ז'אן גוטמן
ז'אן גוטמן Jean Gottmann (10 באוקטובר 1915, חרקוב - 28 בפברואר 1994, אוקספורד) גאוגרף אנגלי-צרפתי, שהיה ידוע בעיקר בזכות מחקרו המקיף על האזור העירוני של צפון מזרח ארצות הברית שאותו כינה - מגלופוליס. התרומות העיקריות שלו לגאוגרפיה האנושית היו בתחומי המשנה של הגאוגרפיה העירונית, הפוליטית, הכלכלית, ההיסטורית והרגיונלית. התמחויותיו הרגיונליות נעות בין צרפת לים התיכון לארצות הברית, לישראל וליפן.
ילדות
גוטמן נולד בחרקוב, אוקראינה, האימפריה הרוסית. הוא היה הבן היחיד של הורים יהודים משגשגים, אלי גוטמן וסוניה-פאני אטינגר, שנהרגו בפברואר 1918, בעקבות המהפכה הרוסית ב־1917. הוא אומץ למעשה על ידי דודתו, אמילי גוטמן ודודו מישל ברצ'ין והם נמלטו איתו לפריז ב־1921 דרך קונסטנטינופול.
קריירה
למד גאוגרפיה בסורבון בפריס וכתב כמה דברים על חקלאות השלחין באגן הים התיכון, בשנים 6–1935, כולל על ההשקיה בארץ ישראל. גוטמן החל את עבודתו כעוזר מחקר בגיאגרפיה כלכלית בסורבון (1937-41) בהדרכתו של אלברט דמייגון ( Albert Demangeon, ) אך נאלץ לעזוב את משרתו בזמן פלישת הנאצים לצרפת ולחקיקת חוקת 1940 נגד היהודים, אשר אסרה עליו לעסוק במשרה ציבורית. תחילה ברח לעיר מונפלייה בצרפת, אחר כך היגר לארה״ב ב־7 בדצמבר 1941, ביום שבו ביצעו היפנים התקפה אווירית על בסיס חיל הים פרל הארבור בהוואי.
הוא מצא מקלט בארצות הברית, שם קיבל מלגת ״קרן רוקפלר״ כדי להשתתף במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, ניו ג'רזי. במהלך המלחמה גוטמן תרם למאמץ האמריקני על ידי ייעוץ ל״מועצת הלוחמה הכלכלית״ בוושינגטון ובגופים אחרים; הוא הצטרף ל"לה פראנס ליברה ", הממשלה בגולה, בהנהגת הגנרל הצבאי הצרפתי והמדינאי שארל דה גול במהלך מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה הוא גם הצטרף לקהילת האקדמיים של צרפת, אשר לימדו באוניברסיטה המחקרית הפרטית בניו יורק, "בית הספר החדש למחקר חברתי".
הגאוגרף אישעיה באומן ( Isaiah Bowman ) שהיה נשיא אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, שכר אותו כפרופסור לא-קבוע במכון החדש לגאוגרפיה של אוניברסיטה זו (1943-45).[1] ב -1945 חזר לצרפת לעבוד במשרד הכלכלה הצרפתי, ובילה שנתיים כמנהל מחקר באומות המאוחדות (1946-47).
נקודת המבט הרב-תרבותית שלו אפשרה לו לקבל מענק מאת הפילנתרופ פול מאלון כדי לבצע את המחקר הרגיונלי הראשון שלו על וירג'יניה (1953-55).
ב -1961 הוא הוזמן להצטרף לאקדמיה למדעי החברה באוניברסיטת פריז על ידי פרננד בראודל (Fernand Braudel ) קלוד לוי-שטראוס ( Claude Lévi-Strauss) ואלכסנדר קויירה (Alexandre Koyré)
בשנת 1968 הפך לפרופסור לגאוגרפיה באוקספורד (1968-1983), ונשאר שם גם לאחר פרישתו כפרופסור אמריטוס עד סוף חייו.[2]
מחקרים
מגלופוליס
ערך מורחב – מגלופוליס
בעזרת הסיוע הכספי של קרן המחקר "קרן המאה" שבסיסה בניו יורק, גוטמן ניתח את האזור האורבני של החוף הצפוני-מזרחי של ארצות הברית.
בשנת 1961 פרסם ז'אן גוטמן את תוצאות המחקר על החוף המזרחי של ארצות הברית, הכולל את בוסטון, ניו יורק, וושינגטון, בולטימור, פילדלפיה וסדרה שלמה של ערים ואזורים נוספים. עבודה זו, שכותרתה ״מגלופוליס״, נתפסה על ידי האמריקנים כ"מחקר רגיונלי ", האופייני לגאוגרפיה הצרפתית, אשר גוטמן נחשב לתוצר שלה. אף על פי שלא התנגד למסורת הרגיונלית, עבודתו של גוטמן הייתה הרבה מעבר לכך.
המונח "מגלופוליס" הציג מציאות עירונית מתפתחת: מרחב פונקציונלי עצום, שמרכיביו אינם מראים בהכרח המשכיות מרחבית. ניתוח דרך התפתחות המגלופוליס איפשרה לשער כיצד יתארגן בעתיד המרחב האורבני במדינות המפותחות. האופי הנבואי של מגלופוליס הסביר את ההשפעה העצומה שהייתה לו, במישרין ובעקיפין. גוטמן שינה את האופן שבו מדעי החברה בכללותם ראו את הישות העירונית.
המגלופוליס היה מקור אידיאלי לבחינת הנושאים הגאו-פוליטיים העיקריים של הווה. הוא ניתח את בסיס העוצמה האמריקאית. הוא סקר את החידושים הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והמרחביים שהצטברו בחוף המזרחי של ארצות הברית שסיפקו תשובה לכך. גוטמן פירש אותם בכך שהציע שורה של ביטויים חדשים: הוא התייחס להופעתו ולחשיבותו של המגזר "הרביעוני", לתפקוד המגלופוליטני כ"חממה של מוטציות טכנולוגיות, ולתפקידו כ"ציר" "בין אמריקה לשאר העולם.[3]
בשנות הששים, גוטמן ראה את המושג מגלופוליס כמערך גאוגרפי יישובי חיובי. אך במהלך השנים נעשה יותר ויותר סקפטי לגביו, כפי שזה עולה ממחקריו בשנות השבעים והשמונים. הוא אמר כי הערים האמריקאיות ככלל ובפרט ערי המזרח צומחות בקצב גדול ומשתנות ומעמידות אתגרים שלא ניתן היה לצפות אותם. ביניהן הביקוש הבלתי צפוי לשירותים חברתיים בעיצומו של צמצום סיכויי התעסוקה והגברת הלחץ האנושי.
סמכויות השלטון המקומי ותיאורית התכנון בכלל אינן מותאמות להתמודד עם המורכבות של המצב החדש. העיר הופכת לפסיפס של יצירות מגוונות אך מתואמות היטב, ומציעה יותר ניגודים מאשר הרמוניה, המוטציה הנוכחית של הערים האמריקאיות משקפת את הדינמיקה של חברה המחפשת מבנים חדשים ואתיקה חדשה.[4]
גאוגרפיה פוליטית
- ערך מורחב – גאוגרפיה פוליטית
עוד לפני שעסק בנושאים עירוניים, עניין את גוטמן תחום הגאוגרפיה הפוליטית.[5] בסדרת מאמרים, העלה את תורת הגאוגרפיה הפוליטית שעליה גם לימד בפריז. לאחר מלחמת העולם השנייה היחסים בין הגאוגרפיה לפוליטיקה עמדה כשאלת מחקר אצל גאוגרפים חברתיים. זאת התקופה שבה נוצרת באמריקה ״המהפכה הכמותית״ - גישות נאו-פוזיטיבסטיות. גוטמן נשאר מתנגד ל"מהפכות" שהתחרו על ליבת מקצוע הגאוגרפיה - ה"אידיוגרפית" (ייחודית) שמתנגדיה חיפשו השראה מחוץ לדיסצפלינה במודלים כלכליים ומתמטיים. כדי להתגבר על המגבלה האפיסטמולוגית העיקרית של הדיסצפלינה הגאוגרפית- הדיכוטומיה של האדם / הטבע, תוך שמירה על מאפייניה הספציפיים, הציע גוטמן תפיסה חדשה של הגאוגרפיה.[6]
במרכז התפיסה הזאת העמיד מושג מפתח בתחום הגאוגרפיה הפוליטית - חלוקת המרחב הגאוגרפי. תפיסה זו התפרשה כתוצר של התהליכים ההדדיים המורכבים בין הכוחות שאחראיים ליצירת תנועות בינ״ל של אנשים, סחורות ורעיונות ( Circulation ) ובין הכוחות המגינים בפני ההשתלטות תוך שמירה הייחודיות המקומית. אלה באו לידי ביטוי במה שהוא כינה איקונוגרפיה - הגנה תרבותית על הייחודיות.[7]
האזורים הספציפיים שבהם ריכז את מחקריו היו על צרפת, ארצות הברית, יפן, ישראל והים התיכון. הוא היה חוקר פורה, רשימת פרסומיו המלאה כוללת כ 400 פריטים. כתביו כללו נושאים מתחומים רגיונליים, וכן בחקר ערים מרכזיות ופיתוח עירוני הן מנקודת מבט פוליטית והן מרחבית בין ספריו החשובים אפשר להזכיר גם את ״גאוגרפיה של אירופה "ו"מרכז ופריפריה: וריאציה מרחבית בפוליטיקה" ״משמעות הטריטוריאליות״, ובשנות התשעים כתב את ״מעבר למגלופוליס״.[8]
קשר עם ישראל
כיהודי ציוני אהב מאוד את ישראל והרבה לבקר בארץ. מראשית דרכו הוא כתב ספרים על ישראל והיה בקשר עם גאוגרפים ישראליים ופתח לחלקם קשרים חשובים באקדמיה בעולם. כמו כן, היה קשור לאוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת חיפה ולאוניברסיטת תל אביב.[9]
רשימת ספריו
- L'homme, la route et l'eau en Asie sud-occidentale (1938
- De la méthode d'analyse en géographie humaine, Annales de Géographie (1947
- L'Amerique (1949
- A geography of Europe (1950, 1969
- La politique des Etats et leur géographie (1952
- Virginia at mid-Century (1955
- Les marchés des matières premières (1957
- Etudes sur l'Etat d'Israel (1958
- Megalopolis: The Urbanized Northeastern Seaboard of the United States (1961
- Essais sur l'amenagement de l'espace habité (1966
- The significance of territory (1973
- Centre and Periphery (1980
- La città invincibile (1983
- Since Megalopolis (1990
- Beyond Megalopolis (1994
הערות שוליים
- ^ ישעיה באומן, היה שייך למנוניטים, והיגר מקנדה לארה״ב. הוא נודע כאנטישמי, שטען כי יש יותר מדי יהודים באוניברסיטאות, והציע להטיל מכסות. בגלל סיטואציה מקומית - הניסיון שלו להקים בית ספר לגאגרפיה בג'ונס הופקינס, והקשיים לגייס סגל בכיר, מחל על כבודו ושכר את ז'אן גוטמן. ראה Smith, N., (2003). American Empire: Roosevelt's Geographer and the Prelude to Globalization. University of California Press. pp. 246–247
- ^ Malaurie J., (1994), 'La mort de Jean Gottmann. Honneur à l’homme seul', juin, Le Monde diplomatique https://www.monde-diplomatique.fr/1994/06/MALAURIE/7199
- ^ Sanguin, A., & Prevelakis, G., (1996), 'Jean Gottmann. Un pionnier de la géographie politique', Annales de Géographie, Volume 105, Numéro 587, p. 73-78,
- ^ Lyons, R., D. 1994, Jean Gottman, 78, a Geographer Who Saw a Northeast Megalopolis, New york Times, 2/3/1994
- ^ Johnson, R., 1996, Jean Gottmann: French regional and political geographer extraordinaire, Progress in Human Geography 20(2):183-193
- ^ Muscarà L. 2005, "Territory as a Psychosomatic Device: Gottmann’s Kinetic Political Geography", Geopolitics, 10, pp. 24–49,
- ^ Prevelakis, G., 2003, The relevance of Jean Gottmann in today's world, Ekistics, Vol. 70, No. 422/423,pp. 234-304
- ^ Cattaruzza, A., (2013), 'Jean Gottmann (1915-1994), pourfendeur ou rénovateur de la géopolitique ?', in Hervé Coutau-Bégarie & Motte Martin, Approches de la géopolitique, éditions Economica, 2013, pp. 579-600
- ^ סופר, א. 2018, הזכות והניסיון להשפיע בתקופה סוערת, קתדרת חייקין, אוניברסיטת חיפה, עמ 40
29773443ז'אן גוטמן