כלכלה מוסדית

כלכלה מוסדית היא זרם כלכלי שאינו מתמקד בשווקים עצמם אלא במוסדות מעשה ידי אדם, ורואה בשווקים תוצאה של אינטראקציות בין המוסדות השונים הללו (לדוגמה פרטים, פירמות, מדינות, נורמות חברתיות וכו').

התפתחות

אסכולה זו צמחה על רקע הניגוד בין הישיגיו המרשימים של הקפיטליזם האמריקאי בתקופה שבין מלחמת האזרחים ובין מלחמת העולם הראשונה שהפכו את התעשייה של ארצות הברית לגדולה והחזקה בעולם למצבם של מרבית השכירים ומעוטי היכולת שהכנסתם לא הדביקה את הצמיחה במשק. ימי עבודה ארוכים, עבודת ילדים נפוצה, מגורים דלים, החינוך העל יסודי היה מחוץ להישג ידם, היעדר ביטחון תעסוקתי, בטיחות ובריאות בעבודה מתחת לכל ביקורת, התעמרות של המעסיקים, שכר נמוך, מיסוי רגרסיבי ומשברים כלכליים חוזרים ונשנים שהמיטו חורבן על המובטלים. ממשלות המדינות והממשל הפדרלי צידדו ב"לסה פייר" בכל הנוגע לעובדים אך תמכו בעסקים הגדולים בעזרת מכסי מגן וסובסידיות למסילות הברזל. שחיתות פוליטית הייתה עניין יומיומי וחוקי הסחר לא נאכפו. לאור כל אלה, שימוש באסכולה הקלאסית והמרגינליסטית כהצדקה כלכלית ל"לסה פייר" כעל היוצר את הטוב מכל העולמות האפשריים הפך פחות ופחות סביר והתנועה הציבורית בעד רפורמה ובקרה חברתית הביאו לעליית הכלכלה המוסדית.

כלכלה מוסדית הייתה בעבר זרם המחשבה הדומיננטי בהגות הכלכלית בארצות הברית, כשנכללו בה כלכלנים מפורסמים אך שונים כמו תורסתן ובלן, ווסלי מיטשל, וג'ון אר. קומונס. חלק מהמוסדיים חושבים שקרל מרקס השתייך למסורת המוסדית היות שהוא תיאר את הקפיטליזם כמערכת חברתית בעלת תיחום היסטורי. כלכלנים מוסדיים אחרים חולקים על הגדרתו של הקפיטליזם על פי מרקס, ורואים במאפיינים מגדירים כמו שווקים, כסף ובעלות פרטית של הייצור דברים שהתפתחו באופן טבעי במשך הזמן, כתוצאה מפעולות תכליותיות של פרטים.

כלכלנים מוסדיים מסורתיים [1], דוחים את ה"רדוקציה" של מוסדות לכדי דברים פשוטים כמו טעמים, טכנולוגיה וטבע. טעמים, יחד עם ציפיות לגבי העתיד, הרגלים, ומוטיבציה, לא רק שקובעים את טבעם של מוסדות, אלא גם נם מוגבלים ומעוצבים בידי מוסדות. אם אנשים חיים ועובדים במוסדות על בסיס קבוע, הדבר מעצב את השקפת עולמם. באופן בסיסי, מוסדיות מסורתית זו (וקרובתה כלכלה מוסדית פוליטית) מדגישות את היסודות המשפטיים של כלכלה ואת התהליכים האבולוציוניים, ההרגליים, והרצוניים בהם מוסדות מוקמים ולאחר מכן משתנים (ראו ג'ון דואוי, טורסטין וובלן ודניאל ברומבלי). התנודות במוסדות הן תוצאה הכרחית של אותם תמריצים שגרמות ליצירת אותם מוסדות, והם לכן אנדוגניים (כלומר נקבעים בתוך המערכת).

באופן מובלט, כלכלה מוסדית מסורתית היא במובנים רבים תגובה לאורתודוקסיה הכלכלית הקיימת; חזרתה בדמות כלכלה מוסדית פוליטית היא לכן קריאת תִּגָּר מפורשת בפני הכלכלה הנאו־קלאסית, היות שהיא מבוססת על הנחת יסוד שהכלכלנים נאו קלאסיים מתנגדים לה: שלא ניתן להפריד בין הכלכלה לבין המערכות הפוליטיות והחברתיות שבהן היא טבועה. חלק מהכותבים המשויכים לזרם הזה הם רוברט פרנק, וורן ג'י סמואלס, מרק אר. טול, ג'פרי הודג'סון, דניאל ברומלי, ואנה מיהו.

עם פיתוח התאוריות בדבר מידע א-סימטרי והפצת מידע נעשה ניסיון למזג את הכלכלה המוסדית לתוך הכלכלה הנאו-קלאסית, תחת השם כלכלה מוסדית חדשה. עם זאת, זרם זה של הכלכלה המוסדית לא הצליח לרשת את הזרם של הכלכלה הקלאסית, היות שהוא ירש את כל הפגמים של הכלכלה הנאו־קלאסית. באופן מפורש, נמתחה ביקורת על היות הכלכלה המוסדית החדשה רדוקציוניסטית ולא מציאותית: זאת הופנתה כנגד הכלכלה הנאו-קלאסית על התעלמותה למעשה ממוסדות, וכנגד הכלכלה המוסדית החדשה על ניסיונותיה לצמצם את המוסדות להחלטות רציונליות ויעילות שפותרות בעיות הקשורות בעלויות עסקה.

כלכלה מוסדית, או מוסדיות, מחולקת איפה באופן חד בין הכלכלה המוסדית החדשה שמיוצגת על ידי אנשים כמו דאגלס נורת' (שזכה בפרס נובל בכלכלה), לבין כלכלה מוסדית פוליטית (גישה המנוגדת לכלכלה הנאו-קלאסית וקרובתה הפוליטית הנאו-ליברליזם) שמשויכת לסוציולוג פטר בי אוונס מברקלי והכלכלן ה-ג'ון צ'אנג' מקיימברידג'.

מקורות

• Commons, John. "Institutional Economics," American Economic Review Vol. 21 (1931): pp. 648-657.
• Hodgson, Geoffrey M., "The Approach of Institutional Economics," Journal of Economic Literature v36, n1 (March 1998): 166-92.
• Chang, Ha-Joon, "Globalization, Economic Development and the Role of the State", Zed Books (2002)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24196127כלכלה מוסדית