העשור האבוד (יפן)

העשור האבוד (ביפנית: 失われた10年) הוא מונח המתאר את התקופה שלאחר קריסת בועת הנדל"ן ביפן שגרמה לקריסת כלכלת יפן לאורך זמן. המונח התייחס במקור לשנים 1991 עד 2000, אך לעיתים שימוש בו כולל גם את העשור שבין 2001 ל-2010, כך שכל התקופה בין שנות ה-90 של המאה העשרים והעשור הראשון של המאה ה-21 נכללת ב"עשור האבוד", המכונה לעיתים גם "השנים האבודות" (ביפנית: 失われた20年).

על פני התקופה שבין 1995 ל-2007, ירד התוצר היפני מ-5.33 טריליון דולרים ל-4.66 טריליון דולרים במונחים נומינליים, השכר הריאלי ירד בכ-5%, בזמן שהמדינה חוותה סטגנציה ברמת מחירים. ברם, קיים ויכוח על היקף הבעיות שניצבות בפני יפן ודרכי מדידתן, אך ההשפעה השלילית של העשור האבוד מורגשת היטב במדינה, וקובעי המדיניות היפנית ממשיכים להתמודד עם השלכותיה עד היום.

גורמים

הצמיחה הכלכלית החזקה ביפן במחצית השנייה של המאה ה-20 נעצרה בפתאומיות בתחילת שנות התשעים. בסוף שנות השמונים, חריגות במערכת הכלכלית היפנית הניבו בועת מחירים ספקולטיבית בהיקף עצום. הבועה נוצרה כתוצאה מההפחתה המופרזת בהגבלות על ההלוואות שהכתיב הבנק המרכזי של יפן על שאר הבנקים במדינה, באמצעות מנגנון מדיניות בשם "הנחיית החלון" ("window guidance"). כפי שהבהיר הכלכלן פול קרוגמן, "הבנקים של יפן השאילו יותר כסף, עם פחות תשומת לב לאיכות הלווה, ובכך הם עזרו לנפח את הבועה לממדים גרוטסקיים".

בניסיון להפיג את הספקולציות ולשמור על האינפלציה, הבנק המרכזי של יפן העלה את הריבית בין הבנקים בסוף 1989. מדיניות חדה זו גרמה להתפוצצות הבועה, ושוק המניות היפני התרסק. מחירי המניות והנכסים ירדו, והותירו את הבנקים היפניים הממונפים ואת חברות הביטוח עם חובות גדולים.

על מנת לפתור את המצב, הממשלה חילצה את המוסדות הפיננסיים באמצעות הזרמת הון, הלוואות, אשראי זול מהבנק המרכזי, דחיית מועד הפירעון, מה שבסופו של דבר הפך את אותם מוסדות לבנקים זומבים (בנקים שהשווי הנטו שלהם קטן מאפס, אך הם עדיין ממשיכים לפעול ולתפקד). העיתונאי הפיננסי יאלמן אונראן ממגזין בלומברג, כתב כי הבנקים הזומביים היו אחת הסיבות לסטגנציה הארוכה הבאה שעתידה לבוא על יפן. נוסף על כך, מייקל שומאן מה-Time Magazine ציין כי בנקים אלו המשיכו להזרים כספים חדשים לחברות "זומביות" לא רווחיות, בטענה שהן "גדולות" מדי כדי להיכשל. עם זאת, לרוב החברות הללו היה פשוט יותר מדי חוב. שומאן האמין כי כלכלת יפן לא תצליח להתאושש עד שפרקטיקה זו תסתיים.

בסופו של דבר, רבות מחברות אלו הפכו לבלתי מתפקדות, ועל כן הוחלט על קונסולידציה (מיזוג) בין הבנקים. כתוצאה מכך קמו ארבעה בנקים "לאומיים" ביפן. חברות יפניות רבות היו שקועות בחובות כבדים, והתקשו מאוד להשיג אשראי.

החל משנת 2012 הריבית הרשמית ביפן היא 0.1%, והיא נותרה מתחת לאחוז בודד מאז שנת 1994.

השפעה

למרות ההתאוששות הכלכלית בשנות ה-2000, רמת הצריכה של שנות ה-80 לא חזרה לרמות שלפני ההתרסקות. הזמנים הקשים בשנות התשעים גרמו לאנשים להזעיף פנים כשפגשו תצוגות עושר ראוותניות, בעוד שחברות יפניות כמו טויוטה וסוני, ששלטו בתעשייה בשנות ה-80, נאלצו להתמודד עם תחרות קשה מצד חברות יריבות ממדינות אחרות במזרח אסיה, בעיקר בדרום קוריאה.

חברות יפניות רבות החליפו חלק גדול מכוח העבודה שלהן בעובדים זמניים, שזכו להטבות מועטות יותר והיו בעלי ביטחון תעסוקתי נמוך יותר. בשנת 2009, עובדים אלו היו יותר משליש מכוח העבודה הכולל. עבור שאר כוח העבודה היפני השכר נותר קפוא. מאז שיא תקופת השכר בשנת 1997, השכר הריאלי ירד בכ-13%.

הכלכלה של יפן עדיין מתאוששת מהמשבר של 1991 ומעשרות השנים שאבדו בעקבותיו. לתמ"ג לקחו 12 שנים כדי להתאושש ולחזור לרמות של 1995. אינדיקציה רחבה יותר לחולי הכלכלי היפני באותה תקופה הייתה הצניחה בתוצר לנפש; בשנת 1991, התוצר הריאלי לנפש ביפן היה גבוה בכ-14% מזה של אוסטרליה, אך בשנת 2011 התוצר הריאלי ירד בכ-14% בהשוואה לאוסטרליה. בטווח של 20 שנה, הכלכלה היפנית נחלשה לא רק במדדי התפוקה והתוצר הגולמיים, אלא אף ביעילות העבודה, שני פרמטרים שבעבר היא הייתה המובילה העולמית בתחומם.

בתגובה לדפלציה כרונית ולצמיחה נמוכה, יפן ניסתה לבצע תמריצים כלכליים ובכך גרמה לגירעון פיסקלי מאז 1991. לתמריצים אלו היו, לכל היותר, השפעות מעורפלות על הכלכלה היפנית, ותרמו עוד לנטל החוב העצום של ממשלת יפן. ליפן היה את יחס החוב-תוצר הגבוה ביותר באותה תקופה, 240%.

בעוד יפן היא מקרה מיוחד שבו רוב החוב הציבורי מוחזק בשוק המקומי ועל ידי הבנק המרכזי היפני, הגודל העצום של החוב היה סימן מדאיג לבריאות הפיננסית של המדינה.

פרשנות כלכלית

קרוגמן

זוכה פרס נובל פול קרוגמן טוען כי העשור האבוד של יפן הוא דוגמה למלכודת נזילות (מצב שבו המדיניות המוניטרית אינה מסוגלת להוריד את הריבית הנומינלית כי אלה קרובים לאפס). הוא הסביר עד כמה ענקית הייתה בועת הנכסים ביפן ב-1990: שילוש מחירם של קרקעות ומחירי המניות בשנות השמונים המשגשגות. שיעורי החיסכון האישיים הגבוהים ביפן, שנבעו בחלקם בזכות הדמוגרפיה המזדקנת, אפשרו לחברות יפניות להסתמך במידה רבה על הלוואות בנקאיות מסורתיות ברשתות בנקאיות, בניגוד להנפקת מניות או אג"ח באמצעות שוקי ההון לרכישת מזומנים.

הקשר החמים בין התאגידים והבנקים, ההבטחה של החילוץ פיקדונות משלם המיסים - יצרו בעיה מוסרית משמעותית, המובילה לאווירה של שחיתות ו"כרוני-קפיטליזם" ולהורדה של הסטנדרטים להלוואות. הבנק המרכזי של יפן החל להעלות את הריבית בשנת 1990, בין השאר בגלל אותו חשש מהבועה, ובמקביל שנה לאחר מכן חלה ירידה חדה במחירי הקרקעות והמניות; תוך מספר שנים הם הגיעו לשווי של 60% מתחת לשיא שלהם.

ריצ'רד קו

הכלכלן ריצ'רד קו תיאר את "המיתון הגדול" של יפן כ"Balance sheet recession". לדעתו הוא נגרם על ידי קריסה במחירי הקרקעות והמניות, מה שגרם לחברות יפניות להפוך חדלות פירעון, כלומר הנכסים שלהן היו שווים פחות מאשר ההתחייבויות שלהן. למרות אפס שיעורי הריבית והרחבת היצע הכסף כדי לעודד הלוואות, תאגידים יפניים במצטבר בחרו לשלם את החובות שלהם מהרווחים העסקיים שלהם ולא ללוות כדי להשקיע מחדש, כמו חברות נוהגות לעשות. ההשקעה של חברות, שהיא רכיב ביקוש מרכזי בתמ"ג, ירדה במידה ניכרת (22% מהתמ"ג) בין 1990 לנקודת השפל ב-2003.

קו מוסיף כי זה היה גירוי פיסקלי מסיבי (גיוס ההון וההוצאות על ידי הממשלה) כדי לקזז את הירידה של יפן ולאפשר לה לשמור על רמת התמ"ג שלה. לדעתו, היפנים הצליחו להימנע בזכות זה ממיתון 1929 בארצות הברית, שבו התמ"ג האמריקאי ירד ב-46%. הוא טוען שהמדיניות המוניטרית אינה יעילה משום שיש ביקוש מוגבל לקרנות, בעוד שהחברות שילמו את התחייבויותיהן. במיתון מסוג זה, התוצר המקומי הגולמי יורד לפי כמות החזר החוב וחיסכונות אישיים שלא נלקחו כהלוואה, מה שהשאיר את התמריצים הממשלתיים כתרופה העיקרית למיתון.

הכלכלן סקוט סאמנר טוען כי המדיניות המוניטרית של יפן הייתה הדוקה מדי במהלך העשור האבוד, ובכך האריכה את הכאב שהרגישה הכלכלה היפנית.

פומיו הייאשי ואדוארד פרסקוט

כלכלנים אלו טוענים כי הביצועים האנמיים של הכלכלה היפנית מאז תחילת 1990 נבעו בעיקר בשל קצב הצמיחה הנמוך של התפוקה המצרפית. ההשערה שלהם עומדת בניגוד ישיר להסברים פופולריים אחרים המבוססים על מחנק אשראי ממושך שהתפתח בעקבות "בועה" של נכסים מתנפחים. הם בוחנים את ההשלכות של ההשערה שלהם על סמך עדויות המצביעות על כך כי על אף הקשיים המתמשכים במגזר הבנקאות היפני, הוצאות ההון הרצויות היו ברובן ממומנות במלואן. הם מצביעים על כך שפעילותה האיטית של יפן צפויה להיות מובנת בצורה טובה יותר במונחים של "רמות נמוכות של הוצאות הון רצויות", ולא במונחים של מגבלות אשראי האוסרות על חברות לממן פרויקטים בעלי ערך נוכחי חיובי נטו (NPV). המדיניות המוניטרית או הפיסקלית אומנם עשויה להגדיל את הצריכה בטווח הקצר, אך אם צמיחת הפריון לא תגדל, קיים חשש לגיטימי שמדיניות כזו עלולה להפוך את יפן ממשק של צמיחה נמוכה-אינפלציה נמוכה למשק של צמיחה נמוכה-אינפלציה גבוהה.

ג'ניפר אן-אמיק

הכלכלנית הפוליטית ג'ניפר אן-אמיק מנתחת את העלייה והנפילה של הכלכלה היפנית ומציינת כי מומחים יפניים לא היו מודעים לסיבות האפשריות לירידה הכלכלית של המדינה. במקום זאת, כדי להחזיר את כלכלת יפן לשגשוג כלכלי, קובעי המדיניות היו צריכים לנקוט במדיניות שתגרום תחילה לנזק בטווח קצר לעם ולממשל היפני.

מורשת

לאחר המיתון הגדול בשנים 2007–2009, ממשלות והפרשנים המערביים רבים התייחסו לעשור האבוד של יפן כאל אפשרות כלכלית ל"הקפאת" מדינות מפותחות. ב-9 בפברואר 2009, בנאומו על ההשלכות הקשות שעומדות בפני הכלכלה האמריקנית לאחר בועת הדיור, נשיא ארצות הברית ברק אובמה ציין את "העשור האבוד" היפני כדוגמה לה המשק האמריקאי עלול להתמודד. בשנת 2010, נשיא הבנק הפדרלי של סנט לואיס, ג'יימס בולארד, הזהיר כי ארצות הברית נמצאת בסכנת "שקיעה בתוצאות דפלציוניות בסגנון היפני למשך השנים הקרובות".

מעל ל-25 שנה לאחר ההתרסקות הראשונית בשוק, יפן עדיין מרגישה את ההשפעות של העשור האבוד. עם זאת, מספר קובעי מדיניות יפנית ניסו להציע רפורמות כדי להתמודד עם החולי בכלכלה המקומית. לאחר שנבחר לראשות הממשלה בדצמבר 2012, הציג שינזו אבה את תוכנית הרפורמה המכונה "אבנומיקס", שביקשה להתמודד עם רבות מהסוגיות והתוצאות של העשור האבוד. "שלושת החצים" של הרפורמה עתידים להתייחס לאינפלציה הכרונית הנמוכה ביפן, לקיטון בתפוקת העובדים ביחס למדינות מפותחות אחרות, ואת הסוגיות הדמוגרפיות של האוכלוסייה המזדקנת.

תגובת המשקיעים לרפורמה שהוכרזה הייתה חזקה, ומדד ה"Nikkei 225" (שוק המניות היפני) זינק ל-20,000 נקודות במאי 2015, לעומת שפל של כ-9,000 נקודות בשנת 2008. הבנק המרכזי של יפן קבע יעד אינפלציה של 2%.

העשור השני של המאה ה-21 אופיין בצמיחה ברובו ובהתאוששות איטית וממושכת מהמיתון הגדול של 2007–2009. בשנת 2020 עם פרוץ מגפת הקורונה וקריסת הכלכלה העולמית, כלכלנים רבים הזהירו מפני "עשור אבוד" נוסף בהתייחסותם לעשור השלישי של המאה ה-21, שעשוי להיות מושפע מהשלכות ארוכות טווח של מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי.

ראו גם

• המשבר הכלכלי העולמי של 2008
• כלכלת יפן

לקריאה נוספת

• Fletcher III, W. Miles, and Peter W. von Staden, eds. Japan's 'Lost Decade': Causes, Legacies and Issues of Transformative Change. Routledge, 2014. מסת"ב 1317977033
• Funabashi, Yoichi, and Barak Kushner, eds. Examining Japan's Lost Decades. Routledge, 2015. מסת"ב 131750335X
• Hayashi, Fumio, and Edward C. Prescott. The 1990s in Japan: A lost decade. Review of Economic Dynamics. 2002, 5#1 pp: 206-235

קישורים חיצוניים

• מיקי גרינפלד, 25 שנה לתחילת העשור האבוד ביפן; האם זה יכול לקרות אצלנו?, באתר כלכליסט, 29 בדצמבר 2014
• ישי אשלג, הלקח שילמד נתניהו ממדינת הלאום היפנית, באתר גלובס, 12/05/2014
• ג'וזף שטיגליץ, ארצות הברית עומדת לשקוע במשבר נוסח העשור האבוד של יפן, באתר דה-מרקר 02/09/2010 (מתורגם מ-CNN)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31842033העשור האבוד (יפן)