותנטיות של המברקים ב-1921 – שאף לא הוצגו כראיות בבית המשפט – ושהבריטים תפסו עוד מברקים רבים שבאופן ישיר "הפלילו חילופי דברים בין טלעת ובכירים טורקים אחרים", וש"אחד המומחים המדעיים המובילים, והאקן דאדריאן, ב-1986, אימת את המסמכים כמברקים אותנטיים שנשלחו על ידי [...] טלעת פאשה". לכך הוא מוסיף:הפגמים הללו קשורים בחישובים שגויים, תארוכים שגויים, המרות שגויות של תאריכים מסגנון ישן לחדש, ועריכה רשלנית, למרות נגישותם של משאבים מגוונים, ובכללם סיוע של צוות שסופק על ידי "החברה ההיסטורית הטורקית" – שבתוך אי הסדר של שביתת הנשק לא היו אפשריים ולא ניתן היה לממן אותם, לא על ידי נעים ולא על ידי אנדוניאן. מלבד היותן נסיבתיות ולא מרכזיות, בעיות כאלו הן מוגבלות/מקומיות לטבעו המסורבל של החומר עצמו. טיעון הזיוף נמצא רופף, מאחר שהמקרים הספורים שעליהם הטיעון מבוסס, כוללים לא יותר מחריגות בלבד. אולם חריגה אינה גובלת בזיוף. זיוף מבוסס על כישורים, זהירות, ומעל לכל מידת מה של תחכום שמשולבים לצורך מניעת טעויות. קיומן וגילוין הפשוט של פגמים כאלה בחומר הנבחן, מקלים כנגד האשמה הזו. אכן, אף זייפן בעל ערך היה מייצר חומר כל כך לא שלם וכל כך פגום עם פגמים גסים; ניתן היה בקלות להימנע מהם על ידי כל אחד שהיה רוצה לזייף. יתר על כן, מערכת ממשלתית הידועה בשל שיטותיה הלא-קבועות של דוחות, אינה יכולה להיחשב חפה מאי-סדרים כאלה. מלבד זאת, עוסקים כאן בפרוטוקולים סודיים ביותר באמצעה של "מלחמה גדולה", שהחלה בה ונוהלה על ידי מפלגה פוליטית שהסתמכה על הסחות והסוואה לצורך מימוש תוכניותיה הסודיות; חריגה מהסדר היא חלק אינטגרלי ממנטליות כזאת".
ההיסטוריון הטורקי טאנר אקצ'אם (אנ') מצביע על נקודות דמיון בין המברקים שפורסמו על ידי אנדוניאן למסמכים עות'מאניים קיימים. בספר שפרסם ב-2016 בשם "זיכרונות נעים אפנדי ומברקי טלעת פאשה", הוא טוען כי הזיכרונות והמברקים הם אמתיים. אקצ'ם טוען שמהלך המחקר שלו הוא גילה מידע ומסמכים רציניים חדשים התומכים בטענתו. אקצ'ם מסכם אותם כך:[2][3][4]
- אכן היה קצין עות'מאני בשם נעים אפנדי. המסמכים העות'מאניים המקוריים שמוכיחים זאת קיימים, וכמה מהם מפורסמים בספרו של אקצ'אם.
- ישנו חיבור אוטוביוגרפי ששייך לנעים אפנדי. עותקי המיקרופיש שלו, אותם כתב בעות'מאנית בכתב ידו, הם כעת בידיו של אקצ'אם. בספרו הוא מציג את הדפים הללו כפי שהם.
- החיבור האוטוביוגרפי הוא אותנטי והחומר שהוא מספק הוא נכון. ניתן למצוא מסמכים בארכיונים העות'מאניים המתייחסים אל אותם אירועים ואנשים שמתייחס החיבור.
- ההיסטוריונים הטורקים שינאסי אורל וסורֶייה יוג'ה טענו כי השימוש בנייר שורה במברק מצביע על כך שהמסמך מזויף, מכיוון, שלדבריהם, הביורוקרטיה העות'מאנית לא עשתה שימוש בנייר שורה. אקצ'אם מציג ראיות לכך שבמשך תקופת זמן ספציפית זו הביורוקרטיה העות'מאנית כן עשתה שימוש בנייר שורה וישנם מסמכים רבים בארכיונים העות'מאניים המראים שהסוכנויות הרבות של משרד הפנים הזמינו נייר שורה.
- המברקים שנעים אפנדי מכר לאנדוניאן כוללים קודים בעלי שתיים ושלוש ספרות. אורל ויוג'ה טוענים שבמשך שנות המלחמה הממשלה העות'מאנית השתמשה רק בטכניקות קוד הכוללות קודים בעלי ארבע וחמש ספרות. לפיכך, הם אומרים, המברקים היו מזויפים. אקצ'אם מציג ראיות לכך שבמשך שנות המלחמה הממשלה העות'מאנית השתמשה בקודים מספריים הכוללים קבוצות ספרות שונות כדי לשלוח פקודות במברקים. הטקסטים שהוא גילה בארכיונים העות'מאניים עשו שימוש בסדרה של קודים בעלי שתיים, שלוש, ארבע וחמש ספרות.
בחינה מחדש
גונתר לוי (Guenter Lewy), איש מדע המדינה ומכחיש רצח העם הארמני, טוען גם הוא שהמברקים מהווים את "המוצג המרכזי" של "הטענה נגד הטורקים", שהאותנטיות של מסמכי נעים-אנדוניאן "תיפתר רק באמצעות גילוים ופרסומם של מסמכים עות'מאניים רלוונטיים", וקורא למאמרם של אורל ויוג'ה "ניתוח מדוקדק של המסמכים הללו" העושה "כל שימוש בהם במאמר מלומד רציני בלתי מקובל". בנוגע לעמדה זו, דייוויד ברוס מקדונלד (אנ') כתב כי לוי מסתפק בהסתמכות על מאמרם של "המכחישים הטורקים שינאסי אורל וסורֶייה יוג'ה": "תפיסתו של לוי לגבי עמודים לא יציבים מהדהדת את עבודתם של מכחישי שואה, הרואים גם את ההיסטוריה של השואה כשעונה על עמודים... זו היא טענה מסוכנת, משום שהיא מניחה מהתחלה שחקר רצח עם נשען על שקרים שניתן בקלות להפריך ברגע שנעשית בחינה עמוקה יותר של ה"אמת" ההיסטורית.
דעות אחרות כוללות את הפרופסור ההולנדי ללימודי טורקיה באוניברסיטת ליידן, אריק-יאן צורכר (אנ'); אולם צורכר מצביע על מסמכים רבים אחרים התומכים בטענת מברקי אנדוניאן בדבר מעורבות יסודית ותכנון מוקדם של הרצח על ידי חברי מועצת האיחוד והקידמה המרכזית. חוקרים השותפים להשקפות הרוויזיוניסטים לגבי מסמכי אנדוניאן כוללים את ברנרד לואיס (פרופסור ללימודי המזרח הקרוב באוניברסיטת פרינסטון), שהגדיר את "מברקי טלעת פאשה" בין "הזיופים ההיסטוריים המפורסמים", אנדרו מנגו (אנ') (ביוגרף של מוסטפא כמאל אטאטורק) המדבר על "מברקים המיוחסים באופן מפוקפק לשר הפנים העות'מאני בזמן המלחמה, טלעת פאשה", פול דומונט (Paul Dumont, פרופסור ללימודי טורקיה באוניברסיטת שטרסבורג) שטען באחד מספריו ש"האותנטיות של המברקים לכאורה של האימפריה העות'מאנית, המצווים על השמדת ארמנים, היא כיום תחת מחלוקת", נורמן סטון (אנ') (אוניברסיטת בילקנט (אנ'), אנקרה, טורקיה), המכנה את ספרם של נעים ואנדוניאן "זיוף"; וגיל ויינשטיין (Gilles Veinstein), פרופסור להיסטוריה טורקית ועות'מאנית בקולז' דה פראנס, המתייחס אל המסמכים כ"שום דבר מלבד זיופים".
דוקטור ישראל טשרני, חוקר רצח עם וחבר המכון לחקר השואה והג'נוסייד (אנ') בירושלים כתב ש"דאגתו המלומדת למראה" של ברנרד לואיס "בדבר ארמנים המהווים איום על הטורקים ככוח מרדני שיחד עם הרוסים איימו על האימפריה העות'מאנית, וההתעקשות שבוצעה רק מדיניות של גירושים, בקושי מסתירה את העובדה שהגירושים המאורגנים כללו רצח המוני שיטתי".[5] טשרני משווה את "המבנים הלוגיים" שלואיס עשה בהם שימוש בהכחשתו את רצח העם לאלה שהשתמש בהם ארנסט נולטה (אנ') בשכתוב ההיסטוריה של השואה.
מהדורות
- The Memoirs of Naim Bey: Turkish Official Documents Relating to the Deportation and the Massacres of Armenians, compiled by Aram Andonian, Hodder and Stoughton, London, ca. 1920
- Documents sur les massacres arméniens, Paris, 1920 (תרגום לא שלם מאת M. S. David-Beg)
- Մեծ Ոճիրը (הפשע הגדול), מהדורה בשפה הארמנית, Hairenik, Boston, 1921
למרות שהמהדורה הארמנית פורסמה אחרי השתיים האחרות, ההיסטוריון והאקן דאדריאן טוען כי הטקסט הארמני כולל את טקסט המקור שכתב ארם אדוניאן ב-1919. בהתחשב בהשהיה בפרסומה, מסייעת להסביר מספר "טעויות" שזוהו על ידי מספר מחברים טורקים בתארוך המסמכים.
לקריאה נוספת
- Dadrian, Vahakn N. (August 1986). "The Naim-Andonian Documents on the World War I Destruction of Ottoman Armenians: The Anatomy of a Genocide". International Journal of Middle East Studies. Cambridge University Press. 18 (3): 50.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Şinasi Orel, Süreyya Yuca, The Talat Pasha Telegrams - Foreword, Ankara, 1983
- ^ Akçam: The Authenticity of the Naim Efendi Memoirs and Talat Pasha Telegrams, The Armenian Weekly, October 11, 2016
- ^ Estukyan, Vartan (2016-10-07). "Are "Talat Pasha Telegrams" real?". Agos. נבדק ב-2019-06-23.
- ^ Guest Contributor, Akcam: The Authenticity of the Naim Efendi Memoirs and Talat Pasha Telegrams, The Armenian Weekly, 2016-10-11 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Israel W. Charny, The Psychological Satisfaction of Denials of the Holocaust or Other Genocides by Non-Extremists or Bigots, and Even by Known Scholars, 17 July 2001
26318091זיכרונות נעים ביי