היסטופלסמוזיס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגמת ופישוט.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף.
שכתוב
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגמת ופישוט.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף.
היסטופלסמוזיס
היסטופלסמה קפסולטום: צביעה עם כסף מתנאמין המדגימה שינויים היסטופתולוגיים מחלת ההיסוטופלסמוזיס
היסטופלסמה קפסולטום: צביעה עם כסף מתנאמין המדגימה שינויים היסטופתולוגיים מחלת ההיסוטופלסמוזיס

מחלת ההיסטופלסמוזיס (Histoplasmosis) (ידועה גם בשם "מחלת המערות", "מחלת דרלינג", "מחלת עמק אוהיו", רטיקולואנדותליוזיס ("reticuloendotheliosis"), ו-"מחלת חוקרי מערות")[1]. זו היא מחלה הנגרמת על ידי פטרייה בשם היסטופלסמה קפסולטום (Histoplasma capsulatum). תסמיני זיהום זה עשויים להשתנות במידה רבה, אך המחלה משפיעה בעיקר על הריאות.[2] לעיתים, מושפעים גם איברים אחרים, ואז היא נקראת היסטופלסמוזיס מפושט, היכול להפוך לקטלני אם אינו מטופל.

היסטופלסמוזיס נפוצה בין חולי איידס בשל היותם מדוכאי חיסון.[3] אנשים בעלי מערכת חיסונית תקינה, אם נדבקו במחלה בעברם, יהיו מוגנים חלקית כנגד תסמיני המחלה במידה וידבקו מחדש.

הפטרייה היסטופלסמוזה קפסולטום (Histoplasma capsulatum) מצויה באדמה, קשורה לעיתים קרובות להימצאותם של גללי עטלפים או לשלשת עופות. חפירות קרקע בעת חפירה ארכאולוגיות או בזמן שמתבצעות עבודת עפר לצורכי בנייה, עלולות לגרום לשחרור מרכיבים זיהומיים הנשאפים ומתיישבים בריאה.

סימנים וסימפטומים

נגע עורי בשפה העליונה בשל זיהום מהיסטופלסמה קפסולטום

סימפטומים של זיהום היסטופלסמוזיס מתחילים תוך 3 עד 17 ימים לאחר החשיפה; הממוצע הוא 12–14 ימים. רוב האנשים שנדבקו לא מציגים ביטויים קליניים בולטים. שלב ההדבקה החריף של היסטופלסמוזיס מאופיין בסימפטומים נשימתיים שאינם ספציפיים, המתבטאים לעיתים קרובות בשיעול או סממנים דמויי שפעת. בצילום חזה הממצאים תקינים ב 40-70% מהמקרים[4] . מקרים של היסטופלסמוזיס כרוני עשויים להידמות לשחפת[5][6], היסטופלסמוזיס מפושט עשוי להשפיע באופן רב מערכתי באיברים שונים, והוא קטלני, אלא אם הוא מטופל[7].

בעוד שהיסטופלסמוזיס הוא הגורם הנפוץ ביותר של mediastinitis, דלקת המדיאסטינום (בֵּינָה או מֵצַר) היא עדיין נותרת כמחלה נדירה. זיהומים חמורים יכולים לגרום לכבד מוגדל (hepatomegaly), וטחול מוגדל (splenomegaly), או לשניהם בו זמנית (hepatosplenomegaly), לימפדנופתיה, הגדלת בלוטת יותרת הכליה[2]. לנגעים יש נטייה להסתיידות ככל שהם נרפאים.

תסמונת היסטופלסמוזיס משוערת של העין (Presumed ocular histoplasmosis syndrome (POHS ) גורמת לכוריורטיניטיס (chorioretinitis - דלקת דמית העין) שבו דמית העין והרשתית מצולקות, וכתוצאה מכך אובדן ראייה בדומה לניוון מקולרי. למרות שמה, מקורה בהיסטופלסמה שנוי במחלוקת[8][9]. בשונה מ POHS, היסטופלסמוזיס חריף של העין עשוי להתרחש לעיתים רחוקות בכשל חיסוני[9][10].

סיבוכים

בהיעדר טיפול מתאים ובמיוחד במטופלים מדוכאי חיסון, מידת הסיבוכים עלולה להתגבר. זה כולל דלקת ריאות חוזרת, כשל נשימתי, דלקת מדיאסטינום (mediastinitis) פיברוטית, תסמונת הוריד הנבוב העליון, פיברוזיס מתקדם של בלוטות לימפה, חסימת כלי דם ריאתיים, דלקת מדיאסטינום פיברוטית היא סיבוך חמור העלול להיות קטלני. למעשנים עם מחלת ריאות סטרוקטורלית קיים סכוי גבוה יותר לפתח היסטופלסמוזיס כרוני.[דרוש מקור]

לאחר החלמתם של הנגעים, בלוטות לימפה שהסתיידו עלולים לשחוק את קירות דרכי הנשימה ולגרום לגניחת דם (hemoptysis).[דרוש מקור]

מנגנונים

היסטופלסמוזה קפסולטום גדלה בקרקע ובחומר שזוהם בהפרשות עטלפים או לשלשת עופות. הפטרייה נמצאה בבתי גידול של עופות או מקומות קינון עופות, במערות, באזורים המאכלסים עטלפים, ומקומות קינון לציפורים (במיוחד אלה של זרזירים). הפטריה היא דימורפית תרמלית: בסביבה היא גדלה כתפטיר, חום, ובטמפרטורת הגוף (37 מעלות צלזיוס בבני אדם) היא משתנה לצורת שמרים. אין הדבקה של היסטופלסמוזיס מאדם לאדם, אך נדבקים בו על ידי שאיפת נבגים מאדמה שנחשפה או נחפרה או מהפרשות כנאמר לעיל[2]. מנת ההדבקה מיוצגת בעיקר על ידי נבגים. אלה מגיעים בשאיפה לנאדיות הריאה (alveoli).

בנאדית מקרופאגים בולעים את הנבגים. אלה שורדים בתוך הפָֿגוֹזוֹם (phagosome - מבנה תת-תאי הנוצר כתוצאה מתהליך פאגוציטוזה בפגוציט). הפטרייה היא תרמית דימורפית (מסוגת ליצר תפטיר או להתקיים במצב דומה לשמרים), הנבגים משנים צורה לשמרים. הם גדלים ומתרבים בפאגוזום. המקרופאגים נודדים בכיוון זרימת הלימפה וגורמים להתפשטות המחלה לאיברים שונים.

בתוך הפאגוזום יש לפטרייה תלות מוחלטת לתיאמין (ויטמין B1)[11] . חסינות תאית להיסטופלסמוזיס מתפתחת תוך שבועיים. אם לחולה יש חסינות תאית חזקה, מקרופאגים, תאי אפיתל, ולימפוציטים מקיפים את האורגניזמים ובולעים אותם, ובסופו של דבר מסתיידים. באנשים שהם מדוכאי חיסון, האורגניזמים מתפשטים ומגיעים לאיברים שונים כגון לעצם, לטחול, לכבד, לבלוטת יותרת הכליה ובממברנות ריריות, וכתוצאה מכך מתקבל היסטופלסמוזיס מפושט מתקדם. כביטוי לכך יכולה להתקבל מחלת ריאות כרונית.

אבחון

צילום חזה של חולה עם היסטופלסמוזיס ריאתית חריפה.

מבחינה קלינית, קיים מגוון נרחב של ביטויים למחלה, מה שהופך את האבחנה לקשה במידה רבה. הצורות החמורות יותר כוללות: (1) צורה ריאתית כרונית, המתרחשת לעיתים קרובות בנוכחות רקע של מחלת ריאות; (2) צורה מפושטת, אשר מאופיינת על ידי התפשטות הזיהום לאתרים נוספים מחוץ לריאה. ביטויים אורליים דווחו כתלונה העיקרית של הצורה המפושטת, שמובילה את המטופל לבקש טיפול, בעוד שהתסמינים הריאתיים של הצורה המפושטת של המחלה יכולים להיות קלים או כמתפרשים בטעות כסימני שפעת היסטופלסמוזיס יכול להיות מאובחן על ידי דגימות רוק המכילה את הפטרייה באמצעות איסוף נוזל ריאה על די ברונכוסקופ ( bronchoalveolar lavage), דם או איברים נגועים. ניתן גם לאבחן את המחלה על ידי זיהוי של אנטיגנים בדגימות דם או שתן במבחן ELISA או PCR. אנטיגנים יכולים להגיב בתגובה צולבת עם אנטיגנים בזיהומים כתוצאה מהיסטופלסמוזיס אפריקני (הנגרם על ידי Histoplasma duboisii), בלסטומיקוזיס (blastomycosis), קסידיואימיקוזיס (coccidioidomycosis) פאראקוקסידיואימיקוזיס (paracoccidioidomycosis) ופניציליום מרנפאי (Penicillium marneffei) . ניתן לאבחן היסטופלסמוזיס גם על ידי בדיקת נוגדנים נגד היסטופלזמה בדם. בדיקות עור להיסטופלזמה יכולים לתת מושג האם אדם נחשף, אך לא האם הם חלו במחלה. באבחון רשמי של היסטופלסמוזיס וניתן בדרך כלל לבצע רק על ידי איושר באמצעות תרבית ישירה של הפטריות. אגר סבוראו (Sabouraud) הוא סוג אחד של אגר תרבית שעליו ניתן לגדל את הפטרייה בתרבית. הביטויים העוריים של המחלה המפושטת מגוונים, לעיתים קרובות מדובר בפריחה עם תלונות סיסטמיות. האבחון הטוב ביותר שפותח עד כה, הוא על ידי אבחון של אנטיגן בשתן, מאחר שבדיקות של תרביות דם, עלולות להימשך עד 6 שבועות עד לאבחון הצמיחה, ואבחון באמצעות אנטיגן בסרום לעיתים קרובות מגיע עם תוצאה כוזבת שלילית לאחר 4 שבועות מהזיהום המפושט.[12]

סוגים

ניתן לחלק את ההיסטופלסמוזיס לסוגים הבאים:[13]

  • היסטופלסמוזיס ריאתי ראשוני
  • היסטופלסמוזיס מפושט מתקדם
  • היסטופלסמוזיס ראשוני עורי
  • היסטופלסמוזיס אפריקני

מניעה

לא מעשי לבדוק או לבצע טיהור של רוב האתרים העלולים להיות מזוהמים בפטריה H. capsulatum, אך חשובה התייחסות לרשימת המקומות בהן קיים זיהום תדיר, יש לנקוט באמצעי בטיחות כדי לצמצום סיכון החשיפה אפשרי באותם מקומות, מדובר בשלושה אזורים בעולם שבהם המחלה שכיחה. אמצעי זהירות המשותפים לכל האזורים הגאוגרפיים הללו יכללו מניעת הצטברויות של לשלשת עופות או גללי עטלפים.

המכון הלאומי לבטיחות ובריאות תעסוקתיות בארה"ה (NIOSH) בארצות הברית מספק מידע על אודות שיטות עבודה וציוד מגן אישי העשוי לצמצם את הסיכון לזיהום[14]. מסמך זה זמין באנגלית ובספרדית.

מחברים באוניברסיטת ניגריה פרסמו מאמר סקירה הכולל מידע על מקומות שבהם נמצא היסטופלסמוזיס באפריקה (בלולים, על עטלפים, במערות המאכלסות עטלפים וקרקע), ובאמצעות התייחסות בפרסומים בשפות אנגלית, צרפתית, ספרדית[15].

טיפול

ברוב המכריע של אנשים בעלי מערכת חיסונית תקינה היסטופלסמוזיס נפתר ללא כל טיפול. תרופות אנטי פטריתיות משמשות לטיפול במקרים חמורים של דלקת היסטופלסמוזיס חריפה וכל המקרי צורת מחלת ההיסטופלסמוזיס הכרונית, והמפושטת. הטיפול מקובל למחלות החמורות מערב בראשונה טיפול עם אמפותריצין Amphotericin B) B) ואחריו טיפול אוראלי באיתרקונזול (Itraconazole).[16][17]

השימוש בתתקינים ליפוזומליים של אמפוטריצין B יעילים יותר מאשר התתקינים של דאוקסיכולט (Deoxycholate). התתקין הליפוזומלי מועדף בחולים בסיכון לנפרוטוקסיות (nephrotoxicity), על אף שלכל התתקינים של אמפוטריצין B קיים הסיכון של נפרוטוקסיות. אנשים הנוטלים אמפותריצין B מנוטרים לתפקודי כליות[18].

טיפול עם איתרקונזול חייב להמשך לפחות לשנה במקרים חמורים[19], בעוד שבהיסטופלסמוזיס ריאות חריפה, מספיקים 6 עד -12 שבועות טיפול. תרופות אלטרנטיביות לאיתרקונזול הן פוסקונזול, ווריקונזול, ופלוקונזול (Fluconazole, Posaconazole, Voriconazole). אנשים המשתמשים באיתרקונזול מנוטרים לתפקודי כבד.

אפידמיולוגיה

ניתן למצוא היסטופלסמוזיס קפסולטום (Histoplasmosis capsulatum) ברחבי העולם. היא מחלה אנדמית באזורים מסוימים של ארצות הברית, במיוחד במדינות הגובלות עם עמק נהר אוהיו ונהר המיסיסיפי התחתון. דפוסי הלחות והחומציות של הקרקע שם קשורים לאנדמיות. הפרשות של עופות ועטלפים בקרקע מעודדים את צמיחת ההיסטופלזמה (Histoplasma). המגע עם האדמה הופך את הנבגים לרסס אירוסולי אשר יכול להדביק בני אדם. הוא גם נפוץ במערות בדרום ובמזרח אפריקה. תוצאות חיוביות לבדיקה עורית להיסטופלסמין (histoplasmin) מתקבלות בכ 90% מהאוכלוסייה המתגוררת באזורים שבהם נפוצה נוכחות היסטופלסמוזה קפסולטום, כמו במזרח ומרכז ארצות הברית[20].

בקנדה, "עמק הנהר סנט לורנס" הוא האתר שבו מתקבלים הזיהומים התכופים ביותר, כאשר ל-20–30 אחוז מהאוכלוסייה יש תוצאות בדיקה חיוביות.

בהודו, מערב בנגל של הגנגס, האתר תכיפות מרבית הזיהומים, עם 9.4 אחוזים מהאוכלוסייה בעלי תוצאות בדיקה חיוביות[21]. היסטופלסמה קפסולטום בודדה מן הקרקע המקומית כהוכחה לאנדמיות של ההיסטופלמוזיס במערב בנגל[22].

היסטוריה

היסטופלזמה התגלתה בשנת 1905 על ידי סמואל טי. דרלינג[23], אך התגלה כזיהום נפוץ רק בשנות ה-1930. לפני כן, במקרים רבים של היסטופלסמוזיס יוחסו בטעות לשחפת, וחולים היו מועברים בטעות לסנטוריומים של חולי שחפת. חלק מהחולים חלו בשחפת בסנטוריומים אלה[24].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היסטופלסמוזיס בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Rapini, Ronald P.; Bolognia, Jean L.; Jorizzo, Joseph L. (2007). Dermatology: 2-Volume Set. St. Louis: Mosby. ISBN 1-4160-2999-0.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Ryan, Kenneth James; Ray, C. George; Sherris, John C. (2004). Sherris medical microbiology: an introduction to infectious diseases. McGraw-Hill. pp. 674–6. ISBN 978-0-8385-8529-0.
  3. ^ Cotran RS, Kumar V, Fausto N, Robbins SL, Abbas AK (2005). Robbins and Cotran Pathologic Basis of Disease. St. Louis: Elsevier/Saunders. pp. 754–5. ISBN 0-7216-0187-1.
  4. ^ Silberberg P (2007-03-26). "Radiology Teaching Files: Case 224856 (Histoplasmosis)". Retrieved 2007-07-27.
  5. ^ Tong P, Tan WC, Pang M (1983). "Sporadic disseminated histoplasmosis simulating miliary tuberculosis". Br Med J (Clin Res Ed). 287 (6395): 822–3. doi:10.1136/bmj.287.6395.822. PMC 1549119 . PMID 6412842.
  6. ^ Gari-Toussaint, Marty P, Le Fichoux Y, Loubière R (1987). "Histoplasmose d'importation à Histoplasma capsulatum, données biocliniques et thérapeutiques variées, à propos de trois cas observés dans les Alpes maritimes". Bull Soc Fr Mycol Med. 16
  7. ^ Kauffman, CA (January 2007). "Histoplasmosis: a clinical and laboratory update". Clinical Microbiology Reviews. 20 (1): 115–132. doi:10.1128/CMR.00027-06. PMC 1797635 . PMID 17223625.
  8. ^ Nielsen J. S., Fick T. A., Saggau D. D., Barnes C. H. (2012). "Intravitreal anti-vascular endothelial growth factor therapy for choroidal neovascularization secondary to ocular histoplasmosis syndrome". Retina. 32 (3): 468–72.
  9. ^ 9.0 9.1 Macher A, Rodrigues M. M., Kaplan W, Pistole M. C., McKittrick A, Lawrinson W. E., Reichert C. M. (1985). "Disseminated bilateral chorioretinitis due to Histoplasma capsulatum in a patient with the acquired immunodeficiency syndrome". Ophthalmology. 92 (8): 1159–64. doi:10.1016/s0161-6420(85)33921-0. PMID 2413418
  10. ^ Gonzales, C. A.; Scott, I. U.; Chaudhry, N. A.; Luu, K. M.; Miller, D; Murray, T. G.; Davis, J. L. (2000). "Endogenous endophthalmitis caused by Histoplasma capsulatum var. Capsulatum: A case report and literature review". Ophthalmology. 107 (4): 725–9. doi:10.1016/s0161-6420(99)00179-7. PMID 10768335.
  11. ^ Garfoot AL, Zemska O, Rappleye CA (2013) Histoplasma capsulatum depends on de novo vitamin biosynthesis for intraphagosomal proliferation. Infect Immum
  12. ^ Rosenberg JD, Scheinfeld NS (December 2003). "Cutaneous histoplasmosis in patients with acquired immunodeficiency syndrome". Cutis. 72 (6): 439–45. PMID 14700213.
  13. ^ James, William D.; Berger, Timothy G.; et al. Andrews' Diseases of the Skin: clinical Dermatology. Saunders Elsevier, 2006. מסת"ב 0-7216-2921-0. עמודים 316–317
  14. ^ "NIOSH Publications and Products - Histoplasmosis - Protecting Workers at Risk (2005-109)". Centers for Disease Control and Prevention. December 2004. Retrieved 13 August 2017.
  15. ^ Gugnani, HC; Muotoe-Okafor, F (1997). "African histoplasmosis: a review" (PDF). Rev Iberoam Micol. 14 (4): 155–159.
  16. ^ Wheat L. J., Freifeld A. G., Kleiman M. B.; et al. ""Infectious Diseases Society of America (2007). "Clinical practice guidelines for the management of patients with histoplasmosis: 2007 update by the Infectious Diseases Society of America". Clinical Infectious Diseases. 45 (7): 807–25. doi:10.1086/521259. PMID 17806045
  17. ^ Histoplasmosis: Fungal Infections Merck Manual of Diagnosis and Therapy
  18. ^ Moen, M. D.; Lyseng-Williamson, K. A.; Scott, L. J. (2009). "Liposomal amphotericin B: A review of its use as empirical therapy in febrile neutropenia and in the treatment of invasive fungal infections". Drugs. 69 (3): 361–92. doi:10.2165/00003495-200969030-00010. PMID 19275278.
  19. ^ Barron MA, Madinger NE (November 18, 2008). "Opportunistic Fungal Infections, Part 3: Cryptococcosis, Histoplasmosis, Coccidioidomycosis, and Emerging Mould Infections". Infections in Medicine.
  20. ^ Histoplasmosis Canadian Center for Occupatuonal Health and Safety
  21. ^ Sanyal M, Thammayya A (1975). "Histoplasma capsulatum in the soil of Gangetic Plain in India". The Indian journal of medical research. 63 (7): 1020–8. PMID 1213788.
  22. ^ Sanyal M., Thammayya A. (1980). "Skin sensitivity to histoplasmin in Calcutta and its neighbourhood". Indian J Dermatol Venereol Leprol. 46 (2): 94–98.
  23. ^ Darling, Samuel T. (1906-04-28). "A Protozoön General Infection Producing Pseudotubercles in the Lungs and Focal Necroses in the Liver, Spleen and Lymphnodes". Jama: the Journal of the American Medical Association. American Medical Association (Ama). xlvi (17): 1283. doi:10.1001/jama.1906.62510440037003. ISSN 0098-7484..
  24. ^ Bennett J.E.; Dolin R.; Blaser M.J. "Mandell, Douglas, and Bennett's Principles and Practice of Infectious Diseases" 8ed September 11, 2014 מסת"ב 978-1455748013
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=היסטופלסמוזיס&oldid=2066823"