הפלישה לעיראק
| מלחמה: מלחמת עיראק והמלחמה העולמית בטרור | ||||||||||
| סוג העימות | מבצע צבאי | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריכים | 20 במרץ 2003 – 1 במאי 2003 (43 ימים) | |||||||||
| מקום |
 עיראק | |||||||||
| תוצאה | ניצחון הקואליציה | |||||||||
| ||||||||||
.svg){kind=small}
הפלישה לעיראק בשנת 2003 הייתה השלב הראשון במלחמת עיראק. הפלישה החלה ב-20 במרץ 2003 ונמשכה יותר מחודש, כולל 26 ימים של פעולות קרב משמעותיות, בהן כוח משולב בראשות ארצות הברית שכלל חיילים מארצות הברית, הממלכה המאוחדת, אוסטרליה ופולין, פלש לרפובליקת עיראק. ב-9 באפריל, 22 ימים לאחר היום הראשון של הפלישה, נכבשה העיר הבירה בגדאד על ידי כוחות הקואליציה, בקרב בגדאד שנמשך שישה ימים. שלב זה במלחמה הסתיים באופן רשמי ב-1 במאי כאשר נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, הכריז על "סיום פעולות הקרב העיקריות" בנאום "המשימה הושלמה", לאחריו הוקמה הרשות הזמנית של הקואליציה (CPA) כהתארגנות הראשונה מתוך מספר ממשלות מעבר שהוקמו עד הבחירות לפרלמנט העיראקי בינואר 2005. כוחות צבא ארצות הברית נותרו בעיראק עד נסיגת ארצות הברית מעיראק ב-2011.
במהלך שלב הפלישה הראשוני (19 במרץ – 1 במאי) הקואליציה שלחה 160,000 חיילים לעיראק. 130,000 מהם (73%) היו אמריקאים, 45,000 חיילים בריטים (25%), 2,000 חיילים אוסטרליים (1%), וכ-200 קומנדו פולני מיחידת "JW גרום" (0.1%). 36 מדינות נוספות היו מעורבות בהשלכות הפלישה. כהכנה לפלישה, כ-100,000 חיילים אמריקאים התמקמו בכווית עד 18 בפברואר. כוחות הקואליציה קיבלו גם תמיכה מהפשמרגה באזור הכורדי בעיראק.
לפי נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, וראש ממשלת הממלכה המאוחדת, טוני בלייר, מטרת הקואליציה הייתה "לפרק את עיראק מנשק להשמדה המונית, לסיים את תמיכתו של סדאם חוסיין בטרור ולשחרר את העם העיראקי", למרות שזמן קצר לפני תחילת הפלישה, צוות הביקורת של האומות המאוחדות בראשות הנס בליקס הצהיר כי לא נמצא כל ראיה לנשק להשמדה המונית. אחרים שמו דגש גדול יותר על השפעת פיגועי 11 בספטמבר, על התפקיד ששיחק שינוי החשיבה האסטרטגית של ארצות הברית, ועליית "אג'נדת החירות". לפי בלייר, הטריגר היה כישלונה של עיראק לנצל את "ההזדמנות האחרונה" לפירוק מנשק גרעיני, כימי וביולוגי, אשר אנשי ממשל בארצות הברית ובבריטניה התייחסו אליו כ"איום מיידי ובלתי נסבל על שלום העולם".
הפלישה קדמה למתקפה אווירית על ארמון הנשיאות בבגדאד (ער') ב-20 במרץ 2003. ביום למחרת, כוחות הקואליציה ביצעו חדירה למחוז בצרה מנקודת הצבירה שלהם סמוך לגבול עיראק-כווית. בזמן שכוחות מיוחדים ביצעו תקיפה אמפיבית מהמים במפרץ הפרסי כדי לאבטח את בצרה ושדות הנפט הסמוכים, צבא הפלישה העיקרי עבר דרומה לעיראק, תפס את האזור והשתתף בקרב נצאריה ב-23 במרץ. התקפות אוויריות רחבות היקף בכל רחבי המדינה נגד פיקוד ושליטה עיראקי גרמו לכאוס בצבא המגן ומנעו התנגדות אפקטיבית. ב-26 במרץ, בריגדת הצנחנים ה-173 הוטסו לאזור העיר הכורדית ארביל, שם הצטרפו לכוחות מורדים כורדים ונטלו חלק במאבקים נגד צבא עיראק, כדי לאבטח את צפון המדינה. הכוחות המרכזיים של הקואליציה המשיכו את דרכם לעומק עיראק ונתקלו בהתנגדות מועטה. רוב הצבא העיראקי הובס במהרה והקואליציה תפסה את בגדד ב-9 באפריל. פעולות נוספות בוצעו נגד כיסים של צבא עיראק, כולל כיבוש כירכוכ ב-10 באפריל, וכיבוש תיכרית ב-15 באפריל. נשיא עיראק סדאם חוסיין ומנהיגי המדינה הסתתרו בזמן שכוחות הקואליציה השלימו את כיבוש המדינה. ב-1 במאי, נשיא ג'ורג' בוש הכריז על סיום פעולות הקרב העיקריות: בכך הסתיים שלב הפלישה והחל שלב הכיבוש הצבאי של עיראק (אנ'). ב-13 בדצמבר סדאם חוסיין נתפס במבנה תת-קרקעי ליד תיכרית, עיר הולדתו.
רקע
הפלישה לעיראק הייתה תוצאה ישירה של ההתמודדות עם ההשלכות של פיגועי 11 בספטמבר בשנת 2001. ממשל ג'ורג' בוש, הנשיא ה-43 של ארצות הברית, האשים את עיראק בתמיכה בטרור ובפיתוח תוכנית הנשק להשמדה המונית שלה, במיוחד נשק כימי וביולוגי. הוא אף טען כי עיראק עשויה לפתח נשק גרעיני[1]. ארצות הברית קידמה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות צעדים להטלת סנקציות חמורות יותר על עיראק, ולדרוש ממנה לפרק את תוכניות הנשק שלה[2][3], אך לא הצליחה לשכנע את המועצה לנקוט בפעולה צבאית[4]. לפני הפלישה, ארגונים הבינלאומיים כמו האומות המאוחדות לא הצליחו למצוא ראיות ברורות לנשק כימי בעיראק, אך הממשל האמריקאי טען שזה בעקבות הסתרה מוצלחת מצד סדאם חוסיין.
עיראק תחת שלטון סדאם חוסיין השתמשה בנשק כימי במהלך מלחמת איראן-עיראק בשנות ה-80, במבצע אל-אנפאל ובמהלך דיכוי המרד השיעי בשנת 1991, כשהשתמשה בגז סארין נגד המורדים. על פי המודיעין, עיראק לא חדלה מלהחזיק בנשק כימי מאז, למרות שסדאם חוסיין טען כי הוא הפסיק את הייצור. הנשיא בוש וצמרת הממשל האמריקאי חששו כי עיראק עשויה להשתמש בנשק זה נגד מדינות מערביות. סיבה נוספת הייתה החשש שהנשק הכימי או ביולוגי יפלו לידיים של אל-קאעידה, או קבוצות טרור אחרות, מה שייצר איום ישיר על ארצות הברית. ממשל בוש השתמש במידע הזה כבסיס להצדקת הפלישה לעיראק.
ניסיונות למנוע מלחמה
בדצמבר 2002, נציג ראש המודיעין העיראקי, הגנרל טאהר ג'ליל חבוש אלתַכְרִיתי, יצר קשר עם ראש המחלקה המרכזית ללוחמה בטרור לשעבר של סוכנות הביון המרכזית וינסנט קניסטררו וקבע כי סדאם "ידע שיש קמפיין לקשר אותו ל-11 בספטמבר ולהוכיח שיש לו נשק להשמדה המונית". קניסטררו ציין כי העיראקים היו מוכנים להתמודד עם החששות, והוסיף שדיווח על השיחה לדרגים בכירים במחלקת המדינה, שביקשו ממנו לחדול, והם יטפלו בכך. לדבריו, כל ההצעות נדחו על ידי ממשל בוש, משום שהן אפשרו לסדאם להישאר בשלטון, דבר שנראה בלתי מתקבל על הדעת. הוצע שסדאם חוסיין יצא לגלות, אם יורשה לו לשמור על מיליארד דולר[5]. אוסאמה אל-באז, היועץ לביטחון לאומי של נשיא מצרים חוסני מובארכ, שלח הודעה למשרד החוץ האמריקני כי העיראקים רוצים לדון בהאשמות, לפיהן למדינה יש נשק להשמדה המונית וקשרים עם "אל-קאעידה". עיראק גם ניסתה להגיע לארצות הברית באמצעות שירותי הביון הסורים, הצרפתים, הגרמנים והרוסים.
בינואר 2003, הלבנוני-אמריקאי עימאד אל-חאג' נפגש עם מייקל מאלוף ממשרד התוכניות המיוחדות של משרד ההגנה האמריקני. אל-חאג', תושב ביירות, גויס על ידי המחלקה לסייע במלחמה בטרור. הוא דיווח כי מוחמד נאסיף, עוזרו הקרוב של נשיא סוריה בשאר אל-אסד, הביע תסכול על הקשיים של סוריה ליצור קשר עם ארצות הברית, וניסה להשתמש בו כמתווך. מאלוף ארגן לאל-חאג' פגישה עם ריצ'רד פרל, אז ראש מועצת מדיניות ההגנה[6]. בינואר 2003 נפגש אל-חאג' עם ראש פעולות החוץ של המודיעין העיראקי, חסן אל-עוביידי. אל-עוביידי אמר לאל-חאג' שבבגדאד לא מבינים למה הם "על המוקד", ושאין להם נשק להשמדה המונית[6]. לאחר מכן הוא הציע לוושינגטון לשלוח 2000 סוכני FBI כדי לאשר זאת[6]. בנוסף, הוא הציע הקלות בנפט[6], אך הצהיר שסדאם לא יוותר על השלטון. במקום זאת הציע שניתן לקיים בחירות בעוד שנתיים. מאוחר יותר, עוביידי הציע לאל-חאג' לנסוע לבגדד לשיחות והוא הסכים. מאוחר יותר באותו חודש נפגש אל-חאג' עם הגנרל חבוש וסגן ראש הממשלה העיראקי טארק עזיז. הוצע שתינתן עדיפות עליונה לחברות אמריקאיות בתחום זכויות נפט וכרייה, בחירות בפיקוח האו"ם, בדיקות אמריקאות של עד 5,000 פקחים, למסור את סוכן אל-קאעידה עבדול רחמן יאסין, מהטרוריסטים המבוקשים ביותר על ידי ה-FBI שהיה במעצר עיראקי מאז 1994[6], ולתת "תמיכה מלאה לכל הצעה אמריקאית בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני". הפנטגון הכחיש שוולפוביץ או רמספלד הכירו תוכנית כזו.
מבצע חופש לעיראק
הפלישה החלה במבצע רחב בשם "חופש לעיראק", שכלל התקפות אוויריות ראשוניות על מטרות אסטרטגיות בעיראק, כולל ארמונות סדאם חוסיין ובסיסים צבאיים. המטרה הייתה להדיח את נשיא עיראק, סדאם חוסיין, ולמגר את משטר הדמים שלו. תוך ימים ספורים, כוחות קואליציה בראשות ארצות הברית נכנסו לעיראק מכיוון דרום, דרך כווית, והחלו בתנועה לעבר בגדאד, בירת עיראק. הכוחות האמריקאיים, יחד עם כוחות קואליציה מבריטניה, אוסטרליה ופינלנד, ביצעו את המבצע בסדרה של פעולות צבאיות מהירות. הם החלו בשורה של קרבות גדולים שהתפשטו בכל רחבי המדינה.
המבצע, חלק ממלחמת עיראק, החל ב-20 במרץ 2003, עם תקיפות אוויריות רחבות ולאחר מכן פעולות קרקעיות נרחבות. נפתחה מתקפה אווירית אינטנסיבית בפיקוד הגנרל טומי פרנקס, עם הפצצות על מתקנים צבאיים, תשתיות עיראקיות ויעדים אסטרטגיים. המטרה הייתה לשתק את יכולת ההתנגדות של עיראק ולחסום את המשטר. הצבא האמריקאי עשה שימוש בטכנולוגיות מתקדמות כמו נשק מונחה, וכן בטכניקות של לחימה משולבת עם כוחות צבאיים נוספים מקואליציית המדינות. לאחר התקפות האוויר, כוחות קרקעיים אמריקאיים נכנסו לעיראק דרך דרום המדינה.
הכוחות העיראקיים נתקלו בקשיים רבים מול המתקפות הכבדות, ומאמצי ההתנגדות של הצבא העיראקי התרסקו במהרה. ההתנגדות העיראקית הייתה פחותה ממה שציפו האמריקאים, והם התקדמו במהירות לעבר בגדאד. ב-9 באפריל 2003, כוחות קואליציה בראשות ארצות הברית פלשו לעיר, שנכנעה במהרה. לאחר הקרב, החלה הקואליציה במרדף אחר סדאם חוסיין, שנמלט מהעיר. למרות מאמצי הביון, הוא נעלם מהרדאר עד שנלכד ב-13 בדצמבר 2003.
השפעות הפלישה
הפלישה לא רק הפילה את סדאם חוסיין אלא גם הובילה לכאוס פוליטי וכלכלי בעיראק. לאחר הפלת המשטר, עיראק הייתה במצב של אנרכיה, שגרם למרד של קבוצות שונות, כולל המיליציות שיעיות ופלגים סונים, ותסיסה שהובילה לאלימות רחבה. בעקבות זאת, עיראק הייתה נתונה למלחמת אזרחים. בנוסף, הפלישה גרמה לנזק בלתי הפיך לכלכלה העיראקית ולתשתיותיה. במהלך המלחמה שפרצה בעקבותיה, מאות אלפי אזרחים עיראקים איבדו את חייהם, ומיליונים אחרים הפכו לפליטים. גם מבחינה בינלאומית המלחמה עוררה זעם גובר, והפלישה פגעה במעמדה של ארצות הברית בדעת הקהל העולמי. לאחר הפלת סדאם חוסיין, עריאק נותרה תחת כיבוש אמריקאי, והממשל האמריקאי היה אחראי לניהול המדינה במשך כמה שנים. בזמן זה החל הליך שיקום איטי של המדינה. לבסוף, לאחר מספר משברים פוליטיים וצבאיים, ארצות הברית החלה לצמצם את כוחותיה בעיראק. הייתה לכך השפעה רבה על המזרח התיכון, במיוחד על יציבותה של עיראק, על האזור הסוני והיחסים עם איראן.
דעת הקהל
סקר שנערך בינואר 2003 עבור CBS מצא כי 64% מהאמריקאים תמכו בפעולה צבאית נגד עיראק; עם זאת, 63% רצו שבוש ימצא פתרון דיפלומטי במקום להילחם, ו-62% האמינו כי האיום של טרור נגד ארצות הברית יגדל עקב מלחמה כזו.
במהלך מלחמת עיראק, התגלו כ-5,000 ראשי חץ כימיים, פגזים או פצצות תעופה, אך אלו נבנו עוד לפני מלחמת המפרץ של 1991 וננטשו. גילויים אלה של נשק כימי לא תמכו בהסבר של הממשל לפלישה. בספטמבר 2004, קופי אנאן, המזכיר הכללי של האומות המאוחדות, כינה את הפלישה לא חוקית על פי המשפט הבינלאומי ואמר שהיא הפרה את אמנת האומות המאוחדות.
התנגדות
הפלישה נתקלה בהתנגדות עזה מצד כמה מבעלות בריתה של ארצות הברית, לרבות ממשלות צרפת, גרמניה וניו זילנד. המנהיגים שלהם טענו כי לא הייתה ראיה לנשק להשמדה המונית בעיראק ושהפלישה לא הייתה מוצדקת בהקשר של הדו"ח של ועדת הניטור, האימות והפיקוח של האו"ם (UNMOVIC) מ-12 בפברואר 2003.
ב-15 בפברואר 2003, חודש לפני הפלישה, התקיימו הפגנות נגד מלחמת עיראק ברחבי העולם נגד מלחמת עיראק, כולל עצרת של 3 מיליון איש ברומא, שהוזכרה בספר השיאים של גינס כהפגנה הגדולה ביותר נגד מלחמה אי פעם. לפי האקדמאי הצרפתי דומיניק רייני, בין 3 בינואר ל-12 אפריל 2003, השתתפו 36 מיליון אנשים ברחבי העולם בכמעט 3,000 הפגנות נגד מלחמת עיראק.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ רן דגוני, וושינגטון, הנשיא בוש: נוכיח בשבוע הבא שסדאם מייצר ומסתיר נשק להשמדה המונית, באתר גלובס, 29 בינואר 2003
- ↑ דרכו של סדאם, באתר ynet, 10 בפברואר 2003
- ↑ יואל גוז'נסקי, מדינות המפרץ בסביבה אסטרטגית משתנה, המכון למחקרי ביטחון לאומי (עמ' 22-23)
- ↑ מאת נתן גוטמן, ארה"ב ובריטניה הבינו כי אין להן רוב במועצת הביטחון - ומשכו את הצעת ההחלטה על עיראק, באתר הארץ, 17 במרץ 2003
- ↑ שי אילן, סדאם הסכים לצאת לגלות תמורת מיליארד ד', באתר וואלה!, 30 בספטמבר 2007
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 מאת נתן גוטמן, עיראק הסכימה לפשרה לפני המלחמה - כדי למנוע העימות, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2003
הפלישה לעיראק40780994Q107802