הסימפוניה השביעית של דבוז'אק
הסימפוניה השביעית ברה מינור מאת אנטונין דבוז'אק (אופוס 70, מספר B-141) הושלמה ב-17 במרץ 1885 ונוגנה לראשונה בפני קהל ב-22 באפריל באותה שנה בסנט ג'יימס הול בלונדון. כשהסימפוניה פורסמה, היא הייתה ידועה בתור הסימפוניה השנייה של דבוז'אק, אך לאחר מותו של המלחין, גילו עוד חמש סימפוניות שכתב לפני זה ותאריך יצירתן קדם לזו של השביעית.
הסימפוניה זוכה להערכה רבה בקרב מבקרים ומוזיקולוגים. דונלד טובי ציין כי "יחד עם ארבע הסימפוניות של ברהמס והתשיעית של שוברט, היא בין הדוגמאות הגדולות והטהורות ביותר בצורת אמנות זו מאז בטהובן".[1]
מבנה
הסימפוניה מורכת מארבעה פרקים:
פרק ראשון -
אלגרו "מלכותי" ברה מינור:
| בביצוע הפילהרמונית של ברלין בניצוחו של רפאל קובליק | |
| I. Allegro maestoso | |
| II. Poco adagio | |
| III. Scherzo (Vivace) | |
| IV. Finale (Allegro) |
בפרק הראשון של הסימפוניה נשמעת נימה מוזיקלית "מבשרת רעות".[2]
בפתיחת הסימפוניה קיים מין "מוטיב מרושע", המנוגן בקול חלש, אחיד ונמוך בוויולות וצ'לי, על רקע נגינתם של תפקידי הבס והטימפני. המוטיב הקצר הזה, שכולל שלושה צלילים קודרים, נותן למלחין שלל אפשרויות לשלב הפיתוח שבהמשך, ודבוז'אק אכן עושה שימוש נכון בתזמור בצורה מופתית לאורך כל הפרק. הנושא השני, הלירי, מספק ניגוד חזק לזה הראשון, ובהמשך הפרק, המוזיקה דועכת בדימינואנדו, ומתפרצת בקרשנדו שוב ושוב לאורך כל הנושא. עם סיום הפרק הראשון, הנושא המרכזי שהופיע בהתחלה עובר מכלי אל כלי, נחלש, ולבסוף, מסתיים בקול חרישי.[3]
פרק שני
פוקו אדג'יו (קצת לאט) בפה מז'ור:
בפרק השני של הסימפוניה רומז דבוז'אק במוזיקה למשבר בחייו האישיים, מות אימו וילדו הבכור. לאירועים אלו הייתה השפעה רבה על אופי הסימפוניה ולפרק השני הוסיף המלחין הערת שוליים לטקסט של הפרטיטורה ובה כתב: "מהשנים העצובות'".
בעוד שאווירת הפרק הראשון חדורה מתח ופחד המוצאים לפעמים הקלה בליריות עדינה השזורה בהם, התנהלות הפרק השני הפוכה. הליריות המקורית שלו נעלמת תוך התפרצויות דרמטיות עוצמתיות. כמה מתעתעת היא נעימת הקלרינט הפשוטה, כמעט עממית, שפותחת את הפרק. אין כאן שום סימן לדרמה שמתגלה במהרה בהמשך.[3]
פרק שלישי
סקרצו: ויואצ'ה (Vivace-מלא חיים) - פוקו מנו מוסו (Poco meno mosso - קצת פחות נרגש) ברה מינור וטריו בסול מז'ור
אותה מוזיקה עצובה ומדוכאת מאפיינת גם את הפרק השלישי בסימפוניה ובעצם, זהו המשכו של השני. הסקרצו משקף את התקופה הסלאבית בחייו של דבוז'אק לכל אורך הקטע, שמתחיל במוטיב דמוי ריקוד ומנגינת נגד עממית ועד לחלק האמצעי הפסטורלי, הגדוש בקריאות ציפורים.[3]
פרק רביעי
סיום: אלגרו ברה מינור. הפרק מסתיים בקדנצת פיקארדי ברה מז'ור. [4]
דווקא בפרק הרביעי והאחרון הסימפוניה משנה את האופי שלה והיא יותר מז'ורית, חדורה אמונה ותקווה שמשהו יתגשם, ולמעשה נותנת ביטוי לאמונת המלחין, שחלומותיו אכן יתגשמו וחייו ייראו טובים. הנוף המגוון להפליא של הפרק האחרון, החדור כמעט כולו בתשוקה וכמיהה לצדק, מתבהר בסופו של דבר בפרץ של אור שמש בסולם מז'ורי, המפיג את המתח המוזיקלי של סולם רה מינור, כהכרזה על ישועה.[3]
תזמור
ביצוע היצירה אורך כ-40 דקות. היצירה מבוצעת בתזמורת הכוללת 2 חלילים (החליל השני בפרק השלישי הוא פיקולו), 2 אבובים, 2 קלרינטים (בלה ובסי במול), 2 בסונים, 4 קרנות יער (ברה ובפה), 2 חצוצרות (בדו, ברה ובפה), 3 טרומבונים, טימפני וכלי מיתר.
כמו ברבות מהיצירות שכתב באותה תקופה, הסימפוניה יותר דרמטית, אפלה ואגרסיבית מאשר היצירות שכתב ב"תקופה הסלאבית" שלו.[5]
היסטוריה
דבוז'אק החל לעבוד על הסימפוניה ב-13 בדצמבר 1884. דבוז'אק שמע את הסימפוניה השלישית של יוהנס ברהמס, שפורסמה באותה עת. הוא אהב את מה ששמע, והחל לחשוב על כתיבת סימפוניה חדשה בעצמו. קרה ובאותה שנה הזמינה החברה הפילהרמונית המלכותית (אנ') בלונדון סימפוניה חדשה מדבוז'אק ובחרה בו לחבר כבוד. חודש לאחר מכן, לאחר ההליכה היומית שלו לתחנת הרכבת של פראג, הוא אמר "הנושא הראשון של הסימפוניה החדשה שלי עלה במוחי עם הגעתה של הרכבת החגיגית שמביאה את בני ארצנו מפשט". הצ'כים המדוברים הגיעו לאירוע תמיכה מוזיקלי במאבקים הפוליטיים של האומה הצ'כית, שהיה אמור להתקיים בתיאטרון הלאומי של פראג.
תוך חמישה ימים סיים דבוז'אק את הסקיצה של הפרק הראשון. הוא כתב לאחד מחבריו: "בימים אלו אני עסוק בכתיבת הסימפוניה הזו ללונדון, ובכל מקום שאני הולך אליו אינני יכול לחשוב על שום דבר אחר. שאלוקים ייתן שהמוזיקה הצ'כית הזו תזכה להזיז את העולם!!"
הוא סיים את הסקיצה של הפרק האיטי עשרה ימים לאחר מכן. לפרק זה הוסיף הערת שוליים שבה נכתב: "מהשנים העצובות". בכך התכוון לאימו שנפטרה באותו הזמן, וכנראה גם לבנו שנפטר מוקדם יותר, אירועים שרחשו בליבו במיוחד במהלך כתיבת פרק זה. אף על פי כן, קיים הקשר רחב יותר לכתיבת הסימפוניה — הוא כתב לחברו: "מה שבליבי הם אהבה, אלוקים ומולדתי." הפרק מתחיל ברוגע ובשלווה, אך כולל גם קטעים סוערים.
לאחר כחודש השלים דבוז'אק את הסקיצות של הפרק השלישי והרביעי. מאוחר יותר אמר, שהפרק הרביעי מרמז ליכולת העם הצ'כי להתנגד בעיקשות למדכאיו.
בכורת הסימפוניה התקיימה באולם סנט ג'יימס בלונדון, ב-22 באפריל 1885 בניצוחו של דבוז'אק. למרות הצלחת הסימפוניה, פרסום היצירה היה סיוט בשביל דבוז'אק. המו"ל הגרמני של דבוז'אק, פריץ זימרוק, דרש עיבוד לדואט לפסנתר. הוא גם התעקש שהכיתוב על הכריכה יהיה בגרמנית בלבד, ובכלל זה גם שמו של דבוז'אק, אנטונין.[6] לבסוף, נאמר לדבוז'אק, כי יהיה צורך להשמיט את ההקדשה לחברה הפילהרמונית המלכותית של לונדון. במהלך הוויכוחים, ביקש דבוז'אק מקדמה מזימרוק: "יש לי הרבה הוצאות על הגינה שלי, ויבול תפוחי האדמה שלי לא טוב במיוחד". בסופו של דבר, זימרוק הציע רק 3,000 מארק עבור רכישת הסימפוניה, ערך נמוך יחסית ליצירה כה גדולה. דבוז'אק השיב שמוציאים לאור אחרים ישלמו לו בקלות פי שניים. לאחר ויכוח נוסף, שילם זימרוק באי רצון 6,000 מארק עבור הסימפוניה.
לקריאה נוספת
- Tovey, Donald F. (1936). Essays in Musical Analysis. Vol. Two. London: Oxford University Press.
- Döge, Klaus (2001). Dvořák, Antonín (Leopold). Grove Music Online (8th ed.). Oxford University Press.
- פטר עמנואל גרדנויץ, עולם הסימפוניה, הוצאת מסדה, 1974,מהדורה תשיעית, עמודים 270-272
קישורים חיצוניים
- Klaus Döge, Dvořák, Antonín (Leopold), 2001
הערות שוליים
- ^ Donald Tovey, Essays in Musical Analysis, לונדון: Oxford University Press, 1936
- ^ Dvorak's greatest symphony - the Seventh., CLASSIC FM
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Orrin Howard, Symphony No. 7
- ^ מילון מונחים מוסיקלי פרוגרסיבי - מושגים במוסיקה - קלאסי, רוק מתקדם, ג'אז ועוד, באתר www.mitkadem.co.il
- ^ Klaus Döge, "Dvořák, Antonín (Leopold)", Grove Music Online: Oxford University Press, 2001
- ^ הוא רצה ששמו יהיה הגרסה הגרמנית של השם - "אנטון" (Anton)
38589426הסימפוניה השביעית של דבוז'אק