הפילהרמונית של וינה
 | |
| המוזיקפראיין, משכנה הקבוע של התזמורת | |
| מייסד | אוטו ניקולאי |
|---|---|
| מיקום | וינה, אוסטריה |
| אולם קונצרטים | מוזיקפראיין, וינה |
הפילהרמונית של וינה (בגרמנית: Wiener Philharmoniker) היא התזמורת הנודעת ביותר באוסטריה ואחד ההרכבים המעולים ביותר בעולם. משכנה הקבוע הוא ה"מוזיקפראיין" המפורסם. נגני התזמורת נבחרים מתוך תזמורת האופרה של וינה.
כמו כן ידועה הפילהרמונית בשל קונצרט השנה החדשה שלה.
היסטוריה
תולדות התזמורת ראשיתן בשנת 1842, כשאוטו ניקולאי יצר מה שכינה "אקדמיה פילהרמונית"; הייתה זו תזמורת עצמאית לחלוטין, שקיבלה את כל החלטותיה בהצבעה דמוקרטית של כל חבריה. עקרונות אלה ממשיכים לשרת את התזמורת עד היום.
כשניקולאי עזב את וינה בשנת 1847, הייתה התזמורת קרובה להתפרקות, ופעילותה לא הייתה רבה ביותר עד 1860, כשקרל אקרט הצטרף כמנצח. הוא נתן סדרה של ארבעה קונצרטים למנויים, ומאז נמשך רצף הקונצרטים של התזמורת ללא הפסקה.
התזמורת משכה אליה כמה מנצחים מפורסמים וידועי שם במיוחד.
משנת 1875 עד 1882 היה הנס ריכטר המנצח הראשי, והתזמורת ניגנה בביצועי בכורה את הסימפוניות השנייה והשלישית של ברהמס.
גוסטב מהלר החזיק במשרה זו מ-1898 עד 1901, ובניצוחו ניגנה התזמורת בפעם הראשונה מחוץ לגבולות אוסטריה (בפריז). המנצחים הבאים היו פליקס ויינגרטנר (1908–1927), וילהלם פורטוונגלר (1927 - 1930) וקלמנס קראוס (1930 - 1933).
מאז 1933 אין לתזמורת מנצח ראשי אחד, אלא מספר מנצחים אורחים. בין אלה מספר ניכר מן המנצחים הנודעים ביותר בעולם, כולל ריכרד שטראוס, קרל בהם, הרברט פון קאראיין, גיאורג שולטי, אריך קלייבר, קרלוס קלייבר, ליאונרד ברנשטיין וקלאודיו אבאדו.
מאז השנה האזרחית החדשה של 1941, התזמורת נותנת קונצרט המוקדש בקביעות למוזיקה של משפחת שטראוס, בעיקר יוהאן שטראוס הבן. זהו קונצרט השנה החדשה המפורסם של וינה.
חילוקי דעות בנושאי אפליה
אף כי קיימת הסכמה כללית באשר להיות התזמורת בין הטובות בעולם, לא פסחה עליה ביקורת מסוימת, משום שעד שנת 1997 לא איפשרה לנשים להתקבל לתזמורת כחברות קבועות (נשים ניגנו אמנם בשורותיה, אך לא כחברות לכל דבר). בשנת 1997 התקבלה האישה הראשונה, הנבלנית אנה ללקס, כחברה אחרי שניגנה עם התזמורת כ"לא-חברה" במשך יותר מעשרים שנה; אחרי שללקס פרשה לגמלאות, נבלנית אחרת בשם שרלוט בלצרייט תפסה את מקומה כחברה הנשית היחידה בתזמורת. זאת ועוד, שום אישה לא ניצחה על התזמורת עד שנת 2005, אז המנצחת האוסטרלית סימון יאנג הייתה הראשונה לעשות זאת.
נוסף לכך, היסטורית, התזמורת לא קיבלה חברים, שניכרת בהם השתייכות למיעוטים אתניים. בשנת 2001 התקבל כנר אסייתי-למחצה כחבר.
כמה אנשים הקשורים בארגון היו מטרה לביקורת על שאמרו, כי חשוב לקיים את האחידות האתנית של התזמורת (דהיינו, אירופאים לבנים) כדי לשמור על רמות נגינה גבוהות. הכנר היהודי פריץ קרייזלר נדחה כאשר פנה להתקבל לקבוצת הקשתנים, וגוסטב מהלר היהודי אמנם המיר את דתו לקתוליות שנה לפני שהתמנה למנצח, אבל החזיק במשרה ארבע עונות בסך הכל. בשנת 1970 כתב אוטו שטראסר, יושב ראש לשעבר של הפילהרמונית של וינה, בספר זכרונותיו:
”אני סבור, שאין זה נאות, שהנבחנים נדרשים לנגן מאחורי פרגוד; נוהג שנקבע אחרי מלחמת העולם השנייה כדי להבטיח שיפוט אובייקטיבי. לחמתי נגד מנהג זה ולא הרפיתי, בייחוד אחרי שהתמניתי ליושב ראש הפילהרמונית, משום שאני משוכנע, שאין להפריד את האמן מישותו, מדמותו, שכדי לשפוט אדם במלוא אישיותו צריך לא רק לשמוע, אלא גם לראות אותו. [...] אפילו סיטואציה מגוחכת שהתרחשה לאחר פרישתי לא הצליחה לשנות את המצב. אחד הפונים, שעלה בנגינתו במבחן הקבלה על כל האחרים, התגלה, כאשר הוסט הפרגוד, כיפני. חבר השופטים ההמום לא אישר את קבלתו, משום שקלסתרו לא עלה בקנה אחד עם ה"פיציקטו-פולקה" של קונצרט השנה החדשה.”
בראיון רדיו, ששודר ב-1996 אמר החלילן הראשון בפילהרמונית של וינה:
”מן ההתחלה דיברנו על התכונות הוינאיות המיוחדות, על הדרך שבה עושים כאן מוזיקה. האופן שבו עושים כאן מוזיקה איננו מתבטא רק ביכולת טכנית, אלא גם במשהו הקשור במידה רבה עם הנפש. הנפש איננה מרשה לעצמה להיפרד מן השורשים התרבותיים, שיש לנו כאן במרכז אירופה. על כן, מי שחושב, שהעולם צריך לתפקד על פי כמה כללי מכסות, ברור שמפריע לו שאנו קבוצה של נגנים לבנים ממין זכר, שמבצעים אך ורק מוזיקה של מלחינים לבנים ממין זכר. זהו הפרעה גזענית. אני מאמין, שכך צריך להציג זאת. כאשר מבססים שוויוניות שטחית, מאבדים משהו חשוב מאוד. משום כך אני משוכנע שכדאי וראוי להשלים עם ההפרעה הגזענית הזאת, משום שתוצר של הבנה שטחית של זכויות אדם לא היה יכול להשיג אותן אמות מידה.”
בשנת 2003 אמר חבר תזמורת בראיון לכתב עת:
”גם שלוש נשים הן יותר מדי. כאשר נגיע לעשרים אחוז, התזמורת תיהרס. עשינו טעות גדולה ונתחרט עליה מרות.”
התזמורת סירבה לקיים מבחני קבלה עיוורים לחלוטין, שבהם הנבחנים מנגנים מאחורי פרגוד, כך שאיכותם עומדת לשיפוט אובייקטיבי, חופשי מדעות קדומות הנוגעות למין או לגזע. רוב התזמורות החשובות נוקטות בשיטה זו של מבחני קבלה עיוורים. מאז שלהי שנות ה-90' של המאה העשרים נשמעות מחאות בעלות תוקף נגד המנטליות המפלה של התזמורת, הן מצד יחידים והן מכיוון הברית הבינלאומית של נשים במוזיקה.
מנצחים
מנצחים ראשיים
- אוטו ניקולאי (1842 - 1848)
- קרל אקרט (1854 - 1857)
- אוטו דסוף (1860 - 1875)
- וילהלם יאהן (1882 - 1883)
- הנס ריכטר (1883 - 1898)
- גוסטב מאהלר (1898 - 1901), שניצח על התזמורת במסעה הראשון מחוץ לאוסטריה, ביריד העולמי של 1900 בפריז.
- יוזף הלמסברגר הבן (1901 - 1903)
- פליקס ויינגרטנר (1908 - 1927)
- וילהלם פורטוונגלר (1927 - 1930)
- קלמנס קראוס (1929 - 1933)
מנצחים אורחים
- ברונו ולטר (1933 - 1938)
- קרל בהם (1954 - 1956 ו-1971 - 1981)
- הרברט פון קאראיין (1956 - 1964)
- קלאודיו אבאדו (1971 -1982)
- לורין מאזל (1982 - 1987)
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: התזמורת הפילהרמונית של וינה |
- הפילהרמונית של וינה חושפת את עברה הנאצי, באתר ynet, 11 במרץ 2013
24648356הפילהרמונית של וינה