וולטרין דה קלייר
| לידה |
17 בנובמבר 1866 ארצות הברית מישיגן לסלי |
|---|---|
| פטירה |
20 ביוני 1912 (בגיל 45) ארצות הברית שיקגו |
וולטרין דה קלייר (באנגלית: Voltairine de Cleyre; 17 בנובמבר 1866 - 20 ביוני 1912) הייתה אחת הנשים המובילות בתנועה האנרכיסטית בארצות הברית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ומהנשים הראשונות בתנועה האנרכיסטית אשר זכו להכרה בינלאומית. דה קלייר הייתה כותבת ודוברת מוכשרת שהתנגדת לקפיטליזם, למדינה, לנישואים ולשליטה של הדת על חיי הנשים. רעיונותיה הביאו רבים לראות בה כמבשרת הפמיניזם הרדיקלי[1]. דה קלייר ואמה גולדמן פעלו באותה התקופה בתנועה האנרכיסטית בארצות הברית. הן כיבדו האחת את השנייה אך היו ביניהן מחלוקות אידאולוגיות רבות[2]. דה קלייר כונתה על ידי אמה גולדמן, כ"האנרכיסטית המחוננת והמבריקה ביותר שאמריקה ראתה"[1].
חייה
וולטרין דה קלייר נולדה בעיירה לסלי במדינת מישיגן שבארצות הברית. אביה קרא לה על שם הסופר הצרפתי וולטר[3]. בצעירותה עברה עם משפחתה לסנט ג'ונס שבמישיגן ובגיל 12 נשלחה למנזר קתולי, מכיוון שאביה לא השתכר מספיק על מנת לכלכל את כל המשפחה, וקיווה שהמנזר יעניק לה חינוך טוב והיא תהייה לנזירה[1][3]. חוויה זו דחפה את דה קלייר דווקא לכיוון האתאיזם ולא לכיוון הנצרות. המנזר שכן בעיר סרניה באונטריו שבקנדה על הגבול עם ארצות הברית, ועל הזמן שבילתה בו סיפרה כי "זה היה כגיא צלמוות, וישנן צלקות לבנות על נשמתי, היכן שבורוּת ואמונות טפלות שרפו אותי באש הגיהנום באותם ימים מחניקים"[1]. דה קלייר ניסתה לברוח מהמנזר בשחייה לעיר פורט-הורון שבמישיגן, שם צעדה 17 מיילים עד שנתקלה במשפחה שיצרה קשר עם אביה ושלחה אותה חזרה למנזר, שם סיימה את לימודיה[4]. בגיל 19 היא הגדירה את עצמה כאתיאיסטית וטענה שהדת היא מוסד מאוס ומדכא. באותה התקופה היא שמעה את קלרנס דרו מרצה על סוציאליזם והתרשמה מהרעיון. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא נחשפה לתאוריה כלכלית כמערכת לפרשנות של העולם. בהמשך היא העמיקה את הכרותה עם הרעיונות הסוציאליסטים[5] ונחשפה לכתיבתו של בנג'מין טאקר (Benjamin Tucker) שהיה העורך של כתב העת האנרכיסטי "חירות". מהומות היימרקט הובילו את דה קלייר להגדיר את עצמה כאנרכיסטית[3]. היא התאכזבה עמוקת ממערכת המשפט האמריקאית שהרשיע שמונה אנרכיסטים על בסיס מידע קלוש שלכאורה שתלו פצצה שהרגה שוטרים בעת ההפגנות. ארבעה מהם הוצאו להורג. דה קלייר כתבה[6]:
עד אז תמיד האמנתי בצדקתו המהותית של החוק ומערכת המשפט האמריקאית וחבר משבעים [שפוסק]. אחר זה לא אוכל יותר
— Till then, I believed in the essential justice of the American law and trial by jury. After that I never could.
עברה דה קלייר לגרנד ראפידס, והתחילה את מעורבותה האינטלקטואלית בתנועת המחשבה החופשית כמרצה וככותבת למגזין התנועה.
בתקופת פעילותה בתנועת המחשבה החופשית, מאמצע שנות השמונים של המאה ה-19, הושפעה דה קלייר בעיקר מתומאס פיין, ממרי וולסטונקראפט ומקלרנס דארו. השפעה נוספת על חייה הייתה להנרי דייוויד תורו, לביל הייווד ובשלב מאוחר יותר גם ליוג'ין דבס. לאחר תליית המפגינים במהומות היימרקט, לעומת זאת, הפכה דה קלייר לאנרכיסטית. "עד אז האמנתי בצדק החיוני של החוק האמריקאי בדבר משפט על ידי חבר מושבעים", כתבה במאמר אוטוביוגרפי, "לאחר מכן כבר לא יכולתי".
דה קלייר הושפעה מאוד גם ממי שבמשך תקופה ארוכה היה בן זוגה, האנרכיסט דייר לם, שהתאבד בשנת 1893. ב-12 ביוני 1890 ילדה בן, הארי, אך הוא נלקח ממנה כאשר סירבה לחיות עם אביו, ג'יימס ב. אליוט.
דה קלייר נודעה כדוברת וככותבת מעולה. לדעתו של כותב הביוגרפיות פול אבריץ היא הייתה "כישרון ספרותי גדול יותר מכל אנרכיסט אמריקאי", וכדוברת נמרצת של האידיאל האנרכיסטי, אשר "קנאותה הדתית", כפי שניסחה זאת גולדמן, "הטביעה חותם בכל מעשיה" (דבריה של גולדמן מתייחסים לתשוקתה של דה קלייר אל אנרכיזם, ולא לאמונה דתית).
בין 1899–1910 מרכז חייה ופעילותה הפוליטית היה בפילדלפיה, שם התגוררה בין מהגרים יהודים עניים, היכן שהאהדה לאידיאלים האנרכיסטים הייתה שכיחה. שם היא לימדה אנגלית ומוזיקה, ולמדה לדבר ולכתוב ביידיש.
לאורך חייה סבלה דה קלייר ממחלות ומדיכאון, ואף עברה שני ניסיונות התאבדות. ב-19 בדצמבר 1902 ניצלה מניסיון התנקשות. המתנקש, הרמן הלשר, היה תלמיד לשעבר אשר יצא מדעתו עקב קדחת, ואשר לו סלחה מיד. "יהיה זה עלבון לציוויליזציה אם יישלח לכלא על מעשה שהוא תוצאה של מוח חולה", כתבה. ניסיון ההתנקשות הותיר את דה קלייר עם כאב כרוני באוזן וזיהום בגרון אשר לעיתים הפריעו ליכולתה לדבר או להתרכז. בשנת 2013 נחשפו פרטים נוספים אודות המתנקש, ונודע ששמו המקורי היה חיים הלכר, יהודי שנולד בדאוגבפילס, לטביה, והיגר לארצות הברית עם אמו ואחותו בשנת 1888. הוא ירה בה בשל אהבה נכזבת[7].
ב-1911 שאבה עידוד מהמהפכה המקסיקנית, ובעיקר מפעילותו הפוליטית של האנרכיסט המקסיקני ריקרדו פלורס מגון. השיר האחרון שכתבה הוקדש לפעילים המקסיקנים.
וולטרין דה קלייר נפטרה ב-20 ביוני 1912 בבית החולים סנט מרי בשיקגו מדלקת קרום המוח, ונקברה בפרוור פורסט פארק, מערבית לשיקגו, ב"בית הקברות ולדהיים" יחד עם פעילים רדיקלים נוספים, בסמוך לקבריהם של אלו שהוצאו להורג במהומות היימרקט.
אמונה פוליטית
אנרכיזם ללא תארים
ערך מורחב – אנרכיזם ללא תארים
תפיסתה הפוליטית של וולטרין דה קלייר השתנתה במהלך חייה, ובסופו של דבר היא מיצבה את עצמה כתומכת מובהקת באנרכיזם ללא תארים, או כמו שתיאר ההיסטוריון ג'ורג' ריצ'רד אסנווין: דוקטרינה "ללא תוויות מחייבות כמו אנרכו-קומוניזם, אנרכיזם קולקטיביסטי, אנרכיזם-הדדי או אנרכיזם איניוידואליסטי. מדובר פשוט בגישה אשר מבקשת דו-קיום בין אסכולות אנרכיסטיות שונות".
במשך כמה שנים דה קלייר שייכה עצמה בעיקר לזרם האנרכו-אינדיבידואליזם האמריקאי. את שיוכה זה ניתן לראות בבירור באופן שבו הבדילה את עצמה מאמה גולדמן: "גולדמן קומוניסטית; אני אינדיבידואליסטית. היא מבקשת לבטל את הזכות לרכוש, אני מבקשת להבטיח אותה. אני נלחמת בפריבילגיות ובסמכות, שבאמצעותן הזכות לרכוש, הזכות האמיתית המתאימה לאינדיבידואל, נרמסת. היא מאמינה ששיתוף פעולה לחלוטין יבטל תחרות. אני גורסת כי תחרות תמיד תתקיים בדרך זו או אחרת, וכי בהחלט צריך שתתקיים".
למרות חילוקי הדעות האישיים ביניהן בשלב מוקדם יותר, גולדמן ודה קלייר רחשו כבוד רב אחת לשנייה. במאמרה משנת 1894, להגנתה של אמה גולדמן והזכות להלאמה, הביעה דה קלייר תמיכה בזכות ההלאמה, תוך שמירה על נייטרליות בדבר הצורך בה: "אינני חושבת שחתיכת בשר אדם קטנטנה שווה את כל זכויות הרכוש של העיר ניו יורק מעניינכם להחליט האם תרעבו ותקפאו למראיהם של מזון וביגוד, מחוץ לכותלי בית הסוהר, או תבצעו מעשה מכוון נגד מוסד הרכוש ותתפסו את מקומכם לצד טימרמן וגולדמן".
בסופו של דבר דה קלייר דווקא דחתה את עקרון האינדיבידואליזם: "סוציאליזם וקומוניזם שניהם מצריכים מידת מאמץ משותף וניהול, אשר יובילו ליותר הגבלות מאשר צריכות להיות באנרכיזם אידיאלי; אינדיבידואליזם והדדיות, הנשענים על רכוש, מצריכים פיתוח שיטור פנימי אשר איננו מתאים כלל לרעיון החופש שלי." במקום זאת הפכה דה קלייר לאחת הדוברות הנחרצות של האנרכיזם ללא תארים. בהיווצרותה של אנרכיסטית כתבה: "כבר אינני מכנה עצמי דבר מלבד פשוט 'אנרכיסטית'".
בניגוד גלוי לתפיסתה המוקדמת כאינדיבידואליסטית, טענה דה קלייר בשנת 1912 כי כישלונה של הקומונה הפריזאית נבע מכך ש"כיבדה רכוש (פרטי)". במאמרה הקומונה עולה היא מצהירה כי "בקיצור דברים, על אף שהיו סיבות נוספות לנפילתה של הקומונה, הראשית הייתה שבשעת הצורך חברי הקומונה לא היו קומוניסטים. הם ניסו לפרוץ שלשלאות פוליטיות מבלי לפרוץ שלשלאות כלכליות...".
קיימים חילוקי דעות בעניין השאלה האם וולטרין אימצה לחיקה את הקומוניזם כאשר דחתה את האינדיבידואליזם. רודולף רוקר ואמה גולדמן קבעו שכן, אך אחרים, בהם הביוגרף פול אבריך, טענו אחרת.
פעולה ישירה
חיבורה של דה קלייר משנת 1912, בדבר תמיכה בפעולה ישירה, מוערך ומצוטט רבות בעולם כיום. במאמר זה מזכירה דה קלייר דוגמאות כמסיבת התה של בוסטון, ומציינת כי "מאז ומעולם נעשה שימוש בפעולה ישירה, וגיבו את השיטה בדיוק אותם אנשים שהיום מגנים אותה".
פמיניזם
בהרצאה שנתנה בשנת 1895, שכותרתה עבדוּת מין, גינתה דה קלייר אידיאלים של יופי חיצוני, וקראה לנשים להתנגד לעיסוק במראה החיצוני ובגידול הילדים אשר יוצרים תפקידי מגדר לא טבעיים. כותרת הנאום מתייחסת לא לסחר בנשים, חוקים כאלה הופכים "כל אשה נשואה למה שהיא - שפחה כבולה, הנושאת את שם אדונה, ניזונה משכר אדונה, ממלאה את פקודות אדונה ומשרתת את תשוקות אדונה".
אנטי-מיליטריזם
דה קלייר התנגדה נחרצות לצבא, וטענה כי עצם קיומו גורם לסבירות גבוהה יותר לקיום מלחמות. במאמרה משנת 1909, אנרכיזם ומסורות אמריקאיות, טענה דה קלייר כי על מנת להשיג שלום "על כל החותרים לשלום להפסיק את תמיכתם בצבא, ולדרוש כי כל המעוניין לעסוק בלוחמה יעשה זאת על חשבון עצמו ובמחיר סיכון עצמו בלבד; שאין לשלם משכורת או פנסיה לאלה המבקשים להפוך רצח-אדם למקצוע".
מורשת
אוסף נאומים של דה קלייר, The First Mayday: The Haymarket Speeches, 1895-1910, יצא לאור בשנת 1980 על ידי Libertarian Book Club ובשנת 2004 AK PRESS הוציאה את The Voltairine de Cleyre Reader. בשנת 2005 ראו אור 2 אוספים נוספים של נאומים ומאמרים מאת דה קלייר - אחד על ידי SUNY Press, ששמו Exeuisite Rebel: The Esseys of Voltairine de Cleyre - Anarcihst, Feminist, Genius, והשני על ידי הוצאת אוניברסיטת מישיגן, ושמו Voltairine de Cleyre and the Revolution of the Mind.
לקריאה נוספת
Marsh, Margaret S. (1981), Anarchist Women, 1870–1920, Philadelphia: Temple University Press, מסת"ב 978-0-87722-202-6
קישורים חיצוניים
- ארכיון האינטרנט המרקסיסטי בעברית : עמוד טקסטים וכתבים - וולטרין דה קלייר
- וולטרין דה קלייר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- כתבי וולטרין דה קלייר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Libertarian Feminist Heritage Series: Voltarine de Cleyre, dwardmac.pitzer.edu
- ^ Penny A. Weiss and Loretta Kensinger Editors, In Defense of Emma Goldman, Feminist Interpretations of Emma Goldman, Penn State University Press, 2007, עמ' 301
- ^ 3.0 3.1 3.2 Georgakas, Dan (2016-11-14). "This week in history: Radical feminist Voltairine de Cleyre born". People's World (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-02-05.
- ^ אמה גולדמן, Voltairine de Cleyre, באתר אוניברסיטת ברקלי, 1914 (באנגלית).
- ^ Exquisite Rebel: The Essays of Voltairine de Cleyre: Feminist, Anarchist, Genius, State University of New York Press, 2005, עמ' 34
- ^ Voltairine de Cleyre, [https://salirdelghetto.files.wordpress.com/2014/09/voltairine_de_cleyre_sharon_presley_crispin_sarbookzz-org.pdf Exquisite Rebel The Essays of Voltairine de Cleyre— Feminist, Anarchist, Genius], State University of New York Press,, 2005, עמ' 47
- ^ Ida Celanire Craddock & Voltairine de Cleyre: Two Freethinkers of Philadelphia, 17 בנובמבר 2016 (באנגלית).
34380819וולטרין דה קלייר