הצהרת חיפה
ערך זה עוסק בהצהרה בנושא בני מיעוטים. אם התכוונתם להצהרת בנושא מגדר, ראו הצהרת חיפה היא מסמך חזון שפורסם בשנת 2007, בחסות מרכז מדה אל-כרמל, על ידי קבוצה של אקדמאים ואנשי רוח ערבים ישראלים, בהם מוסלמים, נוצרים ודרוזים.
אודות הפרויקט
הפרויקט החל בשנת 2002 בחסות מדה אל-כרמל, מרכז ערבי למחקר חברתי בחיפה. משתתפי הפרויקט, כולם בני מיעוטים ישראלים, בהם אנשי רוח, אמנים, אנשי חינוך, אקדמאים ופעילים חברתיים, התחלקו לקבוצות עבודה, אשר דנו בנושאים שונים שעל הפרק. המשתתפים מזוהים עם המפלגות השונות בציבור הערבי, בהן בל"ד וחד"ש.
האספה הכללית של הפורום התכנסה כתריסר פעמים עד לאישור הסופי של ההצהרה. הפרויקט הובל על ידי הוועד המנהל שהורכב מפרופ' נדים רוחאנא, מנכ"ל מדה אל-כרמל עו"ד חסן ג'בארין ופרופ רמזי סלימאן, בשנת 2006 הצטרפו אל הוועד המנהל גם פרופ' מוחמד חאג'-יחיא וד"ר נדירה שלהוב-קיבורקיאן. ההצהרה פורסמה ב-15 במאי, תאריך יום הנכבה.
בין חותמי ההצהרה פרופ' מחמוד יזבק, פרופ' מרואן דוירי, פרופ' קייס פירו, חברת הכנסת חנין זועבי, חבר הכנסת איימן עודה, עלא חליחל וסלמאן נאטור.
"הצהרת חיפה" היא הרביעית בשורת מסמכי חזון, אשר ניסחו קבוצות שונות של ערביי ישראל. קדמו לה "חוקה שיוויונית לכל" של מרכז מוסאווא, "מסמך החזון העתידי" של ועדת המעקב העליונה, והצעת "החוקה הדמוקרטית" של מרכז עדאלה.[1]
תוכן ההצהרה
הצהרה חיפה נועדה על ידי כותביה להציג את יסודות זהותם, את שאיפותיהם ביחס לעתידם הקיבוצי ואת התנאים הנדרשים לשיטתם לפיוס בין העם הפלסטיני לבין העם היהודי הישראלי. רוב תוכנה עוסק בשלושה נושאים: ציון עוולות התנועה הציונית כנגד הפלסטינים על פי תפיסת מנסחי ההצהרה, הצגת פתרונם לפיוס בין הפלסטינים ליהודים הישראלים והתייחסות לתיקונים נדרשים בתוך המגזר הערבי.
השתייכות לעם הפלסטיני וציון עוולות לכאורה של ישראל
הכותבים דוחים את הזהות ה"ערבית ישראלית" כמעוותת, ומאששים את דבקותם בעם הפלסטיני ובאומה הערבית, תוך מתן מקום לערכים ולתרבות האוניברסליים יחד עם התרבות הערבית והאיסלאמית. הם דוחים את הציונות כתנועה קולוניאליסטית שתכליתה כיבוש מולדתם והפיכתה למדינה ליהודים. הם מונים רשימת עוולות שמדינת ישראל עשתה לערבים, בהם הנכבה שבו לדבריהם התנועה הציונית "ביצעה מעשי טבח נגד בני עמנו, הפכה את מרביתם לפליטים, הרסה מאות מכפרינו ועקרה מערינו את רוב יושביהן", מניעת שיבת הפליטים, גירוש ערבים בתוך המדינה, טבח כפר קאסם, הממשל הצבאי, גזילת אדמות, "חקיקת חוקי הקרקעות, ההגירה והאזרחות הגזעניים", אפליה במגורים, תעסוקה, חינוך, פיתוח וחלוקת משאבים וניסיון לעוות את הזהות הערבית תוך טיפוח ניהיליזם לאומי. כן מתייחסים הכותבים אל כיבוש השטחים במלחמת ששת הימים ומאשימים את ישראל בהפעלת מדיניות דיכוי ורדיפה החורגת אף מזו שהפעיל משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, תוך ביצוע פשעי מלחמה נגד הפלסטינים, הרג וגירוש של אלפים, התנקשות במנהיגים, מאסר עשרות אלפים, שימוש בעינויים פיזיים ופסיכולוגיים, ניצול משאבים פלסטיניים פרטיים וציבוריים, כמו אדמות ומים, הקמת חומת הפרדה גזענית והריסת אלפי בתים. הם מציינים בגאווה את "המועדים הלאומיים המפוארים שיצרו ערביי ישראל, שביניהם בולטים במיוחד יום האדמה ויום אל-קודס ואל-אקצא באוקטובר 2000".
פתרון הסכסוך
הכותבים מציינים שהם שואפים לפיוס בין העם היהודי הישראלי לבין העם הערבי הפלסטיני ומציינים את התנאים לפיוס זה:
- הכרה בזכות השיבה ופעולה ליישומה בהתאם להחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם
- סיום הכיבוש, פירוק ההתנחלויות מכל השטחים הערביים שנכבשו ב-1967, הכרה בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולהקמת מדינה עצמאית וריבונית
- הכרה בזכויותיהם של האזרחים הפלסטינים בישראל כמיעוט מולדת.
- שישראל תפסיק למלא תפקיד הרסני ביחסיה עם עמי האזור, במיוחד במסגרת מדיניות ההגמוניה האמריקאית המסייעת למשטרים ערביים לדכא את אזרחיהם, לגזול את משאביהם, לחסום את התפתחותם ולהציב מכשולים בפני ההליך הדמוקרטי בעולם הערבי.
- שוויון המבוסס "על ההכרה בנרטיב שלנו ובהיסטוריה שלנו במולדת הזאת" ומחייב שינוי במבנה החוקתי של ישראל, שינוי בהגדרתה ממדינה יהודית למדינה דמוקרטית המבוססת על שוויון לאומי ואזרחי בין שתי הקבוצות הלאומיות.
- ביטול כל החוקים המפלים (באופן ישיר או עקיף) על בסיס לאומי, אתני או דתי, ובראשם חוקי ההגירה והאזרחות (הכוונה בעיקר לחוק השבות)
- יישום השוויון בין השפה העברית לשפה הערבית כשתי שפות רשמיות בעלות מעמד שווה במדינה;
- שותפות אפקטיבית של המיעוט הפלסטיני בשלטון ובקבלת ההחלטות וחלוקת המשאבים לפי עקרונות הצדק החלוקתי והצדק המתקן
- מתן זכות וטו בכל העניינים הנוגעים למעמדם ולזכויותיהם של האזרחים הפלסטינים בישראל והבטחת זכותם לאוטונומיה תרבותית– שתאפשר את מימוש זכותם לקבוע מדיניות בענייני התרבות והחינוך שלהם, ניהולם וניסוח תוכניהם.
- הפיוס ההיסטורי דורש מהפלסטינים והערבים להכיר בזכותו של העם היהודי הישראלי להגדרה עצמית ולחיים עם העם הפלסטיני ועם שאר עמי האזור בשלום, בכבוד ובביטחון.
הכותבים מציינים את השואה כאחד מן הפשעים האיומים ביותר נגד האנושות, אך דוחים אותה כצידוק לזכותם של היהודים להקים את מדינתם על חשבון העם הפלסטיני. כן הם דוחים שירות אזרחי לערבים ישראלים כצעד שעשוי להוביל למעורבות במה שהם מכנים המיליטריזם הישראלי.
החברה הערבית
בהצהרה יש גם ביקורת פנימית על החברה הערבית בישראל. היא קוראת לחזק את מעמד הנשים בחברה הערבית, לפעול נגד דיכוייה, ניצולה ולחדול מהפעלת כל סוג של אלימות כנגדה. ההצהרה מוקיעה פגיעה בזכויות ובכבוד זקנים, ילדים ובעלי צרכים מיוחדים אשר סובלים מהדרה חברתית ומפגיעה במעמדם. כמו כן דוחה ההצהרה את המבנה השבטי והחמולתי של החברה הערבית.
עלינו לפעול בנחישות כדי להיאבק בכל סוגי האלימות, ההתעללות והניצול, שנשים רבות נופלות להם קורבן, ואשר מגיעים, לעיתים, עד כדי רצח על רקע מה שמכונה `כבוד המשפחה`. מחובתנו לפעול להפסקת כל צורות האפליה נגד נשים ולהיאבק על שמירת זכויותיהן, בהתבסס על עקרונות השוויון, הצדק וההעדפה המתקנת.
יש להגן על...זכויות כל הקבוצות החברתיות הסובלות מאפליה.
ראו גם
- מסמך החזון העתידי של ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל
- החוקה הדמוקרטית מסמך החזון ההצהרת חיפה (כנס בינלאומי לנשים מנהיגות)עתידי של ארגון עדאלה
- חוקה שוויונית לכל מסמך החזון העתידי של מרכז מוסאוא - לזכויות האזרחים הערביים בישראל
קישורים חיצוניים
- הצהרת חיפה- הנוסח המלא, אתר מגזין הכיבוש
- יואב שטרן, קבוצת אקדמאים ערבים קוראת ליישם זכות השיבה, באתר הארץ, 15 במאי 2007
הערות שוליים
