מישל וולבק

מישל וולבק

מישל וולבק (בצרפתית: Michel Houellebecq; נולד ב־26 בפברואר 1956) הוא סופר, איש קולנוע ומשורר צרפתי. זכה בפרסים רבים, בהם פרס אנטראלייה ופרס גונקור.

קורות חייו ויצירתו

מישל וולבק נולד בראוניון. אביו, רנה תומאס, היה מדריך טיפוס הרים וסקי, ואמו, לוסי סקאלדי, ילידת אלג'יריה, הייתה רופאה מרדימה שהפכה בילדותו להיפית. מגיל חמישה חודשים ועד שנת 1961 התגורר באלג'יריה אצל סבתו מצד אמו, ולאחר מכן אמו עברה לברזיל כדי לחיות עם החבר שלה ומישל עבר להתגורר בצרפת אצל סבתו מצד אביו, שהייתה קומוניסטית. שם הנעורים של סבתו מצד אביו היה וולבק, ומישל אימץ אותו לעצמו. לאחר לימודים בפנימייה ובמכינה אקדמית, למד הנדסת אגרונומיה עד שנת 1980 ולאחר מכן החל לעבוד כאיש מחשבים בפרלמנט הצרפתי. כבר בתקופת הלימודים פרסם מדור של ביקורת ספרות בשם 'קראמזוב' וכתב שירה. לאחר סיום לימודיו התחתן ונולד לו בן, לאחר מכן התגרש. שיריו הראשונים התפרסמו בשנת 1985.

את ספרו הראשון פרסם ב-1991. היה זה ספר עיון על אודות סופר האימה האמריקני הווארד פיליפס לאבקרפט בשם "ה"פ לבקראפט, נגד העולם, נגד החיים". באותה שנה ראה אור הספר "להישאר בחיים, שיטה", המכנס מסות קצרות ומאמרים, ולאחר מכן פרסם קובץ שירה בשם "הרדיפה אחר האושר".

הרומן הראשון של וולבק, "הרחבת תחום המאבק", שראה אור ב-1994 בהוצאת מוריס נאדו (העורך הספרותי שגילה את ז'ורז' פרק), הציב אותו כאחת מהדמויות המרתקות והשנויות במחלוקת בספרות הצרפתית. הספר, המתאר את קורותיו של איש מחשבים צעיר ואפור, הפך לספר פולחן שנתן ביטוי ריאליסטי ונוקב לגיהנום של חיי היומיום ולמועקותיהם של "האנשים הרגילים", וסימן את וולבק כ"סלין החדש" וכסופר זועם וקודר, ביקורתי ופרובוקטיבי.

ספרו השני, "החלקיקים האלמנטריים" שפורסם ב-1998, מתאר את קורותיהם של מישל וברונו, שני אחים למחצה. הספר הפך בין לילה לרב מכר ענק בצרפת ובעולם כולו, והציב את וולבק כאחת מהדמויות החשובות והבולטות בספרות זמננו. בספר זה וולבק בא חשבון עם כל התנועות האנטי ממסדיות, מתנועת ההיפיז ועד לניו אייג' של ימינו.

ברומן השלישי שלו, "פלטפורמה" (2001), עוסק וולבק במפגש בין המזרח והמערב, בין הקפיטליזם הפרוע ובין האסלאם הקיצוני. בעקבות דבריו בספר ואמירותיו כנגד האסלאם, נתבע וולבק על ידי ארגונים אסלאמיים באשמת הסתה לגזענות, אך בסופו של משפט מתוקשר זוכה.

הרומן הרביעי של וולבק, "אפשרות של אי" (2005), עוסק בתופעת ההזדקנות. הספר זכה בפרס אנטראלייה היוקרתי והיה לרב-מכר.

בשנת 2010 יצא ספרו החמישי "המפה והטריטוריה", המתאר את קורותיו של צייר צרפתי בודד. דמותו של מישל וולבק עצמו נוטלת בעצמה חלק בספר זה כדמות משנה חשובה. על ספר זה זכה וולבק בפרס גונקור. מגזין סלייט האשים אותו בהעתקת פסקאות מוויקיפדיה הצרפתית בספר זה, וולבק לא הכחיש את הדברים וטען כי אין בעיה להעתיק פסקאות מוכנות כל עוד עושים זאת למטרות אמנותיות.

ב-7 בינואר 2015, מועד הפיגוע במשרדי "שרלי הבדו", פורסם הרומן שלו Soumission (שראה אור בעברית בשם "כניעה"). הספר מתאר מצב עתידי בצרפת (בשנת 2022), כאשר מוסלמי העומד בראש מפלגה מוסלמית עולה לשלטון בצרפת.

בינואר 2019 יצא לאור ספרו סרוטונין, עליו נאמר שניבא את מחאת האפודים הצהובים. יציאתו של הספר לוותה בהענקת אות לגיון הכבוד לוולבק.

בינואר 2022, יצא לאור ספרו "להכחיד", מותחן פילוסופי מתרחש במהלך מערכת בחירות בדיונית לנשיאות בשנת 2027, עם דמויות הבעלות דמיון ברור לפוליטיקאים בצרפת, כמו עמנואל מקרון.

לאחר משפטו, בשל חשש לחייו עבר וולבק לגור באירלנד, וחזר לאחר מכן לצרפת.

ביקורת והשפעה

הוא מלעיג את תרבות ההיפים של שנות השישים, את הניו אייג' ואת תרבות הבידור. הוא אף מתבטא בספריו נגד הפמיניזם, האסלאם, ההומניזם והדמוקרטיה הייצוגית (באחד הראיונות אמר "אני בעד דמוקרטיה ישירה ואין לי שום רצון לבחור נציגים"). חלק מדבריו עוררו עליו ביקורת, ולצד שבחים הוא זכה גם לתגובות שליליות על ספריו מצד מבקרים, בעיקר בינלאומיים. עם זאת, בעיני רבים וולבק הוא סופר נחשב ומוערך, וספריו זוכים לפופולריות רבה בצרפת ובעולם ומתורגמים לשפות רבות.

חיים פרטיים

וולבק נשוי בשלישית. ב-1980 נישא לדודנית של חברו הטוב ביותר. לאחר גירושיו, התחתן ב-1998 עם מארי-פייר גוטייה. ב-2010 התגרש וב-2018 נישא לליסיס לי.

בעת ביקורו בישראל במרץ 2011 הוא הצהיר כי תמיד היה פרו-ישראלי.

ספריו שראו אור בעברית

• "הרחבת תחום המאבק" (מצרפתית: עמית רוטברד, הוצאת בבל 2000)
• "החלקיקים האלמנטריים" (מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל 2000)
• "פלטפורמה" (מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל 2003)
• "אפשרות של אי" (מצרפתית: לנה אטינגר, הוצאת בבל 2007)
• "להישאר בחיים וטקסטים אחרים" (מצרפתית: רמה איילון, הוצאת בבל 2007)
• "לצאת מהמאה העשרים" (מצרפתית: רמה איילון, הוצאת בבל 2010)
• "המפה והטריטוריה" (מצרפתית: רמה איילון, הוצאת בבל 2011)
• "כניעה" (מצרפתית: עמית רוטברד, הוצאת בבל 2015)
• "אויבי הציבור", מאת מישל וולבק וברנאר-אנרי לוי (מצרפתית: רמה איילון), הוצאת בבל 2015)
• "חוש המאבק", (מצרפתית: רותם עטר ושרון רוטברד), הוצאת בבל, 2017.
• "סרוטונין", (מצרפתית: עמית רוטברד), ידיעות ספרים - הוצאת בבל, 2019.

קישורים חיצוניים

• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

• על מישל וולבק באתר הוצאת בבל
• רות אלמוג, כל מה שחושבת אמו של מישל וולבק על בנה, באתר הארץ, 16 במאי 2008
• עדי רובינשטיין, ‏יחיד ומיוחד, באתר "ישראל היום", 31 במרץ 2011
• שרי שביט, וולבק: "אף פעם לא הכחשתי שאני פרו-ישראלי", באתר ynet, 31 במרץ 2011
• יובל גלעד ורן יגיל, על מצבו של האדם: על מישל וולבק, באתר nrg‏, 5 באפריל 2011
• מנחם בן, קו המשווה: מישל מה בל, באתר nrg‏, 15 באפריל 2011
• אבנר שביט, ברלין‏, "החטיפה של מישל וולבק": ראיון בלעדי עם מישל וולבק, באתר וואלה!‏, 25 במרץ 2014

על כתביו:

• ניל מנוסי, ‏שאחרי/ הבוקר שאחרי, ביקורת על הספר "החלקיקים האלמנטריים", ארץ אחרת גיליון מספר 4
• אירי ריקין, הסלוגן הוא המסר: על "לצאת מהמאה העשרים" של מישל וולבק, nrg‏, 14 ביוני 2010
• שירה סתיו, "לצאת מהמאה העשרים" מאת מישל וולבק, כולנו קצת כושלים, כולנו קצת אמנים, באתר הארץ, 04/08/10
• בנג'מין קרשטיין, הקינה של וולבק, מגזין תכלת 28 (2007)
• ליאת אלקיים, "המפה והטריטוריה" מאת מישל וולבק, וולבק על המפה, באתר הארץ, 6 באפריל 2011
• דורון קורן, כמה וולבק שרק תבקשו, באתר ynet, 13 באפריל 2011
• אווה אילוז, שיא הרגש, למה מישל וולבק כל כך משועמם?, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2011
• טים אדמס, הכי נבזים בצרפת: מישל וולבק ברנאר אנרי לוי מתכתבים, באתר nrg‏, 23 בדצמבר 2011
• אבנר שביט, פריז‏, אני מישל: הספר החדש של מישל וולבק מצביע על מות החילוניות, באתר וואלה!‏, 25 בינואר 2015
• אריק גלסנר, על "אויבי הציבור", מאת מישל וולבק וברנאר-אנרי לוי, המוסף לספרות של "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", 29 בינואר 2016
• על "כניעה", של מישל וולבק, המדור הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", 2 ביולי 2015
• בנג'מין קרשטיין, הכופר והפילוסוף - על הספר "אויבי הציבור", אתר "תכלת"
• יובל גלעד, בחירות 2022 ושקיעתה של צרפת על פי מישל וולבק, יקום תרבות, 19 באפריל 2017
• יותם ראובני, "חוש המאבק": מישל וולבק מתגלה כמשורר הייאוש השקט, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2017
• בני ציפר, רב־אמן בנגינה על מקלדת הנפש הצרפתית, באתר הארץ, 15 בינואר 2019

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33230309מישל וולבק