ולושצ'ובה
 | |
| כנסייה בוולושצ'ובה | |
| מדינה |
 פולין |
|---|---|
| פרובינציה |
 שוויינטוקז'יסקיה |
| שטח | 30.17 קמ"ר |
| גובה | 240 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 10,657 (2012) |
| ‑ צפיפות | 350 נפש לקמ"ר (2012) |
| קואורדינטות | 50°51′10″N 19°58′0″E / 50.85278°N 19.96667°E |
| אזור זמן | UTC +1 |
| www.wloszczowa.pl | |
ולושצ'ובה (ביידיש: וולאשצאווע, בפולנית: Włoszczowa, להאזנה (מידע • עזרה)) היא עיר בפולין כ-50 ק"מ ממערב לעיר קיילצה ובירת חבל ולושצ'ובה. אוכלוסיית העיר מונה כ-11 אלף תושבים.
היסטוריה
ולושצ'ובה מוזכרת לראשונה ב-1154 כאשר הנסיך הנריק סנדומיירסקי העביר את הכפר לרשות נזירי המסדר הסובירני הצבאי של מלטה. ב-1539 המקום קיבל מעמד של עיר במסמך שהעביר זיגמונד הראשון, מלך פולין להירונים שטצפארניאץ זקן העיר חרצינה, שבחבל קיילצה. זמן מה לאחר מכן העיר קיבלה רשות לקיים שני ירידים שנתיים בתוכה. העיר נשארה רכוש משפחת שטצפארניאץ עד שלהי המאה ה-18. בממלכת פולין והאיחוד הפולני-ליטאי העיר היוותה חלק ממינהל סנדומייז' של פולין קטן. לאחר חלוקת פולין (1815-1918) היא השתייכה לממלכת פולין, בחסות רוסיה. בתקופת הרפובליקה הפולנית השנייה העיר נעשתה חלק מחבל קיילצה. ב-1648-49 שטפו את המקום הקוזאקים של בוגדן חמלניצקי וגרמו נזקים רבים לאדם ולרכוש. ב-1656 הגיעו השוודים וגרמו גם הם הרס רב. במהלך מאה וחמישים שנה העיר נשארה הרוסה למחצה. רק בתחילת המאה ה-19 העיר התאוששה מבחינה כלכלית ומספרית. נבנו בתים חדשים ובתי חרושת. לאחר דיכוי המרד הפולני ב-1863 הוצבו בעיר חיילים רוסים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, ב-1915, כבשו את הגרמנים את העיר ונשארו בה עד 1918.
הקהילה היהודית
יהודים מוזכרים לראשונה בהקשר לעיר במסמכים מהמאה ה-17. התיישבות ממשית החלה כנראה במאה ה-19 ובאמצע המאה הם היוו שני שלישים מכמות התושבים. עיקר פרנסתם הייתה מעסקים קטנים וממסחר. בערך ב-1860 נוצרה קהילה יהודית ונבנה בית כנסת ראשון. לאחר מספר שנים נוסדו בה מסגרות של תלמוד תורה ומוסדות צדקה. בתחילת המאה ה-20 הוקם ארגון צעירי ציון שעסק בעיקר באיסוף תרומות ולימוד עברית. ממנו נוסד ארגון פועלי ציון ובמקביל - ה"בונד". אחרי המהפכה ב-1905-1906 נחשדו ארגונים אלו בפעילות פוליטית ונסגרו. ב-1912 אסרו על היהודים לפתוח ספריה.
עם התבססות ממשלה פולנית, שיקמו היהודים את עסקיהם. ב-1923 היו כשלוש מאות סדנאות ומפעלים זעירים בידי יהודי העיר, למעלה מ-60 אחוז מעובדיהם היו יהודים. אחרים החזיקו עסקים קטנים, בעיקר בבית ועל ידי בני משפחה. מרבית העובדים עסקו בבדים ועור, מזון ומוצרי בניה וניקיון. היו גם כאלה שחכרו יערות ועסקו בסחר בעצים. בכל זאת הייתה בעיר אוכלוסייה יהודית מובטלת וענייה גדולה, שנזקקה לעזרתם של ארגוני צדקה.
בשנים 1928–1925, לאחר הכיבוש הגרמני אושרה פעילות חברתית ותרבותית והייתה פריחה בכל התחומים. בעיר פעלו הציונים הכלליים, פועלי ציון, המזרחי, ציונות רוויזיוניסטית, תנועת השומר הצעיר, החלוץ הצעיר והחלוץ שהקימו חוות הכשרה חקלאית של חלוצים לארץ ישראל. פעלו גם אגודת ישראל, בית יעקב והבונד, שני מועדוני ספורט: מכבי והפועל, ארגוני סיוע לחולים ולעניים והוקמו איגודים מקצועיים. בשנות השלושים נוסד גם המזרחי הצעיר.
בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 יהודי העיר זכו בבחירות המקומיות במחצית משנים עשר המושבים במועצת העיר. התגברות האנטישמיות בשנות ה-30 הובילה למשבר כלכלי קשה ולירידה במעורבות היהודים בחיים הציבוריים של העיר. ב-1938 מספר הנציגים היהודים במועצת העיר ירד לשניים.
בשואה
העיר נכבשה על ידי הגרמנים בשבוע הראשון של ספטמבר 1939 וכחודש לאחר מכן נכללה במחוז הדרומי של הגנרלגוברנמן. יהודים רבים ניסו לברוח לרוסיה אבל מרביתם שבו לאחר זמן לעיר. כבר מהימים הראשונים הגרמנים שדדו את בתיהם ועסקיהם של היהודים, הטילו עליהם קנסות כבדים ועבודה כפויה, והצרו את צעדיהם בחקיקה מגבילה. עד מהרה הגרמנים מינו את מועצת הזקנים – יודנראט, שהייתה מאוישת בעיקר מחברי ועד הקהילה בתקופת טרום מלחמה. לנדאו, שהיה קודם לכן ראש וועד הקהילה מונה לראש היודנראט. במקביל הוקמה משטרה יהודית. מספטמבר ואילך הובאו לעיר יהודים מכפרי וערי הסביבה, כמו, למשל, מ: פוזנן, לודז', ולוצלאווק. באפריל 1942 גרו בעיר ובסביבה 4277 יהודים. מתוכם – 1654 פליטים.
בסוף 1939 פרצה בעיר מגפת טיפוס. כדי להתמודד עם המגפה הוקם בתחילת 1940, בתוך יומיים, על ידי עובדי כפייה יהודים, בית חולים עם עשרים וחמש מיטות אשפוז. בית החולים נחנך ב-27 בינואר. הציוד נתרם על ידי יהודי העיר. בסוף 1940 יותר מאלפיים יהודים קיבלו חיסונים נגד טיפוס.
מועצת הזקנים סייעה לפליטים כמיטב יכולתה בדיור, ביגוד ומזון לצורך הבטחת תזונה הוקמו, ב-1939 ו-ב-1940 גם שני מטבחים ציבוריים, שסיפקו מאז אפריל 1940 כשבע מאות ארוחות ליום. המטבחים פעלו כמעט ברציפות עד מרץ 1942. הסיוע התאפשר בזכות תרומות של יהודים מקומיים וכן בזכות ארגונים כמו הג'וינט וטוז (TOZ, Towarzystwo Ochrony Zdrowia) - עד הקמת גטו ורשה, ולאחר מכן - בזכות מוסד העזרה העצמית היהודית (YSS) מקרקוב.
ב-10 ביולי 1940 כל התושבים היהודים הועברו לגור בגטו והחלה תקופה איומה של חוסר בתנאי מחיה בסיסיים, עבודות כפויות, בעיר ומחוצה לה, התעללויות ורציחות. ב-19 בספטמבר 1942 הגטו פונה מרוב תושביו. כחמשת אלפי אנשים שולחו אל מותם במחנות המוות טרבלינקה ומיידנק. הושארו כמאתיים וחמישים איש מכוח העבודה וממשפחות היודנראט. מאלה נלקחו אקראית למשלוח המוות שבעים איש נוספים. מאה ושמונים הנותרים, רובם גברים, שוכנו במחנה עבודה, ועסקו בחיסול הנותר מהגטו. בסתיו 1942 הגיעו למחנה כמה בורחים מטרבלינקה. אך דיווחם על המתרחש במחנה השמדה התקבל באי-אימון מוחלט. בדצמבר 1942 חוסלו כל היהודים שנותרו בעיר.
יוצאי הקהילה
- שלמה הכהן רבינוביץ', מייסד חסידות ראדומסק, בעל ה"תפארת שלמה".
מקורות
Edyta Gawron. Vlotsheve : Zydzi we Wloszczowie w latach 1867-1942. WLOSZCZOWA : Wloszczowskie Tow. Krzewienia Kultury. 2000
