מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה
 | |
| מדינה | גרמניה המזרחית |
|---|---|
| מנהיגים | וילהלם פיק |
| מזכיר כללי |
|
| תקופת הפעילות | 21 באפריל 1946 – 16 בדצמבר 1989 (43 שנים) |
| אידאולוגיות | |
| נוצרה מתוך | הסניף המזרח גרמני של המפלגה הקומוניסטית של גרמניה והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה |
| מטה | ברלין המזרחית |
| מיקום במפה הפוליטית | שמאל רדיקלי |
| צבעים רשמיים | אדום |
מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה (בגרמנית: Sozialistische Einheitspartei Deutschlands, SED) הייתה מפלגת השלטון המרקסיסטית-לניניסטית[1] של גרמניה המזרחית, החל מייסוד המדינה ב-1949 עד לאיחוד גרמניה מחדש ב-1990. המפלגה נוסדה באפריל 1947 על ידי מיזוג המפלגה הקומוניסטית של גרמניה והסניפים המזרחיים בהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה.
המשטר בגרמניה המזרחית היה חד מפלגתי[2], אך קיומן של מפלגות אחרות כחלק מחזית עממית היה חוקי אם כי רק אם הסכימו לשתף פעולה עם מפלגת האיחוד הסוציאליסטי. המפלגות הללו היו: מפלגת האיחוד הנוצרי דמוקרטי, המפלגה הליברל דמוקרטית, מפלגת האיכרים הדמוקרטית והמפלגה הלאומית דמוקרטית. מפלגת האיחוד הסוציאליסטי הפכה את לימוד יסודות המרקסיזם לניניזם והשפה הרוסית חובה בבתי ספר.[3] בשנות ה-80, המפלגה דחתה את מדיניות הליברליזציה של המנהיג הסובייטי, מיכאיל גורבצ'וב כמו פרסטרויקה וגלסנוסט אשר יובילו לבידודה של גרמניה המזרחית מברית המועצות המתחדשת עד לנפילת המפלגה בסתיו 1989.
ולטר אולבריכט היה המנהיג המרכזי ודמות דומיננטית בגרמניה המזרחית מ-1950 עד 1971. ב-1953, פרץ המרד המזרח-גרמני כנגד המפלגה, והיא הגיבה עם דיכוי אלים שלה בעזרת השטאזי והצבא האדום. ב-1971, את תפקידו של אולבריכט ירש אריך הונקר, אשר שלט במשך תקופה יציבה בהתפתחותה של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, עד אשר הכריחו אותו להתפטר במשך איחוד גרמניה. מנהיגה האחרון של המפלגה, אגון קרנץ, כשל בניסיונו לשמר את שליטתה של המפלגה על השליטה בגרמניה המזרחית ונכלא אחרי איחוד גרמניה מחדש.
המחנה הרפורמי במפלגה, אשר דוכא מזה זמן רב, לקח את השליטה במפלגה בסתיו 1989. בכך קיווה לשנות את תדמיתה של המפלגה, וב-16 בדצמבר שינה את שמה של המפלגה למפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי, ובכך המחנה נטש את האידאולוגיה המרקסיסטית לניניסטית והכריז עצמו כדמוקרט-סוציאליסטי. המפלגה המחודשת קיבלה 16.4% מהקולות בבחירות הפרלמנטריות של 1990 במזרח גרמניה. ב-2007 המפלגה המחודשת התמזגה עם מפלגת "עבודה וצדק סוציאלי" לתוך מפלגת "די לינקה" (השמאל), המפלגה החמישית הגדולה ביותר בפרלמנט הגרמני לאחר הבחירות הכלליות של 2017.
היסטוריה מוקדמת
מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה נוסדה ב-21 באפריל 1946 על ידי מיזוג של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה עם המפלגה הקומוניסטית של גרמניה אשר נכחו באזור הכיבוש הסובייטי של גרמניה ובסקטור הסובייטי הכבוש של ברלין. ארכיונים רשמיים מזרח-גרמנים וסובייטים מתארים את התיאור כוולונטרי על ידי שתי המפלגות הסוציאליסטיות.[4] על אף זאת, ישנם הרבה הוכחות לכך שהמיזוג היה הרבה יותר מסובך ממה שמתואר. לפי כל העדויות, סמכויות הכיבוש הסובייטי כיוונו הרבה לחץ על על הסניף המזרח-גרמני של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית להתאחד עם המפלגה הקומוניסטית של גרמניה. המפלגה הממוזגת החדשה, יחד עם עזרתן של רשויות סובייטיות, המפלגה זכתה בבחירות של 1946 במועצות המקומיות והאזוריות באזור הכיבוש הסובייטי.
מנהלת הצבא הסובייטי בגרמניה שלטה באופן ישיר באזורים המזרחיים של גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, והשירותים החשאיים עקבו אחרי כל פעילות פוליטית. דיווח חשאי של המנהלה תחת הצו של סרגיי איוונוביץ' טיולפנוב הראה כי החברים לשעבר של המפלגות אשר יצרו את המפלגה המאוחדת יצרו מחנות פוליטיים חדשים בתוך המפלגה המחודשת ונשארו אנטיגוניסטיים לאחר איחודן של המפלגות למפלגת האיחוד הסוציאליסטי הגרמני. הדיווח הראה גם קושי מסוים בשכנוע הציבור המפלגה היא מפלגה גרמנית לגיטימית ולא כלי של הכוחות הסובייטיים.
לפי טיולפאנוב, הרבה מהחברים לשעבר של המפלגה הקומוניסטית של גרמניה הביעו את כך שאיבדו את הסנטימט המהפכני במפלגה, ושהמפלגה הקומוניסטית של גרמניה הייתה מצליחה הרבה יותר אם לא המיזוג הכפוי, ושגם "אי אפשר לסמוך על הסוציאל-דמוקרטים כשותפים פוליטיים." בנוסף לכך טיוליפאנוב ציין שיש "פסימיות פוליטית" בקרב חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לשעבר, וכי הם מרגישים כעת "חברי מפלגה מסוג ב" על ידי מנהלת מפלגת האיחוד הסוציאליסטי הגרמני.
הבעיה עם המפלגה שאחר כך נודעה לסובייטים היא שלמפלגה היה פוטנציאל להתפתח לתוך מפלגה לאומנית. בפגישות מפלגה גדולות, החברים מחאו כפיים הרבה יותר לחברים אחרים אשר דיברו על לאומנות מאשר חברים אשר החליטו לדבר על פתירת בעיות חברתיות ושוויון מגדרי. כמה אפילו הציעו הקמת מדינה גרמנית סוציאליסטית עצמאית, אשר לא תושפע על ידי הסובייטים וגם לא על ידי המערב.
מונופול על כח
למרות שהמפלגה היוותה איחוד של כמה מחנות פוליטיים, מתחילתה המפלגה הייתה נשטלת על ידי קומוניסטים. עד לשנות ה-40 המאוחרות, המפלגה החלה לטהר את הסוציאל-דמוקרטים הסרבנים משורותיהם במפלגה. עד להיווסדה של גרמניה המזרחית ב-1949 המפלגה כבר הייתה קומוניסטית באופן מלא, במהותה המשיכה את תפקידה של המפלגה הקומוניסטית של גרמניה בשם חדש. באותה תקופה לואיס פירנברג כתב המנון המפלגה עם המילים "המפלגה תמיד צודקת".
למרות שמפלגות אחרות המשיכו להתקיים במדינה, רשויות הכיבוש הסובייטיות הכריחו אותן להצטרף ל"חזית העממית של גרמניה הדמוקרטית", קואליציה של מפלגות שלמרות שכולן היוו חלק בהן מפלגת האיחוד הסוציאליסטי שלטה בקואליציה ביד רמה.
במשך השנים, מפלגת האיחוד הסוציאליסטית השיגה לעצמה את התדמית של אחת המפלגות הכי קשוחות בגוש המזרחי. כאשר מיכאיל גורבצ'וב החל את הרפורמות שלו בברית המועצות בשנות ה-80, מפלגת האיחוד הסוציאליסטי החליטה לשמר קו פעולה שמרני.
ארגון
הארגון הבסיסי
ארגון המפלגה היה מבוסס על מוסדות המדינה. השפעת המפלגה לקחה חלק בכל צד של החיים הציבוריים. המפלגה חייבה את כל חבריה לחיות לפי המנטרה "היכן שיש חבר (קומראד/גנוסה) המפלגה נמצאת גם כן"[5] מה שזה אמר הוא שלמפלגה היו נציגים במפעלים ובעסקים ציבוריים, תחנות טרקטורים, חוות, ובקופראטיבים. מה שאפשר למפלגה לפקח ולנהל כל צעד של כל מוסד.
הארגון הקטן ביותר במפלגה היה "קבוצת המפלגה". חברי הקבוצה הצביעו עבור אחד מחברי הקבוצה להיות "מארגן הקבוצה", אותו אדם היה אחראי לפעילות הקבוצה. בנוסף על כך היה גזבר, ותעמולן. במידה ויש כמה קבוצות מפלגה באותו אזור, הן מוזגו לתוך "מחלקת ארגון מפלגתי" אשר לה יהיה בבוא הזמן גם את ההנהגה שלה ומזכיר המחלקה.
ועידת המפלגה
ועידת המפלגה הייתה באופן רשמי המוסד המנהיג של המפלגה. ועידות המפלגה היו מתוכננות באופן מדויק מאוד. לוועידה היו יותר תפקידים מרק פוליטיים. בוועידות גם נבחרו נציגים מהסניפים האזוריים לפי תבחינים שנקבעו על ידי הוועדה המרכזית של המפלגה. תשומת לב רבה הושקעה לכדי קביעת כמות הנשים, נציגי הנוער, חברים מארגונים ציבוריים, ו"עובדים לדוגמה".
מזכירי מפלגה
תפקיד מזכיר המפלגה נכח בכל מיני רמות במפלגה, בדרך כלל הוא כלל משרות ללא תשלום, לעיתים עבודות משרדיות עם שכר. כאשר יחידה אדמיניסטרטבית גדלה מעבר לגודל מסוים ולחץ נוצר בין חברי הוועדה למזכיר המפלגה, ימונה מזכיר במשרה מלאה ובשכר לאותה יחידה. מזכירי מפלגה במוסדות כלכליים גדולים ימלאו תפקיד שהוא מעבר לתפקידיהם המזכיריים הרגילים ויהיו גם חלק מגוף חזק יותר, אשר מגיע עד לוועידה המרכזית של המפלגה. המשימה של מזכירי המפלגה הייתה לארגן את העבודה הפוליטית. הם כוננו את פגישות המפלגה וארגנו הכשרה פוליטית עם מנהיגי המפלגה. הם בדקו שהחלטות המפלגה יושמו בסניפים. עליהם היה גם להכין אחת לחודש דיווח על "מורל ודעות" בקרב הסניף.
כאשר עבודה על נושא משוים משכה אליה גם ביקורת מסוימת, היו הרבה דרכים לשם החלת שינויים. למרות זאת, תהליך הבירוקרטיזציה המתמשך של המפלגה והנטייה של המפלגה לסטליניזם פגעה ביכולת זו. מזכירי מפלגה עברו כל חודש תהליך פוליטי ייחודי אשר כלל הדרכה שנעשתה על ידי נציגי המפלגה מדרגים גבוהים יותר. בנוסף לאחריות המפלגתית שלהם, מזכירי המפלגה היו גם חלק ממנהל המדינה והם ביטחו את המקום עבור הנהגת מפלגת האיחוד הסוציאליסטי הגרמני.
הוועדה המרכזית
למעט במקרים בהם התאספה ועידת המפלגה, הוועדה המרכזית הייתה הגוף הגובה ביותר והמנהיג של המפלגה. מזכיר הוועדה היה תפקיד שנבחר על ידי המזכיר הראשון של המפלגה או המזכיר הכללי, חברות בוועדה המרכזית הייתה בדרך כלל גם משולבת עם חברות בפוליטביורו של המפלגה. המזכיר הכללי של המפלגה עד 1971 היה ולטר אולבריכט, והוא הומשך על ידי אריך הונקר. בהיררכיה הפוליטית של גרמניה המזרחית, חברי הוועדה המרכזית היו מעל שרים ממשלתיים.
ביולי 1950, בכינוס המפלגה השלישי, הוועדה המרכזית של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה נבחרה לפי המודל הסובייטי, מה שאמר שחברי המפלגה היו בוחרים את הנציגים לוועדה דרך דף נייר שעליו מסומנים המועמדים. דבר שהפתיע הרבה מאוד חברים הוא שיותר מ-62% מהמועמדים שנבחרו לוועדה המרכזית היו חבריי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית בעבר, לפני המיזוג ב-1946.
ב-1989 מספר החברים בוועדה המרכזית הוגדל ל-165: בנוסף לכך היוו כ-57 אנשים כמועמדים לוועדה. בנוסף לפוליטיקאים בוועדה, היו גם האנשים שהיו בראש המוסדות הראשיים והארגונים התעשייתים במדינה, כגון נשיא איגוד הכותבים במדינה, הדרג הצבאי ההעליון, וטרנים ועוד.
המבנה המגדרי של הוועדה היה תמיד ברובו גברי. נשים לא היוו למשך כל תקופת קיום הוועדה יותר מ-15% מהחברים בוועדה.
הפוליטביורו של הוועדה המרכזית
העבודה היומיומית של הוועדה המרכזית הייתה נעשית על ידי הפוליטביורו (הלשכה הפוליטית), מעגל צר של ותיקי המפלגה, בין 15 ל-25 חברים, בנוסף לעוד עשרה חברים שהיו מועמדים לתפקיד, ולא יכלו להצביע בהחלטות הלשכה. חברי הפוליטבוירו היוו כ-10 מזכירי הוועדה המרכזית. המזכיר הכללי של הוועדה המרכזית החזיק בראשות הפוליטביורו. ממשלת המדינה, אשר הונהגה על ידי מועצת השרים, הייתה חייבת ליישם רק החלטות שנקבעו על ידי הפוליטביורו. מה שאומר שמועצת השרים הייתה תחת שליטה תמידית של ועדות המפלגה, מבנה שהבטיח את המשך שלטונה של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי הגרמני. הסטטוס הזה נקבע רשמית ב-1968 לאחר שינוי החוקה, שהגדירה את גרמניה המזרחית כ-"מדינה סוציאליסטית" אשר מונהגת על ידי "מעמד הפועלים ומפלגתו המרקסיסטית-לניניסטית."
מזכירות הוועדה המרכזית
מזכירות הוועדה המרכזית נפגשה כל יום רביעי כדי ליישם את ההחלטות הסופיות של הפוליטביורו מהיום הקודם ולהכין את לוח הזמנית של הוועדה המרכזית למפגש של השבוע הבא. המזכירות של הוועדה המרכזית לקחה חלק מכירע בבחירת הנומנקלטורה של הוועדה המרכזית. חברי הנומקלטורה היו אלה שהחזיקו ב-300 התפקידים הכי חשוב במפלגה ובמדינה. שינוי בנומנקלטורה חייב את אישור מזכירות הוועדה המרכזית.
כינוסי המפלגה
כינוס המפלגה הראשון
כינוס המפלגה הראשון התרחש ב-21 באפריל 1946, זה היה כינוס האיחוד של המפלגה הקומוניסטית של גרמניה והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. במהלך הכינוס נבחרו שני יושבי ראש למפלגה: וילהלם פיק, המנהיג לשעבר של המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, ואוטו גרוטווהל, המנהיג לשעבר של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. האיחוד היה אמור להיות בהתחלה כאיחוד של המפלגות בכל גרמניה הכבושה, אך האיחוד נדחה על ידי שלושת אזורי הכיבוש האחרים של גרמניה, שם המפלגות האלה (הקומוניסטית והסוציאל-דמוקרטית) נשארו עצמאיות. האיחוד של שתי המפלגות לפי כך היה רק אפקטיבי באזור הכיבוש הסובייטי. המפלגה החדשה, מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה נבנתה במודל הדומה לשל המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות.
כינוס המפלגה השני
הכינוס השני של המפלגה נערך בין ה-20 ל-24 ביולי 1947. במהלכו אומץ תקנון חדש למפלגה, אשר יצר בעצם את הוועדה המרכזית של המפלגה.
כינוס המפלגה השלישי
הכינוס השלישי של המפלגה נערך ביולי 1950 ושם דגש בעיקר על התקדמות תעשייתית. המגזר התעשייתי אשר העסיק 40% מהאוכלוסייה העובדת, עבר יותר הלאמות מה שגרם ליצירת "חברות העם" אותן חברות היוו כ-75% מהמגזר התעשייתי. באותו זמן, המפלגה סיימה את המעבר שלה למפלגה בסגנון סובייטי שמרני, לאחר היבחרו של ולטר אולבריכט למזכיר הכללי של המפלגה.
כינוס המפלגה האחד-עשר
כינוס המפלגה האחד עשר התרחש בין ה-17 ל-21 באפריל 1986, במהלכו הובטח המשכו של אריך הונקר כמזכיר הכללי של המפלגה לעוד קדנציה. המפלגה במהלך הכינוס חגגה את הישגיה כ"מפלגה הכי מצליחה באדמה הגרמנית" ושיבחה את גרמניה המזרחית כ"מדינה סוציאליסטית יציבה פוליטית וכלכלית", והצהירה על כוונתה להמשיך את מדיניות המפלגה הקיימות. הצלחותה של גרמניה המזרחית נזקפו לזכותו של אריך הונקר, והיוו ימי הזהב של המנהיג. נוכחותו של מיכאיל גורבצ'וב בכינוס תרמה ליוקרתו של הכינוס. לבסוף, ניתן לומר כי הכינוס האחד עשר בעיקר הפגין ביטחון בתפקידה של גרמניה המזרחית ככלכלה החזקה והיציבה ביותר במזרח אירופה. גורבצ'וב הילל את הניסיון המזרח-גרמני בכלכלה מתוכננת והתגאה בכך שהיא אפקטיבית וניתנת לביצוע בשנות ה-80.
ימיה האחרונים: קריסתה של המפלגה
ביום השנה ה-40 להקמתה של גרמניה המזרחית, 7 באוקטובר 1989, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית הוקמה מחדש באופן לא חוקי. בהמשך החודש נראו הפגנות רחבות בכל המדינה, לרבות ברלין המזרחית ולייפציג. בפגישת פוליטביורו מיוחדת ב-18 באוקטובר, הונקר הודח מתפקידו כמזכיר הכללי של המפלגה והוחלף על ידי אגון קרנץ, המנהיג השני בחשיבותו במפלגה. קרנץ ניסה להציג את עצמו כרפורמיסט, אך מעטים האמינו לו. העם סלד מאגון כמעט באותה מידה כמו שסלד מהונקר, ורוב האוכלוסייה זכרה לו שארבעה חודשים לפני כן, הוא נסע לסין להודות למשטר הסיני על הדיכוי האפקטיבי של כיכר טיאנמאן. קרנץ עשה מאמצים לשנות את מדיניות המדינה, אך לא הצליח לספק את הדרישות העולות של האזרחים לחופש.
אחד מהמאצים של המשטר להמעיט את ההתנגדות המסיבית היווה פעמון המוות של המשטר. ב-9 בנובמבר הפוליטביורו של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה הוציא טיוטה לתקנות נסיעה חדשות המאפשרות לכל מי שחשק לבקר את גרמניה המערבית לעשות כך על ידי קבלת רשות מיוחדת בגבולות המזרח גרמניים. עם זאת, אף אחד לא אמר לדובר הלא-רשמי של המפלגה, מנהל סניף המפלגה במזרח ברלין, גונטר שבובסקי, שהתקנות החדשות יהיו תקפות מאחר הצהריים של היום הבא. כאשר כתב שאל אותו מתי התקנות יכנסו לתוקף, שבובסקי שיער שהן כבר נכנסו לתוקף והגיב "לפי מה שאני יודע - התקנות נכנסות לתוקפן באופן מיידי ללא עיכוב". מהלך זה התפרש על ידי רבים כהחלטה לפתוח את חומת ברלין. אלפי ברלינאים מהמזרח הצטופפו ליד החומה, ודרשו שייתנו להם לעבר. השומרים שלא ציפו להם, היו חסרי כל כח להלום אותם ולא מוכנים לכך, החליטו לתת להם לעבור למערב ברלין.
נפילת חומת ברלין הרסה האת המפלגה באופן פוליטי. ב-1 בדצמבר 1989, הפרלמנט המזרח-גרמני, הפולקסקאמר, ביטל את תוקפה של חוקת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, אשר הגדירה את המדינה כמדינה סוציאליסטית תחת הנהגתה של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי הגרמני, ובכך באופן רשמי את סיום השלטון הסוציאליסטי בגרמניה המזרחית. ב-3 בדצמבר 1989, הוועדה המרכזית במלואה והפוליטביורו, כולל קרנץ - התפטרו.
הופעתה מחדש כ-PDS
כמה מהחברים הצעירים של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה אשר היו פתוחים לרפורמות של גורבצ'וב הושתקו עד אירועי 1989. זמן קצר לאחר שמפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה נטשה את עמדותיה, גרגור גישי, רפורמיסט, נבחר לתפקיד יושב ראש המפלגה מחדש. בנאומו הראשון גישי הודה בך שמפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה הייתה אחראית לבעיותיה הכלכליות של המדינה אך הכחיש את מעשיה של המפלגה מ-1949. הוא הצהיר שהמפלגה צריכה לאמץ צורה אחרת של סוציאליזם. במהלך חודש דצמבר, רוב השמרנים של המפלגה, לרבות הונקר, קרנץ ואחרים, הודחו מהמפלגה כחלק מניסיון נואש לשנות את תמדיתה של המפלגה. בכינוס מפלגה מיוחד ב-16 בדצמבר, מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה לא הייתה יותר מפלגה מרקסיסטית לניניסטית. כדי להרחיק עצמה מעברה, המפלגה הוסיפה לשמה את השם "מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי". ב-4 בפברואר 1990, מה שנשאר מהמפלגה הוחלף לשם זה. ב-18 במרץ 1990, המפלגה הפסידה בבחירות הכלליות של 1990, ומפלגת האיחוד הנוצרי-דמוקרטי ניצחה והחלה מגעים לאיחוד עם המערב.
מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי המחודשת שרדה את איחוד גרמניה מחדש. ויוצגה בבונדסטאג ללא מחלוקות והפרעות עד 2007, ואז החלה גדול שוב. המפלגה נשארה משמעותית ובעלת השפעות במזרח גרמניה לשעבר, בעיקר בדרגים המחוזיים. ב-2007 המפלגה התאחדה עם מפלגה "עבודה וצדק סוציאלי" ליצירת מפלגה חדשה, "די לינקה" - השמאל. אשר קיבלה תמיכה יותר רחבה במדינות גרמניה המערביות והיום מיוצגת בפרלמנטים המקומיים של מספר מדינות גרמניה.
הסניף המערב-ברלינאי
במקור, למפלגת האיחוד הסוציאליסטי הגרמני היה סניף במערב ברלין, אך ב-1962 הסניף הזה נהיה מפלגה נפרדת אשר נקרה "מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של מערב ברלין". המפלגה שינתה את שמה ל"יוזמה סוציאליסטית" באפריל 1990, ואחר כך התפרקה ביוני 1991. חבריה לאחר מכן עברו למפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי.
היסטוריה אלקטורלית
בחירות לפולקסקאמר
| בחירות | מנהיג המפלגה | קולות | % | מושבים | +/– |
|---|---|---|---|---|---|
| 1949 | וילהלם פיק אוטו גרוטווהל |
כחלק מ"הבלוק הדמוקרטי" | 90 / 330
|
– | |
| 1950 | ולטר אולבריכט | כחלק מ"החזית העממית" | 110 / 400
|
+20 | |
| 1954 | 117 / 400
|
+7 | |||
| 1958 | 117 / 400
|
||||
| 1963 | 110 / 434
|
-7 | |||
| 1967 | 110 / 434
|
||||
| 1971 | 110 / 434
|
||||
| 1976 | אריך הונקר | 110 / 434
|
|||
| 1981 | 127 / 500
|
+17 | |||
| 1986 | 127 / 500
|
||||
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Political Systems Of The World. Allied Publishers. pp. 115–. ISBN 978-81-7023-307-7.
- ^ Frank B. Tipton (1 בינואר 2003). East Germany: The structure and functioning of a one-party state. A History of Modern Germany Since 1815. A&C Black. pp. 545–548. ISBN 978-0-8264-4909-2.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Grix, Jonathan; Cooke, Paul (2003). East German Distinctiveness in a Unified Germany. p. 17. ISBN 1902459172.
- ^ On the discussion about Social Democrats joining the SED see Steffen Kachel, Entscheidung für die SED 1946 – ein Verrat an sozialdemokratischen Idealen?, in: Jahrbuch für Forschungen zur Geschichte der Arbeiterbewegung, No. I/2004.
- ^ Sabine Pannen. ""Wo ein Genosse ist, da ist die Partei!"? - Stabilität und Erosion an der SED-Parteibasis" (PDF). Bundesstiftung zur Aufarbeitung der SED-Diktatur, Berlin. נבדק ב-23 במרץ 2015.
{{cite web}}: (עזרה)
31989585מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה