האלברד
ההאלברד (Halberd, נקרא גם "אלברדה") הוא נשק מוט ארוך שהומצא על ידי השווייצרים בימי הביניים והיה לאחד מנשקי המוט הנפוצים והפופולריים בימי הביניים והרנסאנס. השם האלברד בא מגרמנית, המילה Halm פירושה "מוט" ואילו המילה Barte פירושה "גרזן". וכשמו כן הוא, ההאלברד הוא מוט ארוך הכולל גרזן, חוד גדול הכולל גם ווים נוספים בקצהו. ההאלברד התגלה כנשק יעיל ביותר, בייחוד כנגד פרשים כבדים העטויים בשריון כבד (ובפרט שריון לוחות) ונהפך לנשק פופולרי ונפוץ בכל רחבי אירופה. ההאלברד עדיין נמצא בשימוש טקסי אצל המשמר השווייצרי של הוותיקן.
מבנה
ההאלברד מורכב מ-2 חלקים:
- מוט ארוך - מוט ארוך העשוי מעץ מחוזק, בדרך כלל באורך של 2 עד 3 מטרים.
- ראש קרבי - הכולל גרזן, חוד חנית וחודים נוספים (העשויים מפלדה).
הראש הקרבי של ההאלברד בא במגוון רב של תצורות ועיצובים שונים, המשותף לכולם הוא שהם כללו שלושה כלי הנשק שהותקנו על הראש:
- להב גרזן שנועד לבקע שריונות ומטרות. הסוג, הצורה והגודל של הלהב השתנו בצורה ניכרת מעיצוב לעיצוב.
- להב ישר או "מקור" (beak) שנועד לחדור שריון לוחות במכת הנפה. לעיתים נוסף גם קרס מעוקל (וו) קטן מעל להב זה על מנת לאפשר הפלת פרש מסוסו.
- קצה מוארך ומחודד מפלדה או להב חנית (בצורת עלה) שנועד לאפשר להשתמש בהאלברד כרומח, כלומר: נשק לדקירה על ידי נעיצה.
לעיתים קרובות המוט של ההאלברד חוזק בחישוקי מתכת, על מנת שלא יהיה אפשר לחתכו לחלקים באמצעות חרב. תוספת זו אפשרה להשתמש במוט ההאלברד על מנת לחסום התקפות אויב (למעט התקפה של גרזן קרב כבד שיכלה לבקע גם מוט-מחוזק), דבר שהגדיל את יעילותו בשדה הקרב.
בעקבות יעילותו של ההאלברד התפתחו מגוון נשקי מוט, כל אחד מהם עם ראש קרב שונה לחלוטין, שכלל חוד דקירה ומגוון קרסים, להבים וחודים שנועדו לשמש כ"פותחני קופסאות" כנגד שריוני לוחות.
שימוש בקרב
ההאלברד היה זול יחסית לייצור ושימושיו בשדה הקרב היו מגוונים ביותר. במקור, ההאלברד התפתח ממוט-גרזן עם להב כבד, והמוט הארוך סיפק מנוף למכה - דבר שהגביר מאד את עוצמת הביקוע שלה. בתוספת כוח המשקל של הלהב הכבד, יכל הגרזן של ההאלברד לבקע גם דרך שריון לוחות (ובקלות רבה דרך שריון שרשראות), אותם לבשו האבירים בשדה הקרב. בהמשך התכנון של ההאלברד התעדן, להב הגרזן קטן, וחלו התפתחויות בחודים הנוספים שהותקנו אליו. התפתחויות אלה נועדו לאפשר לנושא ההאלברד להילחם גם בנושאי חניתות ורמחים, וכן בחיילים רגליים.
חוד חנית מוארך איפשר לנושאי ההאלברד ליצור מערך פלנקס קטלני, כאשר ההאלברד שימש כנשק נעיצה ודקירה לכל דבר. הלהב האחורי אפשר חדירה של שריון עבה ובכך אפשר לבצע "וידוא הריגה" באבירים שנפלו מסוסם. בחלק מההאלברדים הותקן גם קרס קטן, שנתפס היטב בשריון של אביר, ואפשר לנושא ההאלברד להפילו מסוסו ולמשוך אותו על הקרקע.
שיפורים נוספים כללו כאמור את חידוד ראש החנית והארכתו, וכן הוספת חישוקי מתכת סביב מוט העץ, שאפשרו לו לחסום מכות של כלי נשק אחרים כגון חרבות. שיפורים אלה הגדילו את היעילות של ההאלברד בקרב ונושא האלברד מיומן נחשב ליריב קטלני וראוי לכל נושא נשק אחר.
היסטוריה
ההאלברד הומצא במאה ה-14 בידי השווייצרים. בגרסה הראשונה שלו ההאלברד היה פשוט מוט-גרזן מוארך עם להב כבד וחוד מקביל למוט. בהמשך באו השכלולים שהביאו אותו אל צורתו המוכרת. הראשונים להשתמש בו היו חיל הרגלים השווייצרי שהקימו יחידות של נושאי האלברד, שהיו חמושים בנוסף בחרבות קצרות, על מנת להדוף התקפות של פרשים כבדים ולהפלת אבירים מסוסם, בעיקר מצד בית המלוכה של האבסבורג.
נשק זה זכה להצלחה רבה בשדה הקרב וקנה לעצמו מוניטין מאיים. עדות מקרב מורגרטן, בו שימש הנשק בידי השווייצרים, מתארת:
השווייצרים (Schwtzois) היו חמושים בכלי נשק מעוררי בעתה, הידועים כאלברדות, ולמרות שאויביהם נשאו כלי נשק חדים כתער, הם חתכו אותם לחתיכות.
— (טאראסק ובלייר, 1979, ע"מ 248)
ההאלברד שימש בקרבות רבים כנגד האוסטרים (כגון קרב Sempach) ועשה בהם שמות.
במאה ה-15 הוא קיבל את צורתו המוכרת והפופולרית ונהפך לנשק מוט נפוץ בכל רחבי אירופה. בעקבות יעילותו של ההאלברד התפתחו מגוון נשקי מוט, כל אחד מהם עם ראש קרב שונה לחלוטין, אך עדיין כולל חוד דקירה ומגוון קרסים, להבים וחודים שנועדו לשמש כ"פותחני קופסאות" כנגד שריוני לוחות.
לקראת סוף המאה ה-16 ותום הרנסאנס החל ההאלברד, כמו רוב כלי הנשק של ימי הביניים להידחק הצידה לטובת רובי אבק השרפה. השימוש בו הפך להיות בעיקר טקסי (מסדרי שמירה למיניהם ומצעדי ניצחון) ואילו נשק המוט העיקרי שנותר בשדה הקרב היה הרומח הפשוט.
בימינו, ההאלברד עדיין נמצא בשימוש טקסי אצל המשמר השווייצרי של הוותיקן.
