היינץ הרמן
היינץ (היינריך) (חיים) הרמן (18 באוגוסט 1892, קניגסברג, גרמניה – 20 בנובמבר 1948, ירושלים) היה פסיכיאטר בגרמניה ובארץ ישראל. נחשב לחלוץ הפסיכיאטריה בארץ ישראל המנדטורית.[1] מ-1924 ועד מותו כיהן כמנהל בית החולים הפסיכיאטרי עזרת נשים בירושלים.
ביוגרפיה
היינץ הרמן נולד בשנת 1892 בקניגסברג שבגרמניה, בן למשפחה יהודית גדולה בעיר.[2] למד רפואה באוניברסיטאות קניגסברג, ברלין, מינכן, ופרייבורג והתמחה בנוירולוגיה ופסיכיאטריה. בתקופת לימודיו עמד לצד ארתור פלץ (Pelz) וואלטר שטיין בראש התאחדות הסטודנטים היהודים הציונית בעירו,[2] ועם ייסוד ארגון הסטודנטים הציוני K.J.V, נבחר כחבר הנהלתו.[3]
בשנת 1910 החל להתמחות במינכן, ובמלחמת העולם הראשונה שירת כרופא צבאי ונפצע בחזית. ב-1918 שב לקניגסברג ונשא לאשה את גֶרדה לבית רוזנטל. הוא עבד בבית החולים האוניברסיטאי לנוירולוגיה ופסיכיאטריה בעיר תחת הנוירולוג הנודע קורט גולדשטיין.
ב-1924 הוזמן לעלות לארץ ישראל ולהחליף את ד"ר דוריאן פייגנבאום כמנהל בית החולים "עזרת נשים" בירושלים – מוסד גריאטרי שהפך ב-1921 לבית חולים פסיכיאטרי, ושעד בואו של הרמן שימש בעיקר כאכסניה לחולי נפש חשוכי מרפא. הרמן החל בתהליך מודרניזציה של בית החולים לפי הדגם של בית החולים בקניגסברג, במטרה להופכו למוסד לריפוי ומחקר. הוא הנהיג שיטות טיפול חדשות בפסיכוזה, הכשיר אחים והפך את "עזרת נשים" לבית חולים גדול במונחים מקומיים, ובו 100 מיטות.[4] הרמן היה הפסיכיאטר היחידי בארץ עד זרם העלייה מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933.[5]
במקביל לניהול בית החולים, הוכר כמומחה לנושאים פסיכיאטריים בבתי המשפט המנדטוריים. בתפקידו זה שימש כעד מומחה מטעם ההגנה במשפט שלמה בן יוסף וחבריו. כמו כן היה חבר בית הדין של ההסתדרות הרפואית בישראל וחבר "ההגנה". טיפל בנושאי פסיכוזה בילדים ופיתח גישה חינוכית-רפואית מונעת שאותה קידם באמצעות "החברה הארצישראלית להיגיינה רוחנית" שהקים ב-1946 וכיהן כנשיאהּ.
פרסם מאמרים במקצועו בגרמנית ובעברית. ב-1937 פרסם בכתב העת Folia Clinica Orientalia את המאמר "Psychiatrisches aus Palästina",[6] שבו תיאר לראשונה באופן מדעי את התופעה המכונה סינדרום ירושלים, בה לוקים תיירים וצליינים בפסיכוזה חריפה בעיר ומדמים עצמם לאותו האיש, למשיח, לנביאים וכיוצא בזה. בשנת 1935 שימש כנציג ארץ ישראל בקונגרס העולמי לנוירולוגיה.[7]
הרמן היה מיודד עם פנחס רוזן,[8] ש"י עגנון והשופט משה זמורה (בן עירו, לימים ראשון נשיאי בית המשפט העליון של מדינת ישראל).[9]
להרמן הייתה השכלה כללית וספרותית רחבה, והוא ניגן בפסנתר למרות שאיבד אצבע בידו השמאלית במלחמת העולם הראשונה. לאחר המעבר לירושלים למד לדבר עברית וערבית.
הרמן היה חבר בארגון ה"הגנה" וכיהן כיועץ הארגון לנושאי בריאות הנפש[10]
הרמן נפטר בירושלים בגיל 56 ממחלה ממארת. הרמן נקבר בבית הקברות שבגבעת רם.
גרדה והיינץ הרמן היו הורים לשניים. בתו מרים (1919-1990) הייתה אחת הקרייניות הראשונות בשירות השידור המנדטורי ומנהלת מחלקת השידורים לילדים ולנוער ב"קול ישראל". בנו דניאל (1925-2004) היה איש חינוך ברשת אורט.
ממאמריו של הרמן
- "המצב הנוכחי של חולי הרוח בארץ-ישראל" - הרמן ה, "בריאות העם", 1, 23-27, 1926
- "עשר שנות ניסיון של עבודה פסיכיאטרית בירושלים", הרמן ה, הרפואה, 9, 385-391, 1935
- "על טירוף פסיכוטי במקרה של התקשרות מדומה", הרפואה, 13, 99-102, 1937
- hermann h, "psychiatrisches aus palästina", fol clin. orient. 1, 232-237, 1937
- "השיצופראניה בעזרת ההלם החשמלי" - הרמן ה וקליינשמידט ה, הרפואה, 25, 84-86, 1943
לקריאה נוספת
- ד"ר פייגנבאום וד"ר הרמן - מנהלי בית החולים "עזרת נשים" וחלוצי הפסיכיאטריה בארץ ישראל הרפואה אליעזר ויצטום, יעקב מרגולין, יולי 2018, כרך 157, חוברת 7, עמודים 458-460
קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "ד"ר חיים (היינריך) הרמן", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1922
- אליעזר ויצטום, יעקב מרגולין, 'פסיכיאטריה ומשפט בארץ ישראל – היבטים היסטוריים', רפואה ומשפט 41 (דצמבר 2009), 124–140
- א. גיא, מיקירי ירושלים שהלכו לעולמם: ד"ר הרמן, חרות, טורים 3–4, 8 בפברואר 1949
הערות שוליים
- ^ שמואל ניסן (קצנלסון), 'התפתחות שירותי הרפואה בירושלים בתקופת השלטון הבריטי', בתוך: יהושע בן אריה (עורך), ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, ירושלים: משכנות שאננים; יד בן צבי, תשס"ג 2003, עמ' 306; אליעזר ויצטום, יעקב מרגולין, 'פסיכיאטריה ומשפט בארץ ישראל – היבטים היסטוריים', רפואה ומשפט 41 (דצמבר 2009), 124.
- ^ 2.0 2.1 Harry Herbert Tobies, Königsberg, München, Jerusalem. jüdische Menschen und jüdisches Leben über die Jahrhunderte, München: H. Tobies, 2006, p. 503.
- ^ רות בונדי, פליקס: פנחס רוזן וזמנו, תל אביב: זמורה-ביתן, תש"ן 1990, עמ' 156.
- ^ דורון נידרלנד, 'השפעת הרופאים-העולים מגרמניה על התפתחות הרפואה בארץ-ישראל (1933–1948)', קתדרה 30 (טבת תשמ"ד, דצמבר 1983), 135–136.
- ^ נסים לוי, 'הרופאים העולים מגרמניה הנאצית ותרומתם לרפואה בארץ-ישראל', הרפואה קיד,ד (תשמ"ח), 209.
- ^ כרך ראשון, עמ' 232-237
- ^ הרופא העברי 1944, עמ' 107.
- ^ בונדי, פליקס (1990), עמ' 237.
- ^ בתו של זמורה, מיכל זמורה-כהן, כתבה בזיכרונותיה על הרמן: "הטוב שבידידיו של אבא. רופא הרוח והנפש, מן הראשונים שהרימו את דגלו של המקצוע החופשי והקפידו לשמור על רמתו ולממש את תביעותיו. גבוה משכמו ומעלה השפיל אלינו מבט טוב לב ונוסך ביטחה. איש אמונים היה ושומר סוד, שידע לעשות את הידידות ואת הבנת הזולת לאמנות מלהיבה, אותה תרגם גם להיגדים מוסיקליים. חלל החדר היה מתמלא בהם, כשהתיישב לצד אבא להשמיע בארבע ידיים פרקים מן היצירות המוסיקליות המובחרות" (מיכל זמורה-כהן, רפרטואר אישי, תל אביב: דביר, תשנ"ז 1997, עמ' 21).
- ^ "חיים הרמן מחלוצי הפסכיאטריה בארץ-ישראל - במלאת 120 שנה להולדתו", מרגולין י', ויצטום א', "קורות" 22, 9-36, 2014-2015
24013613היינץ הרמן