פרעות לבוב

פרעות לבוב

תאריכי המאבק	ח' באייר תכ"ד (23 במאי 1664) – כ' בסיון תכ"ד (12 ביוני 1664)
מקום	פולין, לבוב
שיטת המאבק	מאבק מזוין (נשק קר)
הצדדים במאבק
יהודי לבוב, כוחות הסטארוסטה (ראש מחוז), כיתות פרשים בפיקודו של יאן טרנבסקי תלמידי אוניברסיטת לבוב הישועית, כוחות הסטארוסטה (ראש מחוז) (בגדו)
נפגעים
למעלה מ-230 הרוגים, ומעל 400 פצועים, נזק רב לרכוש לא ידוע

פרעות לבוב היו סדרת פרעות שנערכו בלבוב, בין ח' באייר לכ' בסיון ה'תכ"ד (23 במאי – 13 ביוני 1664), בעיקר בפרבר העיר. בפרעות נרצחו למעלה מ-200 יהודים ומאות אחרים נפצעו. את הפרעות הובילו תלמידי אוניברסיטת לבוב הישועית, ובשל כך כונו "שילער געלויף" (מרוצת הסטודנטים).

רקע

העיר לבוב

גזירות ת"ח ות"ט פגעו קשות ביהודי לבוב. בספטמבר 1648 (סוף שנת ת"ח), לאחר הטבח הנורא שבוצע ביהודים באוקראינה ובשטחי הספר הפולני, הגיע צבא חמלניצקי לשערי העיר לבוב והכניסה למצור. הוא כבש את הארמון, העלה באש את פרברי העיר וסתם את המעיינות המספקים מים לעיר. הוצע לתושבי העיר להסגיר את היהודים בתמורה להסרת המצור, אך הם סירבו. כבכל הערים האחרות, נטלו היהודים חלק בהגנתה. לאחר לחימה ממושכת הסכים חמלניצקי לסגת מהעיר, לאחר שקיבל סכום עצום ככופר.

בשנת תי"ד (1654) העניק צאר מוסקובי סוזרניות לחמלניצקי, ובשנת תט"ו (1655) צרו שוב הקוזקים על לבוב, וגם אז הם קיבלו כופר בתמורה להסגת הכוחות ואי הסגרת היהודים. שנה אחר כך, בתט"ז (1656) התקיף גיירג' הראשון ראקוצי נסיך טרנסילבניה את העיר, ואף הוא קיבל כופר לסיום הלחימה. בכל המקרים השתתפו היהודים בתשלומי הכופר ששילמה העיר.

בנין הכנסיה ואוניברסיטת לבוב הישועית שתלמידיה אחראים לפרעות

תקופה הריאקציה הקתולית השפיעה גם על לבוב. ב-1663 התנפלו תלמידי אוניברסיטת לבוב של הישועים על היהודים בפרבר העיר, ניפצו שמשות וגרמו הרס בדירותיהם. בעיר הופצו מכתבים שנכתבו כביכול בידי האפיפיור, הקיסר והמלך, המתירים לשלוח יד ביהודים. משחזרו ונשנו ההתנגשויות, התארגנו היהודים תושבי הפרבר, ביקשו רישיון מהסטארוסטה (ראש המחוז) יאן פון גרוס-רונטשיץ, ומכיון שהיה לו עניין רב בשלום היהודים בעיר, נעתר לבקשתם ואישר להם להצטייד ברומחים והָאלְבְּרַדים (מוט ארוך שגרזן בקצהו) כדי שיוכלו להגן על עצמם. כך העמידו משמר ליד בית הכנסת, שתפקידו היה לשמור ביום ובלילה מפני הישועים השוטמים.

הפרעות

הפרעות הראשונות

בח' באייר תכ"ד (23 במאי 1664), שחל אז בשבת, חגגו הקתולים את חג הצלב. לקראת החג הודיעו הישועים על תהלוכות גדולות, והאוקראינים באו לברך את בואו של הבישוף החדש ארסני זליבורסקי. בשל מצבור האירועים החלו להגיע המון רב מכפרי הסביבה. בוא ההמון השרה פחד ודאגה על היהודים. ולבקשתם שלח הסטארוסטה כח קטן לאבטחת האזור היהודי שבפרבר העיר לבוב.

בהגיע יום השבת, התחלקו מגיני המשמר היהודי בקרבת בית הכנסת להגן ב-3 אזורים: ליד הטחנות המלכותיות, ליד המשחטות, ובכיכר בין בית הכנסת ובתי מגורי היהודים. המגינים היו מצויידים בנשק, על אף האיסור ההלכתי לטלטלם בשבת, בשל פיקוח נפש.

בשעות אחר הצהריים הגיעו לאזור המון חוגג, שהחל בקטטה עם המגינים. בתחילה הצליחו להרחיק מהם את התוקפים, אך תלמידי האוניברסיטה הישועית עודדו והלהיבו את הקהל הרב להסתער על היהודים ולבזוז את רכושם. היהודים נלחמו בגבורה על חייהם ועל חיי משפחותיהם, אולם באחת משעות ההתפרעויות בגדו אנשי היחידה של הסטארוסטה ביהודים והצטרפו אל המתפרעים, וכך התגברו עליהם תוך זמן קצר.

בשלב זה התפרץ ההמון לבתי היהודים, שדד, בזז ורצח את כל הנקרה בדרכו, זקנים, נשים וטף. כמו כן חיללו הפורעים את בית הכנסת ואת ספרי התורה, ואף את החזן רבי שמואל בן יוסף חיות דקרו למוות. שאר תושבי הפרבר נמלטו על נפשם, ורק לאחר שמועצת העיר ציוותה על סגירת השערים בפני האספסוף – חדלו הפרעות. כתוצאה מהפרעות נרצחו 102 יהודים, ביניהם שני בני רב העיר, רבי דוד הלוי סגל, (הטורי זהב), שבעצמו שהה אז מחוץ לעיר, ויותר מ-200 נפצעו.

מצביא הכתר סטניסלב פוטוצקי

גם לאחר פרעות אלו סבלו היהודים מהתלמידים הישועים, ואחדים מהם נהרגו בין התאריכים ט' - י"א באייר. האוירה בין התושבים תססה, בין השאר משום שהתלמידים לא השלימו עם העובדה שהביזה הרבה לא הגיעה לידיהם. בשלב זה הקציבה המועצה 100 חיילים להגנת היהודים. אך היהודים, למודי ניסיון, לא הסתפקו בכך, אלא פנו למצביא הכתר סטניסלב פוטוצקי ששלח לבקשתם שתי כיתות פרשים בפיקודו של יאן טרנבסקי. הללו קיבלו פקודה להתאכסן אצל הנוצרים, ולאכול על חשבונם כעונש על המאורעות. עונש זה שימש כעילה מחודשת להסתה נגד היהודים כגורמים לעושק הנוצרים.

הפרעות השניות

בי"ט בסיון (12 ביוני) חל חג קתולי נוסף, ולקראתו דרשה מועצת העיר מארגוני האזרחים והאיגודים המקצועיים למנוע בקפדנות כל הפרת סדר. הדרישה התקבלה באדישות, ואף לאחר שכמרי המנזר הישועי הבטיחו לראש העיר ברטולומאי זימורוביץ' (Bartolomeĭ Zimorovich) למנוע את מעשי האלימות, ניהלו התלמידים הישועים את תפילות החג בכנסייה הדומיניקנית, במקום בכנסייה הישועית, ובכך לשחרר את הכמרים מהבטחתם. אף שומרי העיר מטעם המועצה סרבו למלא את הפקודה לאבטח את האזור היהודי לבל ייפגעו, וכשהחל ההמון המוסת לזרום אל האזור – פקד ראש העיר על סגירת השערים, אך היא חסמה גם את דרכם של כיתות פרשי מצביא הכתר, שהתאכסנו מחוץ לאזור היהודי.

מיד בהגיע מפקד הפרשים לאזור הצליח לפתוח את השערים לפלוגותיו, על אף התנגדות מועצת העיר, אך אתם חדרו גם ההמון שהתנפל על היהודים. אמנם הפרשים ניסו להכות ולירות במתפרעים, אך ללא הצלחה. רק בתחילת הערב פסקו הפרעות והביזה. התוצאה הייתה בתים הרוסים, חורבות בתי כנסת, ו-129 הרוגים ולמעלה מ-200 פצועים, חלקם נפטרו בהמשך. משפחות נוצריות אחדות הגנו על היהודים והסתירו אותם בביתם. אחרים מבין הנוצרים נחלצו לעזרת היהודים, וכמה מהם אף נהרגו במהומות.

בהמשך הלילה ניסו 3 תלמידים ישועים לחדש את המהומות, אך הם נעצרו על ידי המשמר האזרחי.

בית הכנסת שושנת הזהב

בסך הכל נהרגו במהומות אלו, מח' באייר עד כ' בסיון תכ"ד, יותר מ-200 איש, זקנים נשים וטף, נזקי הרכוש היהודי נאמד ביותר מ700,000 זהובים. ברשימה של חפצי קודש שנבזזו בבתי הכנסת של לבוב מופיעים 72 ספרי תורה, 24 כתרים ו-60 פרוכות שנלקחו מבית הכנסת הגדול "מחוץ לעיר" ו-65 ספרי תורה, 34 כתרים, 12 פרוכות ו-136 מעילים לספר תורה מבית הכנסת של נחמנוביץ', הוא בית הכנסת "שושנת הזהב".

בין ההרוגים היו גם רבנים, פרנסים וראשי ישיבות, בראשם רבה של פרמישלאן וראש בית הדין של לבוב - רבי יהודה ליב כ"ץ מרגליות, והדיינים רבי אהרן יחיאל ב"ר יוסף, רבי צבי הירש ב"ר אברהם כ"ץ ורבי אברהם ב"ר שלמה. וכן מספר ראשי ישיבות: רבי שמשון ב"ר בצלאל, רבי יצחק ב"ר שמואל, רבי מנחם ב"ר יצחק, רבי אליעזר ב"ר אשר, רבי מאשקא ב"ר חיים, רבי מרדכי ב"ר שלמה, וכן רבי אברהם ב"ר יוסף כ"ץ ראש ישיבה בקולומייה ששהה אז בעיר. וכן בני הט"ז – רבי מרדכי ורבי שלמה.

תגובות

יאן השני קז'ימייז', מלך פולין

הפרעות והמהומות עוררו הדים רבים בעולם, והמעשים גונו על ידי גורמי שלטון וכמורה רבים. הללו לא הסתפקו בגינויים, אלא אף פעלו לעזור ליהודים לקבל פיצוי, ולו חלקי, לשיקום העיר.

ב-22 ביוני פרסם המלך יאן השני קז'ימייז', מלך פולין כרוז הקורא לשלטונות המקומיים לשים קץ להתקפות על היהודים מצד פורעי החוק.

מכתבים רבים הגיעו למועצת העיר, בהם נטען כי לבוב ביישה את שמה הטוב בכל העולם, ואם המועצה לא תפעל לפיצוי היהודים – יינקטו צעדים שיביאו נזק לעיר. סמואל לשצ'ינסקי, הסטארוסטה של לוצק, לא הסתפק באיומים, אלא הופיע ב-21 ביולי עם אנשיו, שהרסו את השערים והחלו בביזת האוכלוסייה הכללית, כעונש על הפרעות ביהודים. אך המשמר האזרחי הדפו את הנוקמים, ולקחו בשבי אצילים אחדים מאנשיו. בתגובה דרש התובע הראשי של בתי המשפט בלובלין לשחרר לאלתר את האצילים השבויים, ולאחר שהדרישה לא מולאה – החל התובע במשפט נגד חברי המועצה, ודן אותם למוות או לגלות. פסק הדין בוטל אחר כך על ידי המלך.

בינתיים תבעו היהודים פיצויים בפני בית הדין המלכותי, שמינה ועדת חקירה מיוחדת לנושא. הרכב הועדה כלל: שני אבירים, שני סנאטורים, שני כמרים, ומזכיר המלך. הועדה האשימה אף היא את מועצת העיר לבוב באחריות לפרעות. המועצה מצידה הטילה את האחריות על תלמידי האוניברסיטה הישועית, ועל אצילים אחדים שהיו בין האספסוף המוסת, אותם המועצה לא יכלה לרסן, וכן על משמר הפרשים שבעטיו התפזרו האזרחים החמושים מטעם המועצה.

יש הטוענים שהיהודים שיחדו את שופטי הועדה, ויש ששיערו שמורת רוחה של מעמד האצולה מהמאורעות – השפיעה לרעת מועצת העיר. כך או כך, ב-24 ביולי 1666 פרסמה ועדת החקירה את מסקנותיה ופסק הדין, בה על מועצת העיר לשלם למשפחות הנרצחים דמי כופר-ראש המקובל לפי המנהג הסלאבי, ולפצועים פיצוי על הסבל ועלויות הריפוי, בהתאם לתקנון בולסלב מקאליש. כן היה עליה לשלם לאוצר המלכותי קנס כספי על כל הרוג ופצוע. בנוסף ארבעה מראשי העיר, ארבעה יועצים וארבעה מועצת הארבעים, לפי בחירת והוראת היהודים, ייענשו במאסר של שנה אחת וששה שבועות. בנוסף חוייבה המועצה לשלם לדווח על הנזקים עבור בתי כנסת, בתים, כלי בית וכסף מזומן, וכן על הוצאות המשפט. לשם כך הוטל על היהודים לחזק את תביעתם בשבועה בפני בית משפט עירוני מלכותי. כן הובטחה ליהודים בעלות עתידית על בתיהם ובתי הכנסת הזקוקים לשיפוץ, וכן זכויות המסחר, והזכות לשכור דירות מהנוצרים.

דיווח חישובי הנזיקין לבית המשפט השאירו בידינו פירוט רב על שמות ומעמד הניזוקים, ועל גובה ומהות הנזקים שנגרמו. אך לא ידוע באיזו מידה בוצע פסק הדין, יש המשערים שפסק הדין מעולם לא בוצע, והיהודים ויתרו כנראה למען השלום על גביית הקנסות, או שהצדדים הגיעו לידי פשרה, כדי שלא לגרום לשנאה מיותרת, וכנראה גם בשל נדיבותם חברי המועצה ששילמו בעבר כופר רב תמורת אי הסגרת היהודים.

קישורים חיצוניים

• הרב ד"ר דוד כהנא, הפרעות בלבוב בשנת תכ"ד, בתוך "סיני" גליון ק', ירושלים תשמ"ז, עמוד תצב-תקח, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
• רבי אברהם שטרן, מליצי אש, חלק א', גלנטה תר"צ, ערך ח' אייר, עמוד רטו-ריז, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
• ישראל היילפרין, ספר הגבורה, חלק א', תל אביב תש"א, עמ' 123-127, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
• נתן מיכאל גלבר (עורך), תולדות יהודי לבוב, כרך ד של "אנציקלופדיה של גלויות", ירושלים: חברת אנציקלופדיה של גלויות, תשט"ז 1956, עמ' 107-112, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)