ורה דנש
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מוזיקאי ריקה. ורה דנש (במקור גרוסמן, בהונגרית: Dénes Vera; בודפשט, 12 במרץ 1915 – בודפשט, 16 במרץ 1970) הייתה נגנית צ'לו עטורת פרסים ומורה למוזיקה יהודייה-הונגרייה, אשתו של המנצח והכנר פרידייש שאנדור.
ביוגרפיה
ורה גרוסמן נולדה במשפחה יהודית חובבת מוזיקה. אביה היה סוחר. בחירת כלי הנגינה שלה מקורה למעשה בחוויית ילדות מבית האופרה של בודפשט, סולו המיתרים של הפתיח לאופרה של רוסיני וילהלם טל. היא החלה ללמוד מוזיקה בכוחות עצמה, וב-1925 נכנסה לאקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט. היא הייתה תלמידתם של אדולף שיפר (צ'לו), לאו ויינר (מוזיקה קאמרית), אימרה ולדבאואר וינה קרפיי (רביעיית מיתרים). בשנת 1935 קיבלה הסמכת אמן (תואר באקדמיה) ובשנת 1937 הסמכה כמורה עם תעודת הוראה. בשנת סיום לימודיה היא היה פינליסטית בתחרות הצ'לו הבינלאומית בווינה.
דנש נתנה קונצרטים כבר בהיותה סטודנטית באקדמיה ולימדה תלמידים. משנת 1936 הפכה לנגנית המובילה של התזמורת הקאמרית לנשים של בודפשט. בשנים שלאחר מכן ניגנה גם בלהקות קמריות וסיירה איתן. בשנות מלחמת העולם השנייה לא יכלה להופיע בפני קהל לא יהודי בשל יהדותה, לכן ב-1939 הפכה לסולנית בלהקת אומיקה - ההתאחדות הלאומית היהודית-הונגרית לחינוך שהופעותיה היו על פי רוב בתיאטרון גולדמארק. שם הכירה את בעלה, לו נישאה ב-1940. בנוסף להופעות, היא לימדה גם בבית הספר היהודי למוזיקה וקיבלה על עצמה תלמידים פרטיים.
ב-1944 נכלאה בתקופת שלטון מפלגת צלב החץ, אך הצליחה להימלט והסתתרה ביחד עם בעלה פרידייש שאנדור באמצעות מסמכים מזויפים עד תום המלחמה והשחרור על ידי כוחות הצבא האדום.
ב-1945 הצטרפה מיד לחיים המוזיקליים. היא ניגנה לראשונה בהרכב מזדמן בשם "תזמורת האמנים" (Művész Zenekar), ולאחר מכן בתזמורת הפילהרמונית הלאומית (Nemzeti Filharmonikus Zenekar) שהוקמה באותה התקופה. היא נשארה בקבוצה זו גם לאחר שינוי השם (התזמורת הממלכתית ההונגרית), וב-1952 קיבלה את התואר "סולנית צ'לו", אותו שמרה עד מותה. הוא גם הפכה לסולנית המובילה של התזמורת הקאמרית ההונגרית, שהוקמה ב-1957.
דנש לא הזניחה אף לרגע את המוזיקה הקאמרית. כבר בשנת 1946 הייתה חברה מייסדת של רביעיית המיתרים טאטראי. ב-1951 תפסה את מקומו של הצ'לן אדה בנדה ברביעייה.
היא קיבלה הזדמנות חדשה כמורה לצ'לו ב-1949. במערכת החינוך המוזיקלי ההחדשה בבודפשט הפכה למפקחת המקצועית של הבירה על כלי הצ'לו. עשר שנים מאוחר יותר הפכה כבר למורה מקצועית באקדמיה למוזיקה, ומשנת 1964 למורה באוניברסיטה. היא גידלה דור שלם של נגני צ'לו בהונגריה.
כסולנית, הרפרטואר שלה כיסה את כל ספרות הצ'לו. היא הציגה גם את הקונצ'רטו לצ'לו של המלחין אנדראש מיהאי (במקור מאוטנר) שהיה ניצול שואה לאחר שחרורו ממחנה הריכוז בוכנוואלד, וגם את הקונצ'רטו של טיבור שאראי וקטעים קאמריים. ב-1953 ערכה הקלטת רדיו של סונטת הסולו לצ'לו של ג'רג' ליגטי, שלא שודרה לבסוף עקב הצנזורה של המפלגה הקומוניסטית, סונטה שהוזמנה בחלקה על ידי ורה דנש.
למרות העובדה שבמבנה גופה לא הייתה צ'לנית אידיאלית, בחריצותו ובחתירתו לשלמות, זכתה להכרה גדולה בתחום הזה שהיה תחום חזק ביותר בהונגריה. המבקרים הדגישו את נגינתו האקספרסיבית ואת הגוון היפה ביותר שלה. מתוקף חינוכה עוד מבית היא השתייכה לאסכולה הגרמנית כאמנית וכמורה. בתה, אנה שאנדור (1950–2022), הייתה נגנית העוגב של התזמורת הקאמרית פרנץ ליסט.
פרסים והוקרה
- תעודה של תחרות הצ'לו הבינלאומית של וינה (1937)
- מסדר ההצטיינות של נשים בולגריות דרג 3 (1948)
- עבור עבודה יוצאת מן הכלל (1950)
- פרס פרנץ ליסט (1952, 1954, 1959)
- עבור העבודה הסוציאליסטית (1955)
- פרס האמן המצטיין (1961)
לקריאה נוספת
- ג'רג' אדר: נגני צ'לו הונגריים במאה ה-20. מפעל חייהם של ורה דנש ואדה בנדה בראי אסכולת פופר. (עבודת הדוקטורט של DLA. 2011, גישה מקוונת)
- אישטוואן גאבור: מ-BHZ עד-ÁHZ (Zeneműkiadó, בודפשט, 1984 מסת"ב 9633305187)
- ורה דנש באתר של אומיקה
- על חנוכת לוח הזיכרון שלה
קישורים חיצוניים
