זכות הקניין

זכות הקניין (זכויות הקניין) היא זכותו של אדם להשתמש בנכס או למנוע מאנשים אחרים לעשות שימוש בנכס פיזי, רוחני (קניין רוחני) או לפגוע בו. הזכות, בהגדרה כלכלית, היא זו שהמחזיק בה יכול ליישם על השימושים המקובלים בחברה במקורות הנמצאים במחסור. בכלכלה מוסדית, הזכויות מוגדרות כמוסדות ("כללי המשחק") המסדירים את מערכת היחסים בחברה במה שנוגע לשימוש בנכסים וזכויות אחרות והבעלות עליהם. התאוריה של זכויות הקניין מתארת את התמריצים של הפרטים ושל החברה במערכת הכלכלה המוסדית וכלכלת השוק. קיום זכויות קניין מוגדרות היטב ומערכת לאכיפתן הם תנאי חיוני לקיום שווקים לגורמי ייצור, נכסים, מוצרים ושירותים.

בעידן המודרני יש שתי גישות פילוסופיות מרכזיות לנושא זכויות הקניין. האחת, של ג'ון לוק, יום, קנט, הגל ואחרים, גורסת שזכויות הקניין הן זכויות טבעיות של הפרט, הקודמות לזכויות הנקבעות על ידי המדינה והחוק. הזכויות הן ביטוי לחופש האדם ועליונותו על הטבע. האדם צריך להיות חופשי לרכוש קניין על ידי עבודתו. השנייה, של הובס, רוסו, מרקס, ובר ואחרים, קובעת שקיים מושג של קניין חברתי הנוצר על ידי החברה, המדינה והחוק כדי להבטיח מטרות אחרות. לפי מרקס הכרה בזכויות קניין גורמת לכך שהעולם החומרי שולט באדם, ונוצר אי שוויון, סבל וניכור. לכן יש צורך לבטל את זכויות הקניין בגורמי הייצור.

זכות הקניין מוקנת לאדם מתוקף קבלתה מידי בעליה הקודמים או מתוקף היות האדם הראשון ליצור או להשתמש במשאב שלא היה בו שימוש קודם לכן. הזכות לקניין היא זכות בעלת אופי משפטי מובהק, שכן קביעת קיומה או אי-קיומה של זכות זו, מתייחסת לתיאור מדויק ככל הניתן של ההיסטוריה, כפי שמתחייב מהמערכת המשפטית.

ההכרה בזכות הקניין מופיעה במסמכים מרכזיים העוסקים בזכויות האדם, ובהם:

• הצהרת זכויות האדם שפרסמה האספה המכוננת הלאומית בצרפת בשנת 1789.
• מגילת הזכויות של ארצות הברית שפורסמה ב-15 בדצמבר 1791.
• ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם שאומצה על ידי עצרת האו"ם בשנת 1948. סעיף י"ז בהכרזה זו עוסק בזכות הקניין.

דיירי בית מקפידים על זכות הקניין שלהם

סוגי קניין

מבחינים בין ארבעה סוגים עיקריים של קניין:

• מקרקעין – דברים קבועים בקרקע, כגון בתים, מכרות ומפעלים. אלה נקראים גם "נכסי דלא ניידי" ובראשי-תיבות נדל"ן.
• מיטלטלין – בניגוד למקרקעין, אלה נכסים שניתן להזיז (לטלטל) אותם, כמו תכשיטים ואבני חן.
• קניין רוחני – קניין אשר אינו קיים בחומר. סוגי קניין רוחני כוללים פטנטים, סימנים רשומים, זכויות יוצרים וסודות מסחריים.
• זכויות מוקנות - זכויות המקנות למשל מונופול על פעילות כלכלית במוצר, תחום או אזור מסוים כתוצאה מהסכם, תקנה או חוק.

חלוקת אחרת של קניין היא לקניין אישי וקניין פרטי. קניין אישי הוא מה ששייך לאדם והוא עושה בו שימוש, כגון ביתו, לבושו וכדומה. קניין פרטי, לעומת זאת, הוא קניין שבאמצעותו בעליו מפיק ממנו רווח או הכנסה, כגון קרקע שהוא מעבד או משכיר או מפעל הנמצא בבעלותו (בשפה הכלכלית גורם ייצור). הבחנה זו חשובה בעיקר לעניין תורות סוציאליסטיות ומרקסיסטיות. לפי תאוריה זו הקניין האישי אפשרי ואילו הקניין הפרטי אסור.

סוגי הזכויות

הבעלות על זכויות הקניין היא על הזכות להשתמש בחבילות הזכויות הקשורות בנכסים או בחלקם. היא כוללת שלוש זכויות עיקריות: הראשונה, הזכות להשתמש בנכס והזכות ליהנות מפירותיו (רווחים, הכנסה, וטובות הנאה); השנייה, הזכות למנוע מאחרים את הכניסה לנכס, את השימוש בו בלי רשות או להשפיע על השימוש בזכויות; השלישית, הזכות להעביר, בלי התערבות, את השליטה על סל הזכויות לאחרים באמצעות הורשה, מכירה, מתנה, הלוואה/השקעה. חבילת הזכויות יכולות להיות מוחזקות בנפרד על ידי גורמים שונים. כך זכות השימוש בנכס יכולה להיות מוחזקת על ידי אדם לזמן קצר (שכירות) או ארוך (חכירה), הנכס יכול להיות בבעלות גורם אחר (החברה, מוסד או אדם אחר) וזכות העברת הנכס יכולה להיות מוגבלת על ידי גורם אחר.

החזקת זכויות קניין

זכויות הקניין עשויות להיות מוחזקות בידי החברה, בידי מוסדות או בידי פרטים. מכאן שהבעלות עשויה להיות בעלות הציבור (החברה, המשפחה המורחבת, הכפר, המדינה), בעלות פרטית (אדם, שותפות, שליט) או בעלות מוסדית (הארגון). זכות קניין פרטית היא זכות המועברת לאדם, והוא בעל השליטה על השימוש שיעשה במקורות הנמצאים במחסור. בעלות על הנכס מותנית בכך שבעל הנכס מחזיק בחלק ניכר של סל הזכויות בנכס. יש המבחינים בין רכוש אישי ורכוש פרטי. הרכוש האישי הוא זה המשמש את הפרט ובני ביתו. הרכוש הפרטי הוא רכוש שבאמצעותו מפיק הפרט רווח (אמצעי ייצור).

יצירת זכויות קניין ואכיפתן

זכויות קניין נוצרות ומשתנות, נמצאות בשימוש ומוחלפות. זכויות חדשות נוצרות עם שימוש בקרקעות חדשות, רעיונות חדשים, המצאות, הסכמים בין גורמים ציבוריים ושימושים חדשים. זכויות קניין מקבלות משמעות על ידי תהליך ארוך של הגדרה, הדורש השקעה בניסוח ובתיעוד הזכויות, ועל ידי יצירת מנגנונים לאכיפה שלהן. אפשר לנתח את מערכת היצירה והאכיפה של זכויות הקניין כמורכבת משני מרכיבים: הראשון, 'הסדר הפרטי' (private order), המתאר את התנהגות הפרטים במצבים שאין בהם כללי משחק מוכתבים. השני, מצבים שכללי המשחק בהם 'מוכתבים מלמעלה' על ידי השלטונות. כללי 'הסדר הפרטי' נוצרים על ידי קבוצות של פרטים בעלי רקע משותף המתאמים ביניהם התנהגות מצופה ויוצרים מערכת חברתית להפצת אינפורמציה. השני, כללי המשחק (המוסדות) ה'מוכתבים מלמעלה', שנקבעים בתהליך פוליטי. מוסדות אלו שולטים בחיים הכלכליים כתוצאה מהגדרתם ומאכיפתם על ידי השלטונות. כך למשל הקצאת זכויות קניין, שינויים בהם ואכיפתם נעשים בסיוע השלטונות. הזכויות יכולות להיווצר גם באמצעות החלטות של בתי המשפט, המכירים בבעלי הזכויות בנכס מסוים.

הסבר כלכלי לזכויות הקניין ותפקידם

זכויות הקניין הן מאבני היסוד של כלכלת השוק. קיום זכויות קניין מוגדרות היטב ומערכת לאכיפתן הם תנאי חיוני לקיום השווקים. בשווקים מוחלפות זכויות הקניין ונקבע מחירן. כאשר מכירה של נכס מתבצעת בשוק, מוחלפות שתי חבילות של זכויות קניין. ערך הזכויות הוא הקובע את ערך הנכס שמוחלף. זכויות קניין לזמן ארוך (בעלות או שימוש) מעודדות את בעלי הנכסים להשקיע כדי לשפר את מצב הנכסים, לבנות עליהם, לטעת בהם מטעים שיניבו לאחר כמה שנים, או להעלות את כושר תפוקתם כקרקע חקלאית למשל. הזכויות מבטיחות שהנכס יישאר בידי בעל הזכויות זמן מספיק כדי להחזיר את ההשקעה בצירוף תמורה מתאימה. זכויות קניין מוגנות ומוכרות חיוניות להקלת הנגישות לשוק ההון והבטחת האשראי שניתן. הזכויות מאפשרות לבעל הזכויות להשתמש בהן כדי להשיג הלוואות לשימוש אישי או להשקעה. בעל הזכויות יכול למשכן אותן תמורת ההלוואה. תפקידם של מוסדות כלכליים כמו זכויות הקניין הוא להקטין את הוצאות העסקה בחליפין ולהבטיח את הביטחון של בעלי הזכויות. הגדרת זכויות הקניין והצגתן למתעניין מורידות את הוצאות העסקה של השותפים בחליפין באמצעות הקטנת הצורך בהוצאות על השגת מידע ובאמצעות הקטנת הסיכון בעסקה. קיום מערכת אכיפה מקטין את הוצאות מימושה של עסקת החליפין ומקטין את הסיכון במימוש העסקה. עלויות ההגדרה והאכיפה של זכויות הקניין חייבות להיות נמוכות מהתועלת של נוכחות הזכויות והפעלתן.

דיני הקניין

דיני הקניין הם קוגנטיים (כופים – אינם ניתנים להתנאה). הם מכילים חמש זכויות קנייניות: בעלות, שכירות, משכנתא, זיקת הנאה וזכות קדימה. ישנם דברים שהמחוקק אינו מעוניין שיהיו פרוצים, לכן בישראל רשימה זו היא סגורה. השיטה המשפטית גורסת שלציבור הזכות, שמלבד זכויות קנייניות מוכרות וידועות אלו, לא ניתן יהיה להפתיעו בזכות מסוג כזה או אחר שאינו מכיר.

זכות הקניין בישראל

בישראל מוגנת זכות הקניין על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שבו קובע סעיף 3: "אין פוגעים בקניינו של אדם". כזכות יסוד הייתה זכות הקניין מוגנת עוד לפני חקיקתו של חוק היסוד, אך עיגונה בחוק מחזק אותה, ובפרט מגן עליה גם מפני חקיקה לא ראויה של הכנסת. ככל זכות המוגנת על ידי חוק יסוד זה, ניתן לפגוע גם בזכות הקניין בחוק שמקיים שלושה תנאים:

• החוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל.
• החוק נועד לתכלית ראויה.
• הפגיעה בזכויות היא במידה שאינה עולה על הנדרש.

ראה הרחבה בערך המהפכה החוקתית.

עם זאת, לישראלים המתגוררים בהתנחלויות מוקנית זכות הקניין באופן זמני בלבד. לפי פליאה אלבק, "קיים "אלמנט של זמניות" בהתנחלויות, מכיוון שהממשל הצבאי יכול להעניק למתיישבים זכויות חכירה על הקרקע רק אם הוא מתקיים בשטח. אם יחול שינוי בהסדרים הפוליטיים והצבאיים, והממשל הצבאי ייפסק, תסתיים גם החכירה."

זכות הקניין במשנתו של ג'ון לוק

על פי משנתו של ג'ון לוק, שנחשב להוגה של רעיון זכות הקניין, לאדם שאינו חבר בקבוצה, יש זכות טבעית להגן על רכושו מפני אחרים. כאשר האדם חובר לקבוצה, על החברה להבטיח לאדם שיוכל לשמור על רכושו, ושהאדם יוכל להחליט מה לעשות עם רכושו, בהתאם לרצונו.

מתוך המסכת השנייה: (סעיף 95) "הדרך היחידה שבה אדם מוותר על חירותו הטבעית ומקבל על עצמו את קשרי החברה האזרחית, היא דרך של הסכם עם בני אדם אחרים להתחבר ולהתאחד כעדה לשם חיי רווחה משותפים, חיי בטחה ושלום, כשהם נהנים באין מפריע מקניניהם ומוגנים יותר מלפנים מפני כל מי שאינו מבני חברתם."

על פי לוק, אין החברה יכולה לקחת מאדם את רכושו, מבלי שיאבד הטעם לקיומה של החברה בעיני משתתפי החברה.

(סעיף 124) "עיקר התכלית שלשמה מתאחדים בני אדם במסגרת של קהילות, ומקבלים על עצמם את מרותו של ממשל, היא שמירה על קנינם."

(סעיף 137) "שהרי לא היו בני האדם מוותרים למען [מחוקקי החוקים] על החרות שבמצב הטבעי וקושרים את עצמם בקשריהם, אלו לא התכוונו לשמור בדרך זאת על חייהם, על חרויותיהם ועל רכושם..."

על פי לוק, לקיחת מסים לטובת המדינה יכולה להיעשות רק בהסכמת החברים בקבוצה, או על ידי נציגיהם

(סעיף 143) "...אסור שהרשות המחוקקת תטיל מסים על קניינם של בני העם בלא שיביעו הללו את הסכמתם לכך, אם בעצמם ואם על ידי שליחיהם."

ביקורת על זכות הקניין

הוגים רבים (בעבר ובהווה) בעלי זיקה סוציאליסטית או מרקסיסטית כגון קארל מרקס טוענים כי זכות זו איננה זכות 'טבעית' אלא זכות המשרתת את האינטרסים של בעלי ההון כיוון שהיא מאפשרת לבעלי הקניין לצבור רווחים. בהגות זו מבחינים בין קניין פרטי לבין קניין אישי, כאשר הקניין האישי הוא רכוש המשמש לצרכים מיידים (כגון בית, רכב, מזון) ואילו הקניין הפרטי הוא אמצעי המשמש את בעליו להפקת רווחים (שדה חקלאי, כלי עבודה, מכונות ואמצעי ייצור אחרים). בבסיס הביקורת על זכות הקניין עומדת הטענה כי אמצעים אלו זה שייכים למעשה לכלל החברה ולפיכך התוצרים המופקים מהם שייכים לכלל החברה ולא לבעל הרכוש. הוגים אלו קוראים לביטול זכות הקניין כזכות יסוד ולביטול הקניין הפרטי בכלל.

ראו גם

• זכויות האדם
• דיני קניין
• ג'ון לוק
• קרל מרקס
• אמנת ז'נבה הרביעית
• סלפי הקופה

לקריאה נוספת

• גבריאל יצחק רוונה, היחס לבעלות ולקניין הפרטי לאור פרשת נבל הכרמלי, יוסף דעת - ספר זיכרון ליוסף אהרן ניצן, רחובות התשס"ו, עמ' 272 - 181

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

זכות הקניין22730584