זאב אבני
| השתייכות | הביון הסובייטי |
|---|---|
זאב אבני (1921 – 7 בינואר 2007) היה מרגל קומוניסטי, יהודי ישראלי, בשרות הביון הסובייטי.
לאחר שחדר לשרות הדיפלומטי הישראלי, וניסה לשרת ב"מוסד", נעצר ונחקר. במהלך חקירתו, כשהובא לידיעתו "הנאום הסודי" של חרושצ'וב על זוועות המשטר הסובייטי בתקופת סטלין - נשבר והתחרט על פעילותו. בכלא למד פסיכולוגיה, ואחרי שזכה לחנינה טיפל כפסיכולוג קליני בחיילים ישראלים נפגעי הלם קרב.
ביוגרפיה
אבני נולד בשם וולף גולדשטיין לאב קומוניסט אדוק, בריגה, לטביה. הוא גדל ונהייה קומוניסט מסור המתכחש ליהדותו. דודו - אחי אביו - היה ממקורבי לנין.[1]
ב-1942 וולף סיים שירות צבאי בשווייץ וחזר לציריך, שם הכיר את קארל ויברל, פליט צ'כי שהגיע לדרגת קולונל בג.פ.או. (לימים ג.ר.או), שירות המודיעין של הצבא האדום. קארל לימד את וולף רוסית וטיפח אותו להיות סוכן ברשת הריגול שלו. הכינוי שהעניק לוולף היה "טוני" ולימד אותו בין היתר מזעור צילומים, התנערות ממעקב, שימוש באלחוט, כתיבה ופיענוח של כתב סתרים. לבסוף קארל הודיע לו שביום מן הימים ישובו ויצרו איתו קשר על פי נוהל וסיסמאות מוסכמים. בהמשך טוני-וולף נועד להישלח לאחת מארצות דרום אמריקה או המזרח התיכון.
וולף פגש את אדית ונישא לה, ובאמצעותה התוודע לשליחי השומר הצעיר חברי קיבוץ הזורע. הללו שכנעו אותו לעלות ארצה ולהצטרף לקיבוצם. ב-1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, עלו בני הזוג לישראל, השתכנו בקיבוץ ושם נולדה בתם. לימים אשתו לא שמרה לו אמונים, ונישואיהם התפוררו. כיוון שנהג להשמיע באוזני החברים דעות קומוניסטיות הוא נקרא לבירור אצל מזכיר הקיבוץ, בסופו נאמר לו שעליו לעזוב את המשק. ב-1950 עזב וולף את הקיבוץ ויצא מן הארץ לשווייץ כדי למכור את ביתו ולחלוק הרכוש עם גרושתו.
וולף הצטרף לשירות החוץ עוד בטרם הופעל על ידי שולחיו ועיברת את שמו לזאב אבני, וב-1952 נשלח לבלגיה כדיפלומט ונישא בשנית למיכל.
פעילות הריגול
חודשים ארוכים אחרי שהגיעו אבני ורעייתו לבריסל התקשר "אלמוני" לביתו והשמיע את חלקה הראשון של הסיסמה עליה הסכימו בזמנו קארל וטוני (אבני). המטלפן קבע מקום ומועד למפגש, אבני הגיע למקום ופגש את קצין הביון הסובייטי בוריס סאגרווסקי. בוריס ביקש מאבני דיווח מפורט על קורותיו מאז נותק הקשר בינו לבין קארל ב-1945.
בין פרטי המידע שהעביר היו נתונים על רכישות נשק מבלגיה, צופני סתר סודיים וכן פרטים על סוכנים גרמנים שפעלו בשירות מדינת ישראל במצרים. אבני פעל גם עבור המוסד, וכך הגיע לידיו המידע על הסוכנים הגרמנים, אותו מסר למפעיליו הרוסים. בהמשך, מונה לנספח הכלכלי ביוגוסלביה, וגם שם המשיך לפעול כמרגל סובייטי.
חשיפתו ומאסרו
ב-1955 ניסה טוני-אבני להתגייס לשירות מלא במוסד, ולשם כך ביקש להיפגש עם ראש המוסד דאז איסר הראל. לקראת הפגישה נערך תחקיר לגביו ורקעו עורר חשדות. במהלך פגישה שנערכה ב-1956 הטיח בו לפתע איסר הראל האשמה על היותו בוגד ומרגל סובייטי. אבני המופתע נשבר והודה, נעצר במקום והואשם בריגול. מאוחר יותר סיפר איסר הראל כי לא היו לו ראיות ודאיות לבגידה, הוא רק ניחש זאת והימר שאם יערער בפתאומיות את ביטחונו של אבני - זה יגרום לו להישבר ולהודות.
חקירת פרשייה רגישה זאת הופקדה בידי סגן ניצב יהודה פראג (לימים מפקד מחוז תל אביב בדרגת ניצב) ועימו בצוות היו איסר הראל לשעבר הממונה על שירותי הביטחון, ועמוס מנור, שהיה אז ראש שירות הביטחון הכללי. בחקירה לא הופעלו עינויים אלא נוהלו עימותים סוערים ודרמטיים של פראג עם אבני. עולמו של אבני חרב עליו עם גילוי האופי האמיתי של המשטר הקומוניסטי, באמצעות נאומו הסודי של ניקיטה חרושצ'וב בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית (הנאום הסודי נחשף על ידי המוסד). תוך משבר נפשי עמוק הוא נטש את האידאולוגיה הקומוניסטית, ומסר ללא תנאים לפראג ולמנור את הפרטים על פעילותו כמרגל, שאותם שמר בסוד משך כל תקופת החקירה. שנים לאחר שחרורו מהכלא נוצר קשר מחודש בין יהודה פראג לאבני, והשניים היו לחברים קרובים.
אבני הודה בחשדות שיוחסו לו. הוא הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב ונידון לארבע עשרה שנות מאסר. לאחר שהביע חרטה, נקצב עונשו על ידי נשיא המדינה והוא שוחרר כעבור שבע שנים, בשנת 1963.
בתקופה בה היה כלוא, למד פסיכולוגיה בהתכתבות באוניברסיטה העברית, ולאחר שחרורו עבד כפסיכולוג קליני. אבני ניהל חיים נורמטיביים והצטרף לקיבוץ משמרות. במלחמת יום הכיפורים הצטרף לכוח שנלחם בסיני כפסיכולוג קליני, וטיפל בהלומי קרב.
הפרשה כולה נשמרה בסודיות רבה, והצנזורה הצבאית התירה לפרסמה רק בשנת 1993. אבני פרסם את קורותיו בספר "פרשת פיגמליון" (הכינוי שניתן לחקירת הפרשה על ידי המשטרה והשב"כ), שיצא לאור בשנת 1993 בהוצאת עידנים / ידיעות אחרונות. בין השאר כותב אבני: "המניע למעשים שעשיתי בטרם מאסרי היה - לפחות במישור השכלתני - אידאולוגי. כקומוניסט רציתי להיות חלק מהמוני העמלים, על כן נהייתי לאיכר. כמהפכן ראיתי כהכרח את הצורך לרכוש חינוך צבאי איתן, ולכן הייתי חייל. כמרגל סובייטי השתייכתי לחיל החלוץ של המהפכה, וזה בדיוק היה המקום שבו רציתי להיות. העסקים, הדיפלומטיה, ובית הסוהר היו מוצרי לוואי של פעילותי כמרגל. כל השאר קשור ישירות למה שלמדתי על עצמי בשבע השנים שעשיתי בכלא ואחריהן".
בספר מוקדש פרק לחוקר של אבני, יהודה פראג, שבו מתאר פראג מנקודת מבטו שלו את תהליך החקירה. אבני מתאר גם את השנה שבילה בצינוק ואת שש השנים שלאחר מכן באגף כללי של כלא רמלה, עד לקבלת חנינה מהנשיא. בתקופה זו הוא גילה מחדש את שורשיו כיהודי וכישראלי ומצא את מקומו בקהילת האסירים, כשם שמצא את מקומו בחברה הישראלית לאחר שחרורו.
בסיכום ספרו הוא כותב: "נראה שספרי מכיל מרכיב של צדק פיוטי: אני רציתי למשטר את החיים כדי לבטל את המשטור - רעיון אשר, כפי שהוכח בסופו של דבר בברית המועצות, לא רק שהינו סתירה במינוח, הוא גם נידון לכישלון. אפילו בחברות דמוקרטיות בית הסוהר הוא שיא שיאי המשטור- - - אתה תלוי גם בגחמות ובמצבי הרוח של האנשים שבידם ניתן הכוח עליך, כלומר - הסוהרים. במובן זה הכלא דומה לדיקטטורה. אכן, במשך שבע שנים היה עלי לשאת ולסבול את מה שחשבתי לעשות לאחרים - והכוונות שהנחו אותי היו הטובות ביותר - תוך עשיית שימוש באמצעים שנויים במחלוקת. ההתנסות הזו לא הרעה לי יותר מדי.
רק במרוצת שבע השנים האלו הגעתי סוף סוף להשלמה עם עובדת היותי יהודי. בבית הסוהר הרגשתי לראשונה שאני חבר של אמת בקבוצה של ממש. רק לאחר שהתגברתי על הפחד פן אידחה חדלתי למדוד כל תגובה של אחרים במונחי קבלה ודחייה והשגתי תחושה מציאותית יותר של יחסי מידה. הבנתי גם שהשתייכות - בין שאר דברים - הינה עניין של בחירה, עניין של רצון להשתייך ונכונות לעשות את המאמצים הדרושים לשם כך".
לקריאה נוספת
- יוסי מלמן ואיתן הבר, המרגלים, הוצאת משכל, 2002, עמ' 51–66
קישורים חיצוניים
- יוסי מלמן, מת זאב אבני, שריגל עבור ברית המועצות בשנות ה-50, באתר הארץ, 6 בינואר 2007
- כאן 11, צייד המרגלים - פרק על סיפורו של המרגל זאב אבני, 15 באוקטובר 2017
- ריקי כרמי פיאסצקי, קומוניסט מושבע, חבר של החוקר שלו וקב"ן בצה"ל | סיפורו של המרגל הראשון, באתר ynet, 4 ביוני 2022
הערות שוליים
- ^ 3, המרגלים, ידיעות אחרונות, 2002
35732421זאב אבני