ז'ואו דה נובה
ז'ואו דה נובה ( João da Nova ) נולד בערך 1460 במקדה, נפטר ב־16 ביולי 1509 בקוצ'ין, הודו) היה חוקר האוקיינוסים בשירות פורטוגל. לזכותו כמגלה איי אסנשין ואיי סנט הלנה.
האי חואן דה נובה, בתעלת מוזמביק, נקרא על שמו. אטול פרקר (באיי סיישל) נקרא במשך זמן רב, כאיי ז'או דה נובה. [1] לעיתים נהוג לחשוב שאיי אגאלגה (באוקיינוס ההודי) נקראו גם על שמו אף על פי שהוא מעולם לא ביקר בהם.
ביוגרפיה
חואן דה נובה נולד למשפחה אצילית במקדה שבגאליסיה, אז ממלכה מכוננת של כתר קסטיליה בצפון מערב חצי האי האיברי. נובה נשלח על ידי משפחתו לפורטוגל, שם הוא גדל, כדי להימלט מהמאבקים בין הפלגים האריסטוקרטים המכונים "מלחמות אירמנדיניו". הוא גם היה ידוע בשם ג'ואו גאלגו. בשנת 1496 הוא מונה לראש העיר של ליסבון על ידי המלך מנואל הראשון.
מסע ראשון להודו
ב־9 או 10 במרץ 1501, ז'ואו דה נובה עזב כמפקד המשלחת הפורטוגלית השלישית להודו, והוביל צי של ארבע כלי שיט קטנים ביוזמה פרטית משותפת של פלורנטין ברטולומאו מרציוני [2] ופורטוגזית דה אלווארו, מברגאנזה. [3] במאי 1501, מאמינים כי נובה ראה את אי אסנשן בדרום האוקיינוס האטלנטי. [4] לאחר שהכיף את כף התקווה הטובה, הוא אמר שגילה את מה שכונה מאז האי דה נובה בתעלת מוזמביק. [5]
בהגיעו להודו, הקים נובה עמדת סחר והשאיר אחריו נציג, מטעם הקונסורציום הפרטי מרציוני-ברגנזה, ולא הכתר הפורטוגזי. ב -31 בדצמבר 1501, הצי הקטן של ז'ואו דה נובה התעמת עם הצי השליט ההודי של קליקוט בקרב מחוץ לנמל קננור, הקרב הימי הפורטוגזי הראשון באוקיינוס ההודי. [6] [7] כמה היסטוריונים העלו על דעתם כי נובה (או אחד מקברניטיו) אולי ביקר בציילון בשלב כלשהו בנסיעה זו, ארבע שנים לפני הביקור הפורטוגזי הראשון שתועד רשמית על ידי ד. לורנסו דה אלמיידה בשנת 6–1505. [8]
הארמדה של נובה עזבה את הודו בינואר 1502. במסע שובו, נובה גילה את האי הדרומי באטלנטי סנט הלנה ב־21 במאי 1502, יום החג של הלנה מקונסטנטינופול. מאמר שפורסם בשנת 2015 [9] סקר את תאריך הגילוי ומציע כי כבר יאן הויגן ואן לינשוטן היה ככל הנראה הראשון (בשנת 1596) שהצהיר כי האי נקרא כך מכיוון שהוא נמצא ב־21 במאי. [10] מאחר שישנם הבדלים בין לוחות השנה הנוצריים באותה תקופה, לא ברור על פי איזה לוח נקבע השם - התאריך האורתודוקסי או הפרוטסטנטי.
עם זאת, הפורטוגזים מצאו את האי שני עשורים לפני תחילת הרפורמציה והקמת הפרוטסטנטיות, ולכן לא ייתכן שהאי נקרא כך מכיוון שהוא נמצא ביום החג הפרוטסטנטי. תאריך גילוי אלטרנטיבי ב־3 במאי ביום החג הקתולי שחגג את מציאת הצלב האמיתי על ידי סנט הלנה בירושלים, כפי שצוטט על ידי אודוארדו דוארטה לופס בשנת 1591 [11] ועל ידי סר תומאס הרברט בשנת 1638 [12] שהוא מוצא אמין יותר מבחינה היסטורית מהתאריך הפרוטסטנטי של 21 במאי. המאמר מציין כי אם דה נובה גילה את התגלית ב־3 במאי 1502, ייתכן שלא היה קורא לאי אילה דה ורה קרוז (אי הצלב האמיתי) מכיוון שפדרו קברל כבר הקצה את אותו שם לקו החוף הברזילאי, שהוא חשב שהוא אי גדול, ב־3 במאי 1500.[13]
חדשות על תגליתו של קברל הגיעו לליסבון היישר מדרום אמריקה לפני שהצי של דה נובה יצא לדרך להודו בשנת 1501. אם דה נובה ידע שכבר הוקצה שמו של הצלב האמיתי, השם האלטרנטיבי הברור והמתקבל ביותר עבורו היה - "סנט הלנה".
מסע שני להודו
1505-6
ב־5 במרץ 1505 נובה התחיל בהפלגה נוספת להודו כקפטן של האוניה "פלור דה לה מאר" בארמדה ההודית הפורטוגזית השביעית בפיקודו של פרנסיסקו דה אלמיידה, המשנה למלך פורטוגל בהודו. נובה קיבל תעודה מהמלך שהעניקה לו דרגה גבוהה ופיקוד של צי החוף ההודי. במזרח אפריקה, הארמדה כבשה את קילווה והמשיך לכיבוש מומבסה.
לאחר חציית האוקיינוס ההודי, הארמדה בילתה זמן מה בהקמת מבצרים ופשיטה על נמלים, לפני שבסופו של דבר הגיע לקוצ'ין באוקטובר. שם חנך פרנסיסקו דה אלמיידה את כהונתו כמשנה למלך בהודו הפורטוגזית, אך סירב לאפשר לז'ואו דה נובה להיות המפקד הראשי של צי הסיור בחוף ההודי. אלמיידה טען שה"פלור דה לה מאר" הייתה אוניה גדולה מכדי להיכנס אל לגונות החוף ההודיות ולכן אינו מתאימה כספינת סיור. אלמיידה הציע לז'ואו דה נובה את האפשרות לעבור לקרוול, ולתת את "פלור" לפיקוד קברניט אחר, אך נובה בחר להחזיר אותה לליסבון בעצמו. לאחר מכן מינה אלמיידה את בנו, לורנצ'ו דה אלמיידה, כמפקד הסיור.
עם עזיבתו את הודו בפברואר 1506, התגלו חורים בגוף הספינה "פלור דה לה מאר" והייתה דליפה בגוף הספינה. הדבר היה ליד זנזיבר, ונובה נאלץ לעצור לתיקונים באיי תעלת מוזמביק. את שמונת החודשים הבאים הוא בילה בתיקון הספינה, וכן התעכב בגלל מחלות ורוחות מנוגדות.
1507
הוא עדיין היה תקוע עם ספינתו הדולפת בפברואר 1507, אז הגיעה הארמדה השמינית, בפיקודו של טריסטאו דה קונחה, לאי מוזמביק. קונחה עזר להשלים את התיקונים, העביר את המטען לאוניה שהפליגה לליסבון וסיפח את נובה ואת פלור דה לה מאר לצי שלו בדרך להודו.
ז'ואו דה נובה השתתף בכיבוש האי סוקוטרה, בים הערבי, באוגוסט 1507. להפתעתו הוטל עליו להישאר בסוקוטרה עם סיור בים סוף, ניתוק של שש אוניות בפיקודו של אפונסו דה אלבוקרקי, ולא להמשיך עם קונחה להודו. אולם נוכחותו בים סוף התבררה כהפרעה לאלוברקרקי.
מלבד התסכולים שלו עצמו, נובה שמע את סיפורי קברניטי הסיור על העושר בהודו. הודו נראתה בעיניו אפשרות הרבה יותר אטרקטיבית מהגבעות המדבריות של ערב שהוקצו להם לסיור. באוגוסט – ספטמבר 1507 הוביל אלבוקרקי את החוליה הקטנה שלו למפרץ עומאן והחל לפשוט על רצף של ערי חוף - קוריאט, מוסקט - וסימן את כוונתו להמשיך בדרך זו לאורך כל החוף הערבי עד מעבר למיצר הורמוז.
אחרי כיבוש מוסקט, ג'ואו דה נובה המותש הגיש בקשה רשמית לאלבוקרקי לעזוב את השייטת שלו ולהמשיך להודו (לכאורה לבקש תגבורת מהמשנה למלך המשנה אלמיידה). כשבקשתו נדחתה, נובה מחה והוחזק במעצר. בהמשך הוא זכה לחנינה ושוחרר, מכיוון שהיה צורך בפיקודו בקרב הורמוז באוקטובר 1507.
1508
זמן קצר לאחר הקרב, נובה עמד שוב במרכז סדרת תלונות מחודשת, הפעם על הקמת מצודה בעיר הורמוז. בתחילת 1508, במהלך בניית המצודה, חמקו שלוש מאוניות הסיור מעיניו של אלבוקרקי והפליגו להודו, מתוך כוונה להגיש תלונות רשמיות נגד אלבוקרקי אצל פרנסיסקו דה אלמיידה בקוצ'ין. ז'ואו דה נובה לא היה ביניהם. אלבוקרקי החליט לשחרר אותו, בתקווה שעל ידי המחווה המאוחרת הזו, נובה עשוי לטהר את שמו. הוא לא עשה זאת. כשהיה בקוצ'ין, ג'ואו דה נובה הצטרף לשלושת הקברניטים האחרים בפתיחת תיק רשמי נגד אלבוקרקי.
1509
ז'ואו דה נובה לחם בקרב בפברואר 1509, אנייתו, פלור דה לה מאר, שימשה בידי פרנסיסקו דה אלמיידה כספינת הדגל של צי הקרב הפורטוגלי. במרץ אותה שנה, אלפונסו דה אלבוקרקי בעצמו, הגיע באותה עת לקוצ'ין. הוא רצה להדיח את אלמיידה כמושל הודו. אולם ג'ואו דה נובה, יחד עם הקברניטים האחרים, הגישו עתירה בטענה שאלמיידה לא יוותר על תפקידו, כי אלבוקרקי לא כשיר לשלטון. [14] במאי אותה שנה, אלמיידה פתח רשמית מועצה בקוצ'ין לבירור הבקשה של אלבוקרקי. נובה וחברי הסיור האחרים הציגו את התיק נגדו.
ז'ואו דה נובה נפטר זמן קצר לאחר מכן, ביולי 1509, רק כמה שבועות לפני שאלמיידה מסר את כתב האישום נגד אלבוקרקי. יש שטוענים כי אלבוקריקי שילם על הלוויה של ז'ואו כאות הוקרה על עזרתו בכיבוש מיצרי הורמוז. [15]
הערות שוליים
- ^ Findlay, A. G. (1866) A Directory for the Navigation of the Indian Ocean, London: Laurie, p.479
- ^ Greenlee, William Brooks (1995). The voyage of Pedro Álvares Cabral to Brazil and India: from contemporary documents and narratives, p.146, Issue 81, Hakluyt Society, Asian Educational Services
- ^ Subrahmanyam, Sanjay (1997). The Career and Legend of Vasco da Gama, p.182, New York
- ^ lbuquerque, Afonso de (2001). The commentaries of the great Afonso Dalboquerque, second viceroy of India, Adamant Media Corporation, p.xx. Issue 55
- ^ Birch, 1877, p.xx
- ^ K.S. Matthew (1997) "Indian Naval Encounters with the Portuguese: Strengths and weaknesses", in K.K.N. Kurup, editor, India's Naval Traditions, New Delhi: Northern Book Centre. p.11
- ^ Marinha.pt, 2009, site Cananor - 31 de Dezembro de 1501 a 2 de Janeiro de 1502
- ^ Bouchon, G. (1980) "A propos de l'inscription de Colombo (1501): quelques observations sur le premier voyage de João da Nova dans l'Océan Indien", Revista da Universidade de Coimbra, Vol. 28, p. 233-70
- ^ Ian Bruce, ‘St Helena Day’, Wirebird The Journal of the Friends of St Helena, no. 44 (2015): 32–46
- ^ Jan Huygen van Linschoten, John Huighen Van Linschoten, His Discours of Voyages Into Ye Easte [and] West Indies: Divided Into Foure Bookes (London: John Wolfe, 1598)
- ^ Duarte Lopes and Filippo Pigafetta, Relatione del Reame di Congo et delle circonvicine contrade tratta dalli scritti & ragionamenti di Odoardo Lope[S] Portoghese / per Filipo Pigafetta con disegni vari di geografiadi pianti, d’habiti d’animali, & altro. (Rome: BGrassi, 1591).
- ^ Thomas Herbert, Some Yeares Travels into Africa et Asia the Great: Especially Describing the Famous Empires of Persia and Industant as Also Divers Other Kingdoms in the Orientall Indies and I’les Adjacent (Jacob Blome & Richard Bishop, 1638), 353
- ^ Corrêa and Felner, Lendas da India, [Edited by R. J. de Lima Felner], Vol 1 Part 1:152
- ^ Albuquerque's Commentaries, Vol. II, p.33
- ^ Albuquerque's Commentaries, vol. ii, p.49
