הצהרת מוסקבה
הצהרת מוסקבה היא הצהרה בת ארבעה חלקים שבהּ הכריזו בעלות הברית במלחמת העולם השנייה על כוונתן למגר את מדינות הציר עד כניעתן ללא תנאי, ועל כוונתן להעמיד לדין את האחראים לפשעי מלחמה.
שלושת החלקים הראשונים של ההצהרה נחתמו ב-30 באוקטובר 1943 על ידי מזכיר המדינה של ארצות הברית, קורדל הול, ושרי החוץ של הממלכה המאוחדת וברית המועצות. שמה הרשמי של ההצהרה הוא "הצהרה של ארבע האומות על ביטחון כללי". יומיים לאחר מכן, ב-1 בנובמבר 1943, חתמו ראשי המדינות רוזוולט, צ'רצ'יל וסטלין, על החלק הרביעי, שהתייחס לפשעי מלחמה שביצעו הנאצים וקבע שמבצעי הפשעים יישלחו להישפט במדינה שבה ביצעו את הפשעים ויידונו על ידי האנשים שבהם פגעו.
שלושת החלקים הראשונים
בחלק הראשון הצהירו ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, ברית המועצות וסין על נחישותן להמשיך בלחימה נגד מדינות הציר עד כניעתן ללא תנאי, ועל הסכמה לפעול במשותף ולהימנע מהגעה להסכמים נפרדים עם מדינות הציר. לצורך כך, הן הצהירו על כוונתן להקים גוף בינלאומי (האו"ם) לשימור השלום והביטחון של העולם ועד להקמתו לקיים ביניהן שיחות תיאום לפעולה משותפת.
בנוסף, הוסכם שלאחר תום מלחמת העולם השנייה הן לא ישתמשו בצבאותיהן בתוך שטחיהן של מדינות אחרות אלא למטרות מילוי ההצהרה ולאחר התייעצות משותפת, ועל כוונה להגיע להסכם על צמצום החימוש בתקופה שלאחר המלחמה.
בחלק השני קבעו ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וברית המועצות את הצורך לחסל את הפאשיזם והשפעותיו ואת הצורך לאפשר לעם האיטלקי ליצור שלטון דמוקרטי.
בחלק השלישי קבעו ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וברית המועצות כי האנשלוס בטל ומבוטל וכי יש לאפשר לאוסטריה להיות מדינה עצמאית וחופשית לאחר הניצחון על הנאצים. עם זאת נקבע שעל אוסטריה מוטלת אחריות לשותפותה עם גרמניה הנאצית וכי עליה לסייע במיגור הנאציזם.
החלק הרביעי
נוסח החלק הרביעי הוא:
הממלכה המאוחדת, ארצות הברית וברית המועצות קבלו ממקורות רבים הוכחות על זוועות, מעשי טבח, והוצאות להורג המוניות בדם קר, המבוצעים על ידי כוחותיו של היטלר במדינות רבות עליהן השתלטו ואשר מהן הם מסולקים בעקביות. הברוטליות של השלטון הנאצי אינה חדשה, וכל העמים והשטחים בשליטתם סבלו מהצורה הגרועה ביותר של שלטון באמצעות טרור. מה שהתחדש הוא ששטחים רבים משוחררים עכשיו על ידי הכוחות המתקדמים של בעלות הברית ושבנואשותם הכוחות הנסוגים של היטלר מגבירים את אכזריותם. במיוחד מופיעות ידיעות על פשעים מפלצתיים משטחי ברית המועצות המשתחררים ומשטחי צרפת ואיטליה.
בעקבות זאת, שלוש המעצמות, בשם 32 בעלות הברית, מצהירות בזאת ומזהירות:
בעת השגת הפסקת אש עם כל שלטון שיהיה בגרמניה, אותם קצינים, חיילים וחברי המפלגה הנאצית, אשר אחראים או לקחו חלק בהסכמה בזוועות, מעשי טבח והוצאות להורג יישלחו חזרה למדינות בהן פשעיהם בוצעו, על מנת שיישפטו וייענשו על פי החוקים של המדינות המשוחררות וממשלות חופשיות שיוקמו בהן. רשימות מפורטות עד כמה שניתן (של פושעים) יוכנו בכל המדינות שנכבשו ובמיוחד השטחים הכבושים של ברית המועצות, פולין, צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה, יוון (כולל כרתים ואיים אחרים), נורווגיה, דנמרק, הולנד, בלגיה, לוקסמבורג, צרפת ואיטליה.
בהתאם לכך, גרמנים שלקחו חלק ברצח המוני של קצינים פולנים או בהוצאה להורג של שבויים צרפתים, הולנדים, בלגים, או נורווגים או של איכרי כרתים, או לקחו חלק בטבח שהושת על אנשי פולין או בשטחי ברית המועצות המטוהרים כעת מהאויב, ידעו שיובאו חזרה לזירת הפשע ויישפטו במקום על ידי האנשים שבהם פגעו.
ייזהרו אלו, שעד עתה לא הכתימו את ידיהם בדם נקיים, מלהצטרף לשורות האשמים, כי שלוש המעצמות ירדפו אותם בוודאות עד קצה העולם וימסרו אותם בידי מאשימיהם על מנת שצדק ייעשה.
הצהרה זאת אינה מונעת מהמעצמות להעניש פושעים אשר לפשעיהם אין מיקום מסוים - אלה ייענשו על פי החלטה של ממשלות בעלות הברית.
החלק הרביעי נוסח בעיקרו על ידי צ'רצ'יל והוביל לאמנת לונדון, שקבעה את המסד למשפטי נירנברג. צ'רצ'יל ראה חשיבות רבה בכך שהפושעים הנאצים יועברו למשפט למדינות השונות, משום שהאמין שדעת הקהל בארצו לא תאפשר הוצאה להורג מסיבית של פושעים נאצים לאורך הזמן הנדרש.[1] החלק הרביעי של הצהרת מוסקבה הוצב כאבן פינה בחוקי הכיבוש של גרמניה על ידי בעלות הברית.
טבח יער קאטין
בנוסף להתייחסות כללית לפשעי מלחמה במדינות שנכבשו על ידי גרמניה הנאצית, יש בהצהרה התייחסות ספציפית ל"גרמנים שלקחו חלק ברצח המוני של קצינים פולנים". תיאור זה עוסק בטבח יער קאטין.[2] ברית המועצות ייחסה טבח זה לגרמנים, אף שאלה טענו שאת הטבח ערכה ברית המועצות, בעת שהאזור היה בשליטתה, בתחילת מלחמת העולם השנייה. רק בשנת 1990, בהיותה בשלבי פירוק והתנערות מן הממשל הקומוניסטי, הודתה ברית המועצות באחריות לטבח ולניסיונות להעלמתו.
באוקטובר 1945, בתשובה לשאילתה בבית הנבחרים הבריטי האם הממשלה הבריטית תפעל להעמדה לדין של האחראים לטבח יער קאטין, ענה הקטור מקניל, ממשרד החוץ הבריטי, כי "בהתחשב בכך שהקרבנות היו פולנים והטבח נעשה על אדמת ברית המועצות, ובהתאם לתנאיה של הצהרת מוסקבה, יהיה זה קשה ובלתי ראוי לממשלת הוד מלכותו לגלות יוזמה בנושא זה".[3]
רצח איכרים בכרתים
פשע מלחמה ספציפי נוסף שההצהרה מזכירה הוא רצח איכרים בכרתים. בכך מתכוונת ההצהרה לפשעי המלחמה של הוורמאכט שנעשו מיד בתום הקרב על כרתים - טבח קונדומארי (אנ') והריסת קנדנוס (אנ').
חוסר התייחסות לשואה
אל מול האזכור של טבח יער קאטין ורצח האיכרים בכרתים, בולטת העובדה שהצהרת מוסקבה לא הזכירה במפורש את השמדת היהודים, למרות שבעלות הברית ידעו על כך כבר למעלה משנה. עם זאת, ההתייחסות לטבח של תושבי פולין פורשה כמתייחסת ליהודים. השמטה זאת הייתה בהתאם למדיניות של ארצות הברית והממלכה המאוחדת שלא להדגיש את העניין היהודי. נטען שמדיניות זאת נבעה בין השאר מהרצון להימנע מלחץ עליהן לקלוט פליטים יהודים בשטחן ובמיוחד בארץ ישראל.[4]
קישורים חיצוניים
- הצהרת שלוש המעצמות על הסכם, דבר, 2 בנובמבר 1943 - נוסח ההצהרה בכותרת הראשית של עיתון דבר.
- יובטח שיתוף פעולה בין שלוש המעצמות במלחמה ולאחריה, הצופה, 2 בנובמבר 1943; המשך
- MOSCOW CONFERENCE, October, 1943, JOINT FOUR-NATION DECLARATION, ibiblio
- Declaration of the Four Nations on General Security, Wikisource
הערות שוליים
- ^ Stephen Macedo, Universal Jurisdiction, University of Pennsylvania Press, 2006, page 82
- ^ Timothy Snyder, Bloodlands: Europe Between Hitler and Stalin, Basic Books, 2010, p. 343
- ^ KATYN MASSACRES (PUNISHMENT), Hansard, 10 October 1945
- ^ Deborah E. Lipstadt, Beyond belief: the American press and the coming of the Holocaust, 1933-1945, page 251
