קישוא

קישוא
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו-פסיגיים
סדרה:	דלועאים
משפחה:	דלועיים
סוג:	דלעת
מין:	דלעת השדה
תת־מין:	קישוא
שם מדעי
Cucurbita pepo var. cylindrica

קישוא חי

ערך תזונתי ל-100 גרם
מים	94.79 ג'
קלוריות	17 קק"ל
חלבונים	1.21 ג'
פחמימות	3.11 ג'
פחמימות זמינות	2.5 ג'
שומן	0.32 ג'
שומן רווי	0.084%
שומן חד בלתי רווי	0.011%
שומן רב בלתי רווי	0.091%
כולסטרול	0 מ"ג
ויטמינים	‏
‑ ויטמין A	10 מק"ג
‑ ויטמין B1	0.045 מ"ג
‑ ויטמין B2	0.094 מ"ג
‑ ויטמין B3	0.451 מ"ג
‑ ויטמין B6	0.163 מ"ג
‑ ויטמין B9	24 מק"ג
‑ ויטמין C	17.9 מ"ג
‑ ויטמין D	0 מ"ג
‑ ויטמין E	0.12 מ"ג
‑ ויטמין K	4.3 מק"ג
ברזל	0.37 מ"ג
סידן	16 מ"ג
מגנזיום	18 מ"ג
זרחן	38 מ"ג
אשלגן	261 מ"ג
נתרן	8 מ"ג
אבץ	0.32 מ"ג
סיבים תזונתיים	1 ג'
מקור: מחלקת החקלאות של ארצות הברית

קישׁוּא (שם מלא: דלעת הקישוא; שם מדעי: Cucurbita pepo var. cylindrica) הוא זן תרבותי (Cultivar) במשפחת הדלועיים. הקישוא הוא מאכל נפוץ הגדל במִקְשָׁה, ונפוץ בגני ירק. מבחינה בוטנית חלקו האכיל של הקישוא הוא פרי.

מאפייני הקישוא

מספר זני הקישוא מתחלקים לזנים משתרעים, הדומים לזני המלפפון, וזנים שיחיים אשר גבעוליהם זקופים. שורשיי הקישוא מסתעפים עד כדי יצירת רשת שורשים צפופה בקרקע. בעלי הצמח יש שסעים עמוקים היוצרים חמש אונות. צידיהם התחתונים מכוסים זיפים נוקשים.

צמח הקישוא מוציא פרחים זכריים ונקביים, וכדי שהפרי יתפתח דרושה הפריה על ידי העברת אבקנים מפרח זכרי לפרח נקבי. למרות גידולם הקל, צמחי הקישוא, כמו ירקות אחרים מסוגו, דורשים כמות גדולה של דבורים לצורך האבקה. באזורים שבהם נפגעת כמות המאביקים או היכן שנפוץ השימוש במדבירי חרקים נתקלים מגדלים לעיתים קרובות בהתפתחות כושלת של הפרי. את המחסור באבקה המועברת אל הפרח הנקבי ניתן להשלים על ידי האבקה ידנית או חיזוק אוכלוסיית הדבורים.

צבעו של הפרי הוא צהוב, ירוק או ירוק בהיר וצורתו זהה לרוב לצורת מלפפון חרוש קמטים. יחד עם זאת ישנם כמה זנים מתורבתים אשר צורת פריים עגולה או דמוית בקבוק. שלא כמו המלפפון, הקישוא מוגש לרוב לאכילה כשהוא מבושל, לעיתים קרובות מאודה, צלוי, ממולא ואפוי, מטוגן, הוא משולב במאכלים אחרים כגון סופלה (תפיחה). יש שאוכלים אותם "חי" בסלט קר או מבושל קלות בסלטים חמים, כפי שנוהגים במתכונים תאילנדים או וייטנאמיים. מבחינה קולינרית מתייחסים אל הקישוא כאל ירק למרות שמדובר בפרי שאינו בוגר, השחלה התפוחה של צמח קישוא נקבי.

הקישוא המיועד למאכל נקטף כ-3-5 ימים לאחר הפריחה, הרבה קודם שהגיע לבשלות וכשהזרעים שבו רכים וצעירים ועדיין אינם מפותחים. אורכו בשלב זה הוא בדרך כלל פחות מ-20 סנטימטרים. טעמו של הפרי עדין. פרי קישוא בוגר יכול להגיע לאורך של 90 ס"מ, אך הוא כבר יהיה סיבי ולא מעורר תיאבון.

קישוא הוא צמח נוח לגידול באקלים ממוזג. לכן זכה הקישוא למוניטין של צמח המניב תפוקה מכובדת של ירק. פרחי הקישוא יקרים למדי בשוקי הפרחים בשל הקושי בהובלתם ואכסנתם. הן הפרח הנקבי והן הזכרי אכילים. לשם אכילתם מסירים את העלי מהפרח הנקבי או האבקנים מהזכרי. בין השאר נהוג למלא את הפרחים בתערובות שונות ולבשל, או לאפות את הפרחים הממולאים. במקסיקו פרח הקישוא (הידוע כ-Flor de Calabasa) מועדף למאכל על פני הפרי, ומבושל במרקים, בקישים או כמילוי בטורטייה.

ערכו התזונתי של הירק אינו רב והוא דל יחסית בקלוריות - מכיל ב-100 גרם פרי כ-15 קלוריות, 280 מ"ג אשלגן, ו-115 מק"ג של ויטמין A.

מקור הקישוא

מוצאו של הקישוא ביבשת אמריקה. לאחר גילוי אמריקה הובא הקישוא לאירופה והתאקלם באיטליה, וממנה נפוץ גידולו במרבית ארצות אירופה ובמזרח התיכון. בארץ ניסו לגדל כמה וכמה זנים וטיפוסים של קישואים, ומהם נבחר הזן השיחי הלבן לגידול העיקרי של משפחת הקישוא. בשנים המאוחרות יותר הובאו לארץ זנים שעברו טיפוח בארצות אירופה ואמריקה, כמו זוקיני, קלריטה, ברייס ועוד.

שמו

הקישוא מוזכר במקרא: ”זכרנו... את הקישואים ואת האבטיחים” (ספר במדבר, פרק י"א, פסוק ה'), אולם משערים כי שם הכוונה הייתה לירק הקרוי בימינו מלפפון. ייתכן כי מקור הבלבול בשמות הוא שמו בערבית - "כּוּסָא". בעבר הוחלט שיש לקרוא לירק "קישות" או "קישוא-בצל", וכיום השם הרשמי הוא "דלעת הקישוא", אם כי האקדמיה ללשון העברית מכירה בצורה העממית "קישוא".

בראשית תחיית הלשון העברית היו שהשתמשו במילה "קישוא" במשמעות "מלפפון". העיר על כך איתמר אבן-זהר:

מי שקורא על אכילת קישואים ב'מסעות בנימין השלישי' אולי מתקשה להבין איך גיבוריו של מנדלי אכלו את הירק הבלתי מבושל, והוא הדין במי שקורא על "קישואים חמוצים" ב'בחורף' של ברנר. אבל קישואיהם של מנדלי וברנר אינם אלא מלפפונים בני זמננו, ואין מקום לומר שהחלטתם הייתה ״גרועה״ מהכרעת העברית החדשה. פשוט, המציאות השרישה את ה״מלפפון״ ושירשה את ה״קישוא״, ואחר כך ייחדה את הקישוא ל״קוסא״ הערבית בגלל דמיון הצליל.

— איתמר אבן-זהר, מה בישלה גיטל ומה אכל צ'יצ'יקוב, הספרות 23, 1976

.

גלריית תמונות

• 
  פרח הקישוא
• 
  דוכן קישואים בשוק
• 
  קישוא עגול
• 
  קישוא זוקיני
• 
  הקישוא במטבח

ראו גם

• כוסא מחשי
• קישוא פטיסון

קישורים חיצוניים

• קישוא, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קישוא, באתר מועצת הצמחים
• עופרי זוטא, עונת הקישואים: מדריך ו-6 מתכונים, באתר ynet, 16 ביוני 2013
• אפרת ליכטנשטט, ‏עם קצת דמיון: גם קישוא יצליח לרגש אתכם, בעיתון מקור ראשון, 12 בנובמבר 2018

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33188172קישוא