התנועה לתרבות חדשה
תנועת התרבות החדשה (בסין) (באנגלית: The New Culture Movement) בעשורים הראשונים של המאה ה-20, נבעה מהתפכחות מהתרבות הסינית המסורתית בעקבות כישלונה של הרפובליקה הסינית - שנוסדה ב-1912 - להתמודד עם בעיותיה של סין. חוקרים כמו צ'ן דוקסיו, צ'אי יואן-פיי, לי דז'או, לו שון, ג'ואו זורן, הו דונג והו שיה, היו בעלי השכלה קלאסית, אך החלו להוביל למרד נגד הקונפוציאניזם. הם קראו ליצירת תרבות סינית חדשה המבוססת על סטנדרטים עולמיים ומערביים, ובמיוחד על דמוקרטיה ועל מדע. ממשיכים צעירים יותר הדגישו נושאים נוספים:
- ספרות עממית
- קץ למשפחה הפטריארכלית לטובת חופש הפרט ושחרור הנשים
- לראות בסין אומה בין עמים, ולא תרבות קונפוציאנית ייחודית.
- בחינה מחודשת של טקסטים סיניים בגישות טקסטואליות וביקרותיות מודרניות
- ערכים דמוקרטיים ושוויוניים
- אוריינטציה לעתיד ולא לעבר
ב־4 במאי 1919[1] מחו סטודנטים בבייג'ינג על ועידת השלום של פריז, שהעניקה זכויות גרמניות בשאנדונג ליפן הקיסרית והפכה תנועה תרבותית זו לתנועה פוליטית במה שנודע בשם תנועת הארבעה במאי.
היסטוריה
שני מוקדים מרכזיים של ספרות ופעילות אינטלקטואלית היו: בייג'ינג, באוניברסיטת פקין ואוניברסיטת צינג-הואה, ובשאנגחאי, עם ענף ההוצאה לאור שלה. מייסדי תנועת התרבות החדשה התקבצו באוניברסיטת פקין, שם גויסו על ידי צ'אי יואנפיי כשהיה נשיא האוניברסיטה. צ'ן דוקסיו כדיקן. הם גייסו דמויות מובילות כמו הפילוסוף הו שי, חוקר הבודהיזם ליאנג שומינג, ההיסטוריון גו ג'יאנג, ועוד רבים. צ'ן ייסד את כתב העת "הנוער החדש" בשנת 1915, שהפך למפורסם ביותר בין מאות הפרסומים החדשים שנפוצו בציבור המעמד הבינוני החדש.[2]
יואן שה-קאי, שירש חלק מצבאה של שושלת צ'ינג לאחר התמוטטותה ב-1911, ניסה לכונן סדר ואחדות, אך הוא לא הגן על סין נגד יפן וגם נכשל בניסיון להכריז על עצמו כקיסר. כאשר נפטר בשנת 1916, נראה כי התמוטטות הסדר המסורתי הושלמה, והיה צורך בשינויים של מורשת הדורות הקודמים. הוקמו מוסדות חדשים וצורות פוליטיות חדשות. מנהיגים הטיפו לתרבות חדשה.[3]
מוסד ספרותי משמעותי, בתי הוצאה לאור, כתבי עת, אגודות ספרותיות ואוניברסיטאות, סיפקו בסיס להתפתחות ספרותית אינטלקטואלית פעילה במשך העשורים הבאים. עיתון "הנוער החדש", שהיה פורום מוביל לדיון בגורמים לחולשת סין, הטיל את האשמה על התרבות הקונפוציאנית. צ'ן דוקסיו קרא ל"מר קונפוציוס "שיוחלף על ידי" מר המדע "ו"מר דמוקרטיה". תוצאה נוספת הייתה קידום הסינית הכתובה על חשבון הסינית הספרותית או הקלאסית. הו שי הכריז כי "שפה מתה לא יכולה לייצר ספרות חיה". בתאוריה, הפורמט החדש איפשר לאנשים בעלי השכלה נמוכה לקרוא טקסטים, מאמרים וספרים.
.jpg)
הוא טען כי השפה הספרותית, או הקלאסית, שהייתה השפה הכתובה לפני התנועה, הובעה רק על ידי חוקרים ואנשי ממשל בלבד (באופן אירוני, השפה החדשה כוללת מילים זרות רבות שהיוו קושי עבור רבים מהקוראים החדשים).[4] חוקרים החל ללמוד את השפה והדיאלקטים הסיניים באמצעות כלים של בלשנות מערבית. הו שי היה בין החוקרים אשר השתמשו במחקר טקסטואלי של הספר הקלסי: ״חלום המשכנות האדומים״ וספרות בדיונית אחרת כבסיס לשפה הלאומית. אגודות ספרותיות פרחו.
התפוקה הספרותית בתקופה הזאת הייתה ענקית, גם של סופרים רבים שהתפרסמו מאוחר יותר (כגון מאו דאן, לאו היא, לו שון ובינג שין) שפרסמו את יצירותיהם הראשונות. לדוגמה, מסות של לו שון וסיפורת קצרה יצרו תחושת ביקורתיות על התרבות הקונפוציאנית. הספר ״יומנו של משוגע״ רמז ישירות על כך שהתרבות המסורתית של סין היא קניבליסטית, ו״הסיפור האמיתי של אה ק'״ הציג את הסינים כטיפוסים חלשים שמרמים את עצמם.[5] גם מוזיקאים כגון יין Zizhong הצטרף לתנועה התרבותית החדשה דרך המוזיקה.
מנהיגי תרבות חדשים וחסידיהם בחנו את סין כאומה בין עמים, לא כאומה ייחודית מבחינה תרבותית.[6] מספר רב של דוקטרינות מערביות נעשו אופנתיות, בעיקר אלו שחיזקו את הביקורת התרבותית ואת הדחפים לבניית האומה על חזון התנועה. הדארוויניזם החברתי, שהיה בעל השפעה מאז סוף המאה התשע-עשרה, עיצב במיוחד עבור לו שון, בקרב רבים אחרים.[7] חסידי השינוי התרבותי פיתחו גם מגוון סיני של אנרכיזם. הם טענו שהחברה הסינית צריכה לעבור שינוי חברתי רדיקלי לפני השינוי הפוליטי. הפרגמטיזם של ג'ון דיואי הפך לפופולרי בקרב חברי התנועה.
דיואי הגיע לסין ב-1919, ובילה את השנה בהרצאות. גם ברטראנד ראסל נתן הרצאות להמונים. לו שון היה קשור עם הרעיונות של ניטשה, אשר הופצו גם על ידי לי שיסן, מאו דאון, ועוד אינטלקטואלים רבים אחרים של אותה תקופה.
מנהיגי תרבות חדשים, אשר לעיתים קרובות היו מושפעים מרעיונות האנרכיסטיים, קידמו פמיניזם כהתקפה על המשפחה המסורתית, ושינו את התנאים בהם ראו הדורות הבאים את החברה הסינית. החלופה היא מרכיב עיקרי בתאוריות האינדיווידואליסטיות המתעוררות שהתרחשו במהלך התקופה.[8]
התפתחות התנועה
ההפגנות של הארבעה במאי 1919 איחדו תחילה את המנהיגים, אך עד מהרה התפתח ויכוח על תפקידה של הפוליטיקה. הו שי, צ'אי יואן-פיי, ועוד ליברלים קראו לסטודנטים המפגינים לחזור לכיתות, אך צ'ן דוקסיו ולו דז'או, שהיו מתוסכלים מחוסר השינוי התרבותי, דחקו בפעולה פוליטית רדיקלית יותר. הם השתמשו בתפקידם בפקולטה באוניברסיטת פקינג כדי לארגן קבוצות לימוד מרקסיסטיות ויצרו את המפגש הראשון של הסטודנטים עם המפלגה הקומוניסטית הסינית.[9] הממשיכים שבאו בעקבותיהם של לי וצ׳ן לפוליטיקה המאורגנת כללו את מאו דזה-דונג. תלמידים אחרים שמעו את קריאתו של הו שי לחזור ללימודים.
ההיסטוריון גו ג'יאגאנג, למשל, היה חלוץ ביישום ההיסטוריה החדשה שלמד באוניברסיטת קולומביה לטקסטים סיניים קלאסיים.[10] גו גם נתן השראה לתלמידיו במחקר מסורות עממיות סיניות אשר התעלמו או נדחו על ידי חוקרים של קונפוציוס. נושא החינוך היה גבוה בסדר היום התרבותי החדש. צ'אי יואן-פיי עמד בראש אגודת החינוך החדש, ותלמידי האוניברסיטה הצטרפו לתנועת המונים של ג'יימס ין וטאו שינג-ג'י, אשר קידמו את האוריינות כבסיס להשתתפות פוליטית רחבה יותר.
עיתונאות ודעת קהל
העיתונות הסינית עברה מודרניזציה בשנות העשרים של המאה העשרים על פי סטנדרטים בינלאומיים, הודות להשפעת תנועת התרבות החדשה. תפקידם של עיתונאי ועורך היו מקצועיים והפכו לקריירה יוקרתית. הצד העסקי זכה לחשיבות ובדגש רב יותר על פרסום וחדשות מסחריות, העיתונים העיקריים, במיוחד בשאנגחאי, התרחקו מעיתונות ״מטעם״ שאפיינה את התקופה המהפכנית של 1911. מחוץ למוקדים המרכזיים, הלאומיות המקודשת בעיתונים המטרופוליניים לא הייתה ייחודית כמו לוקליזם ותרבות.[11]
בשנת 1924, חתן פרס נובל ההודי רבינדרנת טאגור ערך סדרת הרצאות בסין. הוא טען כי סין יכולה להיתקל בבעיות בשילוב יתר של התרבות המערבית בחברה הסינית. למרות מאמציו של טאגור, האידיאלים המערביים היו מרכיבים מרכזיים בתנועת התרבות החדשה. הדמוקרטיה הפכה לכלי חיוני עבור אלה המתוסכלים ממצבה הבלתי יציב של סין, בעוד שהמדע הפך לכלי מכריע לצאת מ"חשכת הבורות והאמונות הטפלות".[12]
בקיצור, אינטלקטואלים של ״תנועת התרבות החדשה״ דנו במגוון רחב של פתרונות קוסמופוליטיים שכללו מדע, טכנולוגיה, אינדיבידואליות, מוזיקה ודמוקרטיה, והותירו לעתיד את השאלה מתי וכיצד יכול הארגון או הכוח הפוליטי לבצע אותם. האלימות האנטי-אימפריאליסטית והפופוליסטית של אמצע שנות העשרים של המאה העשרים גברה עד מהרה על תנועת התרבות האינטלקטואלית החדשה.[13]
הערכות ושינוי צפיות
היסטוריונים אורתודוקסים ראו בתנועת התרבות החדשה משבר מהפכני של מחשבה פיאודלית ופרקטיקה חברתית. התנועה גיבשה גרעין של מנהיגים מהפכניים שיצרו את המפלגה הקומוניסטית הסינית והמשיכו להקים את הרפובליקה העממית של סין ב -1949. מאו צה-טונג כתב כי תנועת ה-4 במאי "סימנה שלב חדש במהפכה הבורגנית-דמוקרטית של סין נגד האימפריאליזם והפיאודליזם" וטען כי "מחנה רב עוצמה הופיע בהפיכה הבורגנית-דמוקרטית, מחנה המורכב ממעמד הפועלים, מהמוני הסטודנטים ומהבורגנות הלאומית החדשה."[14]
ההיסטוריונים במערב גם ראו בתנועה סימן לניתוק בין המסורת למודרניות, אך בעשורים האחרונים טוענים ההיסטוריונים הסינים והמערביים כי לשינויים שקידמו מנהיגי התנועה היו שורשים כבר כמה דורות קודם. לכן הם לא רואים בכך משבר חד של מסורת, אלא, האצה של מגמות קודמות.[15] מחקרים בחמישים השנים האחרונות מעידים כי בעוד שמרקסיסטים רדיקליים היו חשובים בתנועת התרבות החדשה, היו מנהיגים רבים אחרים, כולל אנרכיסטים, שמרנים, נוצרים וליברלים.
שו ג'ילין, אינטלקטואל משאנגחאי המשקף קולות ליברליים, הסכים למעשה עם ההשקפה האורתודוקסית שתנועת התרבות החדשה היא שורש המהפכה הסינית, אך העריך את התוצאה בצורה אחרת. אנשי תרבות חדשים, אמר שו, ראו סכסוך בין לאומיות לקוסמופוליטיות במאבקם למצוא "פטריוטיזם רציונלי", אך התנועה הקוסמופוליטית של שנות העשרים הוחלפה ב"עידן חדש של לאומיות ". בכך הניח את היסודות לתוצאות הסופיות של ההיסטוריה של סין במחצית הראשונה של המאה העשרים".[16]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Nishi, Masayuki. "March 1 and May 4, 1919 in Korea, China and Japan: Toward an international History of East Asian Independence Movements". The Asia Pacific Journal: Japan Focus.
- ^ Furth, Charlotte (1983). "Intellectual change: from the Reform movement to the May Fourth movement, 1895-1920". In John K. Fairbank (ed.). Republican China 1912-1949, Part 1. The Cambridge History of China. Cambridge: Cambridge University Press. pp. 322–405
- ^ Schwartz, Benjamin I (1983). "Themes in Intellectual History: May Fourth and After". In John K. Fairbank (ed.). Republican China 1912-1949, Part 1. The Cambridge History of China. Cambridge: Cambridge University Press. pp. 406–451
- ^ Chow, May Fourth Movement, pp. 277, 46, 59
- ^ Leo Ou-fan Lee, Voices from the Iron House: A Study of Lu Xun (Bloomington: Indiana University Press, 1987), pp 53-77; 76-78.
- ^ Erez Manela, The Wilsonian Moment: Self-Determination and the International Origins of Anticolonial Nationalism (Oxford; New York: Oxford University Press, 2007), Ch 5 "China's Place Among Nations"
- ^ James Reeve Pusey, China and Charles Darwin (Cambridge, Massachusetts: Council on East Asian Studies Distributed by Harvard University Press, 1983).
- ^ Lee, Haiyan. "Tears that Crumbled the Great Wall: The Archaeology of Feeling in the May Fourth Movement Folklore Movement" . Journal of Asian Studies. Retrieved 2008-11-15.
- ^ Jerome B. Grieder, Hu Shih and the Chinese Renaissance: Liberalism in the Chinese Revolution, 1917-1937 (Cambridge, Harvard University Press, 1970), p. 254.
- ^ Laurence A. Schneider, Ku Chieh-Kang and China's New History; Nationalism and the Quest for Alternative Traditions (Berkeley: University of California Press, 1971).
- ^ Henrietta Harrison, "Newspapers and Nationalism in Rural China 1890-1929," Past & Present (2000) 166#1 pp 181-205
- ^ Schoppa, R.Keith. Revolution and Its Past: Identities and Change in Modern Chinese History. Upper Saddle River, New Jersey: Pearson Prentice Hall. p. 170.
- ^ Schoppa, R.Keith. Revolution and Its Past: Identities and Change in Modern Chinese History. Upper Saddle River, New Jersey: Pearson Prentice Hall. p. 179.
- ^ The May Fourth Movement" (1939), Selected Works of Mao Zedong
- ^ Paul A. Cohen, Discovering History in China: American Historical Writing on the Recent Chinese Past (New York: Columbia University Press, 1984), pp. 85–86.
- ^ Historical Memories of May Fourth: Patriotism, but of what kind?” Xu Jilin (translated by Duncan M. Campbell), China Heritage Quarterly, 17 (March 2009)
30138163התנועה לתרבות חדשה