הטיית מימי הנהרות הצפוניים
פרויקט הטיית הנהרות הצפוניים היה פרויקט שאפתני של ברית המועצות שמטרתו המרכזית הייתה להטות את זרימתם של הנהרות הגדולים בסיביר, שמימיהם נשפכים ו"מתבזבזים" באוקיינוס הארקטי, לעבר הרפובליקות האסייתיות הדרומיות למטרות השקיה חקלאית ואספקת מי שתייה. מטרה נוספת הייתה הזרמת מימי הנהרות לימת ארל על מנת למנוע את התייבשותה.
עבודות המחקר והתכנון של הפרויקט החלו בשנות ה-30' של המאה ה-20 ונמשכו בהיקף נרחב בשנות ה-60' ועד לשנות ה-80' המוקדמות. הפרויקט השנוי במחלוקת הופסק ב-1986 בעיקר עקב שיקולים סביבתיים, כאשר הפעילות המעשית שהתבצעה בפועל הייתה מועטה.
התהוות הפרויקט והניסיונות לממשו
הרעיון להטות את הנהרות הסיביריים הוצע לראשונה בשנות ה-30 של המאה ה-19 על ידי החוקר הרוסי אלכסנדר שרנק שקיבל השראה מהתוכניות להקמתן של תעלת סואץ ותעלת פנמה.
הפרויקט עלה מחדש ונידון בהיקף מצומצם בשנות ה-30 של המאה ה-20. בנובמבר 1933 נערך כנס רב משתתפים של האקדמיה למדעים של ברית המועצות שאישרה תוכנית ראשונית לעבודות תשתית בנהר הוולגה. תוכנית זו כללה את הטייתם של חלק ממימי הנהרות פצ'ורה והדווינה הצפונית – שני נהרות בצפון רוסיה האירופית הנשפכים לאוקיינוס הארקטי.
מחקר נוסף בכיוון זה נערך לאחר מכן על ידי המכון לבניית סכרים ותעלות בראשותו של סרגיי יאקובלביץ' ז'וק. המכון פיתח מס' תוכניות לביצוע עבודות התשתית הנדרשות לצורך מימושו של הפרויקט אך הוא לא זכה לתהודה של ממש ולא הגיע לשלבי ביצוע.
בינואר 1961, הציג ניקיטה כרושצ'וב בפני הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, תזכיר מאת ז'וק ומהנדס נוסף ג. רוסו, שעסק בתוכנית ההטיה אולם זו לא הגיעה לקראת מימוש מעשי. הנושא עלה מחדש בסוף שנות ה-60 והחלו דיונים על הטיית נהרות מרכזיים במדינה שכללו את נהרות הפצ'ורה, טובול, אישים, אירטיש ונהר האוב.
בשנים הבאות כ-120 מוסדות מחקר וסוכנויות שונות נטלו חלק במחקר מתואם על ידי האקדמיה הסובייטית למדעים שנועד לבחון את הפרויקט והשלכותיו הסביבתיות ו-12 ועידות התכנסו לדון בנושא. חסידי הפרויקט טענו שתוספת המזון שתיווצר כתוצאה מתוספת המים להשקיה חקלאית ברפובליקות האסייתיות בעקבות הטיית הנהרות עשויה לספק את צורכיהם של כ-200 מיליון בני אדם.
בנוסף להטיית הנהרות לצורכי השקיה התכוונו מתכנני הפרויקט להטות חלק מהנהרות לעבר ימת ארל והים הכספי על מנת למנוע את התייבשותם.
תוכנית הפרויקט
המטרות המוצהרות של הפרויקט היו̇̈ː
- הזרמת מים למחוזות הרוסיים קורגן, צ'ליאבינסק ואומסק למטרות השקיה חקלאית ואספקת מי שתייה לעריהן.
- הזרמת מים לרפובליקות האסייתיות קזחסטן, אוזבקיסטן וטורקמניסטן למטרות השקיה.
- פתיחתו של מעבר מים תעלת "אסיה" שתקשר בין האוקיינוס הארקטי והאוקיינוס ההודי דרך הים הכספי והמפרץ הפרסי.
- להטות לאחור את מימי הנהר אירטיש ולנהרות אמו-דריה וסיר דריה המתחבר לנהר הטובול ולהקים תעלה המחברת את האוב-טובול לימת ארל על מנת למנוע את התייבשותה.
במשך 20 שנה עבדו על הפרויקט בברית המועצות מעל ל-160 ארגונים כולל 48 מכוני סקר תכנון ו-112 מכוני מחקר, 32 סוכנויות של ברית המועצות ו-9 משרדים של הרפובליקות השונות. התוצר של העבודה שנעשתה היה 50 כרכים של חומר מודפס שכלל חישובים הנדסיים ואת תוצאות המחקרים השונים ו-10 אלבומים של מפות ושרטוטים.
תעלת סיביר-מרכז אסיה
תעלת סיביר-מרכז אסיה היוותה את השלב הראשון של הפרויקט וייצגה את בנייתה של תעלת מים מנהר אוב דרך קזחסטן דרומה לאוזבקיסטן. התעלה הייתה אמורה לאפשר מעבר של כלי שיט בתוכה. תכונותיה:
- אורך של 2,500 ק"מ.
- רוחב של 130–300 מטר.
- עומק של 15 מטר.
- קצב תפוקה של 1,150 מטר מעוקב לשנייה.
העלות הראשונית של הפרויקט (אספקת מים, הפצה, בנייה ופיתוח חקלאי, מתקני שאיבה) הוערכה על ידי הסובייטים בכ-32.8 מיליארד רובל. הרווחיות הכוללת של התעלה הוערכה בסכום של כ-7.6 מיליארד רובל לשנה. הרווחיות השנתית הממוצעת של התעלה הוערכה בכ-16%.
אנטי אירטיש
אנטי אירטיש היה השלב השני של הפרויקט. התכנון היה להטות אחורנית את מימי הנהר אירטיש לאורך עמק טורגאי לקזחסטן ולנהרות אמו-דריה וסיר-דריה הנשפכים אל ימת ארל (ובכך למנוע את התיבשותה). הפרויקט היה אמור להפיק חשמל מתחנת כוח הידרואלקטרית בנוסף ל-10 תחנות שאיבה תעלה ומאגר מים.
יישום חלקי של הפרויקט
בשנות ה-70' החלו עבודות תשתית להטיית נהר הפצ'ורה דרך נהר הקאמה לעבר הוולגה והים הכספי בדרום מערב רוסיה. ב-1971 במפגש שהתקיים בוועדה לאנרגיה אטומית בווינה הסתירו הסובייטים מידע לגבי רעידות אדמה שהתרחשו בנתיב של תעלת פצ'ורה-קמה כתוצאה מפיצוצים של 3 התקנים גרעיניים בעוצמה של 15 קילו-טון שהוצבו במרחק של כ-150 מטר אחד מהשני כשהם טוענים לנשורת רדיואקטיבית זניחה.
עם זאת שום עבודות תשתית נוספות בשימוש בפיצוצים גרעיניים או בשיטות אחרות לא התבצעו בתעלה זו. ההערכה הייתה שעל מנת לשטח את קרקעית התעלה לחלוטין נדרשו כ-250 פיצוצים גרעיניים נוספים אם היו מחליטים להמשיך בתהליך. הזיהום הרדיואקטיבי שנוצר על פני השטח כתוצאה מהפיצוצים ניתן היה לטיפול. באותה שנה אושרה הקמתה של תעלת ההשקיה אירטיש-קרגנדה המחברת את נהר האירטיש עם העיר התעשייתית קרגנדה במרכז קזחסטן. תעלה זו מהווה החלק היחידי מהפרויקט שהושלם בפועל.
המחלוקות בנוגע לפרויקט
בשנות ה-80' הפרויקט עלה מחדש והועלתה ההצעה להטות דרומה לפחות 12 מהנהרות הנשפכים לאוקיינוס הארקטי. באותו הזמן שררה הערכה כי הטיית הנהרות תוביל לקיפאון בסוף החורף שיעכב את בוא האביב בכשבועיים, אם מים בנפח של 37.8 מיליארד מ"ק יופנו מדי שנה לעבר רוסיה האירופית ו-60 מיליארד קוב נוספים בסיביר (כלפי דרום).
החשש מפני התקררות אקלימית מצד אחד, עקב הפסקת ההזרמה של מים חמים לעבר האוקיינוס הארקטי, שתוביל לקפיאת האוקיינוס הארקטי באביב ובקיץ - ומצד שני החששות ההפוכים להתחממות גלובלית עקב עליה במליחות האוקיינוסים והמסת הקרחונים היו בין הגורמים המרכזיים להתנגדות לפרויקט. בנוסף לכך קלימטולוג בריטי, מייקל קלי הזהיר שהשינויים בזרימת רוחות הקוטב והזרמים הימיים עשויה להפחית בצורה ניכרת את כמות הגשמים בדרום מרכז אסיה.
בארצות הברית דעת המומחים הייתה חלוקה בין אלה שתמכו בפרויקט כדוגמת הפיזיקאי גלן רת' שהצהיר שהפרויקט היה "גם בטוח וגם כלכלי". לעומתו היו אחרים חששו מהתקררות אקלימית בשל הפחתת הזרימה בנהרות, ולעומתם היו שסברו כי העלייה במליחות האוקיינוס הארקטי עקב העדר ההזרמה של מים מתוקים מהנהרות הגדולים תוביל להמסת הקרח ולהתחממות האקלים. כל עבודה נוספת על תעלה זו הופסקה לאחר זמן קצר.
בברית המועצות עצמה עורר הנושא התנגדות רבה בעיקר בקרב חוגי האינטליגנציה מצד גורמים שונים שטענו להשלכות סביבתיות קטסטרופליות אם יגיע לכדי מימוש. בין מתנגדי הפרויקט היו נציגים מקבוצת "האינטליגנציה המוסקבאית" שארגנו קמפיין תקשורתי על מנת להסב את תשומת לבם של מקבלי ההחלטות (נשיאות האקדמיה למדעים ומועצת השרים), בדבר הטעויות הקולוסיאליות שבוצעו לטענתם בזמן מחקר ההיתכנות של הפרויקט. בייחוד הודגשו חוות דעת ביקורתיות מטעם מומחים מהאקדמיה למדעים של ברית המועצות.
אחד המומחים הגאולוג אלכסנדר יאשין אף הגדיל לעשות ושלח מכתב לוועד המרכזי בדבר "ההשלכות הקטסטרופליות של הטיה מחדש של חלק מזרימת הנהרות הצפוניים. המתמטיקאי לב פונטריאגין כתב מכתב אישי למיכאיל גורבצ'וב המבקר את הפרויקט. ב-14 באוגוסט 1986 בישיבה מיוחדת של הפוליטביורו של ברית המועצות הוחלט להפסיק את העבודה על הפרויקט. התנגדות העזה לפרויקט שהובעה בין היתר בפרסומים שונים בעיתונות הייתה הגורם המרכזי שהוביל להחלטה על ביטולו.
בשנות ה-2000 עלו מס' הצעות מצד גורמים שונים ברוסיה ובקזחסטן להחיות את הפרויקט על מנת לספק פתרונות לבעיית המים החמורה ממנה סובלת קזחסטן. על אף היענות לכאורה מצד נשיא רוסיה מדבדב לפנייתו של הנשיא הקזחי לא הגיעו הצעות אלה לשלב מימוש מעשי.
הערות שוליים
25578794הטיית מימי הנהרות הצפוניים