וולארי
| |||
 | |||
| תחנת מכבי האש בוולארי | |||
| מדינה |
 צ'כיה | ||
|---|---|---|---|
| ראש העיר | מרטינה פוספישילובה (Martina Pospíšilová) | ||
| תאריך ייסוד | 1359 | ||
| שטח | 107.63 קמ"ר | ||
| גובה | 760 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ צפיפות | 38 נפש לקמ"ר (2005) | ||
| https://www.mestovolary.cz/ | |||
וולארי (בצ'כית: Volary. בגרמנית: Wallern) היא עיר ביער בוהמיה, במחוז בוהמיה הדרומית שבמערב צ'כיה, קרוב לגבול עם גרמניה. בשנת 2005 היו בעיירה כ-4,000 תושבים.
גאוגרפיה
וולארי שוכנת מדרום מזרח לבוביק (בגרמנית: שריינר, Schreiner, 1264 מטר מעל פני הים). בעיירה עובר אחד מיובליו של הנהר ולטאבה, יובל המתמזג עם הנהר שישה קילומטר מדרום לוולארי. מצפון לוולארי יש מספר רכזי הרים בגבהים שבין כ-850 לכ-1100 מטר. בוולארי עובר כביש I / 39 המקשר בין וימפרק (אנ') והורני פלאנה (אנ'), וכן מסילת ברזל.
היסטוריה
עדויות ליישוב במקום קיימות מתקופת הברונזה. שם האזור נטבע במאה הרביעית לפני הספירה על ידי בני העם הבואי (Boii) ממוצא קלטי, שהתפשטו על פני אירופה בין המאה השמינית למאה הרביעית לפני הספירה. שמו של שבט זה הוא המקור לשם "בוהמיה". במאה הראשונה לספירה היה האזור מיושב על ידי גאלו-רומאים, וצפונו היה מיושב על ידי שבטים גרמאניים. הקלטים נדחקו מפני שבט גרמאני וכשזה עזב נותר האזור ריק מאדם והיערות שבו והתפתחו בו. במאה השישית הגיעו לאזור הסלאבים והחלו להתיישב באזור בצורה ספוראדית. התיישבות מאורגנת החלה במאה ה-12, תחת שלטונו של אוטוקאר הראשון, מלך בוהמיה (אנ') והיערות נסוגו עקב הנוכחות האנושית. במאה ה-13 הותוו באזור גבולותיה של בוהמיה.
התיעוד הראשון לקיומה של וולארי הוא משנת 1359. בתחילת המאה ה-15 הייתה וולארי חלק חשוב מסחר המלח של פאסאו (אנ'). מאז ועד תום מלחמת העולם השנייה וגירוש הגרמנים היו באזור גרמנים אתנים רבים שהיגרו לאזור ועבדו במקצועות העץ – חטיבת עץ וסחר בעץ.
במהלך המאה ה-15, בין היתר במלחמות ההוסיטים (אנ'), עברה וולארי בין שלטונם של מלכים ודוכסים בוהמיים וגרמאנים וכן הייתה בשטח האימפריה הרומית הקדושה. חלק מהקרבות ניטשו על אדמתה, והעיירה נפגעה בהם קשה. עם זאת, שליטיה העניקו ליושביה זכויות על כריתת עצים לייצור ולפחמים, וכן זכויות מרעה באזור. בעיירה פעלו מסבאות ואורוות. בסוף המאה ה-16 העניקו שליחים של האציל הבוהמי וילם מרוזנברג (אנ') לוולארי רישיונות מסחר ומכס. פיתוחה של העיירה נמשך במאה ה-17 אך העיירה נפגעה במלחמת שלושים השנים וסחר המלח דרכה נעצר. עקב מלחמת מכסי גבול שהתקיימה בין ממלכות גרמניה, ובעיקר בוואריה השכנה, לבין בוהמיה, המשיך הקפאון המסחרי בעיירה.
בסוף המאה ה-17 נפגעה העיירה קשה בשרפה. לאחר מספר שנים הוקם בית חולים בוולארי. שורת שריפות שפקדו את וולארי במאה ה-18 (בהן שרפה בה נשרפה כנסיית העיירה) תרמו לדרדור המסחר בעיירה. ב-1807 נסגר מפעל הזכוכית שפעל בוולארי. דלדול היערות עקב רעיית יתר הביא לביטול זכויות הרעייה של העיירה על ידי יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
וולארי הייתה באזור גבול בין שטחים גרמנים לשטחים צ'כים, אזור שחלק מתושביו דיברו צ'כית וחלקם – גרמנית. בסוף המאה ה-19 היו בוולארי 224 בתים ובהם כ-2,000 תושבים דוברי גרמנית. הם תחזקו כנסייה (על שם קתרינה הקדושה) ובית ספר. בעיירה היו מוסדות ציבור נוספים. מקורות ההכנסה של התושבים היו חקלאות, רעיית בקר וצאן, ומוצרים נלווים למשק חי (צמר, טוויה, אריגה). עיקר תוצרתה של וולארי יוצאה לפראג. בעיירה פעלה כיכר שוק והתקיימו שני ירידים שנתיים. אופי פרנסתם של התושבים הכתיב בניית בתים בסגנון אלפיני מיוחד: בתי עץ בהם משולבות אבנים גדולות, גגות גמלונים ומרפסות. לאחר שריפות שפרצו באמצע המאה ה-19, נבנו חלק מהבתים השרופים מחדש, אך הושם דגש על בניה באבן.
ב-1871 העניק הקיסר פרנץ יוזף לוולארי מעמד של עיר. באותה עת חיו בעיר כ-2,700 תושבים. בתוך זמן קצר הוקמו בעיר בית ספר מקצועי לעבודות עץ, משלבת בירה, בית משפט מחוזי, מנסרות עץ ומפעלים נוספים. ב-1899 חוברה וולארי לרשת מסילות הברזל. ב-1910 היו בוולארי כ-3,500 תושבים. העיר הייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם פירוק האימפריה האוסטרו-הונגרית והקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית באזורים שכללו את בוהמיה צורפה וולארי, שרוב תושביה היו גרמנים, למדינה החדשה, צ'כוסלובקיה. בשנת 1923 חוברה וולארי לרשת החשמל. חלקם של הצ'כים באוכלוסייתה גדל, והם פיתחו בה מוסדות חינוך בשפה הצ'כית.
מלחמת העולם השנייה
וולארי הייתה בשטח חבל הסודטים. במרס 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, סופחה העיר לגרמניה הנאצית. במלחמת העולם השנייה פעל בעיר מפעל נשק גרמני. בסוף המלחמה, במאי 1945, הגיעו לעיר שרידות צעדת מוות שיצאה ממערב פולין.[1]
לאחר המלחמה
לאחר מלחמת העולם השנייה הוחזרה וולארי לשטח צ'כוסלובקיה. במרס 1946 גורשו הגרמנים הסודטים (אנ') מוולארי, במסגרת צווי בנש (אנ'), וזאת כחלק מגירוש גרמנים בתום מלחמת העולם השנייה.
בוולארי הוקם בסיס צבאי, אך זה פורק לאחר נפילת ברית המועצות.
קישורים חיצוניים
- אתר חדשות עירוני (בצ'כית)
- צעדת המוות אל וולארי, באתר יד ושם
הערות שוליים
- ^ צעדת המוות אל וולרי – תערוכת אינטרנט באתר יד ושם
32626839וולארי