ההתיישבות במישור החוף המרכזי
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: נדרשת קריאה ביקורתית של הערך.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: נדרשת קריאה ביקורתית של הערך. |
התיישבות היהודים במישור החוף המרכזי של ישראל החלה בסוף המאה ה-19, על אדמות שנרכשו מבעליהן הערבים, ובהמשך הוא הפך לאזור המאוכלס ביותר בארץ.
תחילת ההתיישבות
עד שנת 1948 יכלו היהודים להתיישב רק במקומות שבהם הערבים מכרו להם אדמות. הערבים לא מכרו ליהודים קרקעות באזורים שהיו טובים להתיישבותם, כגון השומרון והגליל התחתון. האזורים שבהם מכרו ליהודים קרקעות היו שלושה אזורים מרכזיים:
- באצבע הגליל ואזור אגם החולה – אזור ביצתי ונגוע במלריה
- בעמק יזרעאל ובעמק חרוד – גם הם אזורים ביצתיים ונגועים במלריה
- בשרון ובהמשכו הדרומי – צפון מישור יהודה.
מישור החוף המרכזי בניגוד לאצבע הגליל, אזור אגם החולה, עמק יזרעאל ועמק חרוד לא היה אזור ביצתי ברובו מפני שזהו אזור גבעי ברובו (ובגבעות הרי אין ביצות). במערב מישור החוף המרכזי קיימות גבעות כורכר שאינן מתאימות לחקלאות, ובמרכזו - ה"רכס האדום" (חמרה), גם הוא ללא תועלת למשק החקלאי הערבי, שכן לא היו בו מים זמינים לצומח החקלאי:
- קרקע זו מחלחלת.
- לא היו מעיינות, שבעזרתם ניתן היה להשקות.
- באותה תקופה לא היה ידוע על קיום מי תהום עמוקים באזור, וגם ממילא הם היו עמוקים מיכולת חפירת הבארות על ידי הערבים (בארות האנטיליה שהיו בשימוש הערבים הגיעו לעומק מועט בלבד).
מאחר שלערבים אשר התגוררו באזור לא הייתה הטכנולוגיה לשאיבת מים, וללא מים התקשו לעבד את החמרה, הם מכרו את האדמות.
היהודים הציוניים קנו את קרקעות החול האדום:
- מחוסר ידע חקלאי (בתחילת המפעל הציוני).
- כיוון (שבהמשך) נתגלו מי תהום עמוקים, שניתן היה לנצלם באמצעות מנועי בעירה פנימית (בניגוד לבארות הערביות, שהתבססו על בהמות משא. לבארות אלה היה מחסום עומק של 8 מטר, כיוון שכל מטר נוסף הוסיף כ- 70 ק"ג למשא של הבהמות שסובבו את מתקן השאיבה של הבאר).
מנועי הבעירה הפנימית הומצאו לראשונה בשנות ה-60 של המאה ה-19 ובשנות ה-90 של המאה מנועים ראשונים מסוג זה הגיעו לארץ ישראל.
חוסר הידע החקלאי והנכונות לניסויים בלתי פוסקים של המתיישבים
בדיעבד נראה, כי הייתה ברכה בחוסר הידע החקלאי של המתיישבים היהודים:
- חוסר הידע גרם למתיישבים להסכים לקנות אדמות חול אדום (חמרה).
- חוסר הידע גרם למתיישבים להמשיך ולנסות גידולים שונים עד שהגיעו לגידול האופטימלי לקרקע זו: הדרים.
במושבות הראשונות במישור יהודה ובשרון ניסו לגדל גידולים שונים ונכשלו. לאחר כ- 40 שנה של מסה ומעש הגיעו לידע, שענף ההדרים מתאים לאדמות חול אדום בתנאי השקיה.
כמובן, נמצא מי שהיה מוכן לכסות את הגירעונות שנוצרו בעקבות הניסויים והכישלונות:
- הברון רוטשילד
- המוסדות הציוניים החל מ"חובבי ציון" דלי התקציב עד למוסדות ההסתדרות הציונית ולבסוף הסוכנות היהודית.
הנסיבות ההיסטוריות להתיישבות
התנועה הציונית התעוררה בסוף המאה ה-19:
- כאשר היו כבר מנועים ואמצעי קידוח- אשר אפשרו להגיע למי התהום העמוקים ב"רכס האדום" ולספק השקיה להדרים בכל ימות השנה.
- היו אניות קיטור ואניות קירור- האוניות אפשרו להוביל את ההדרים לאירופה (בתחילה לא היו אוניות קיטור, וודאי לא אוניות קירור).
- התגלו הוויטמינים- התגלות הוויטמינים בראשית המאה ה-20 העלתה את ערך ההדרים והגדילה את הביקוש להם.
- כמו כן עלתה רמת חיים באירופה שאפשרה את קניית פרי ההדר-100 שנה קודם לא הייתה קיימת אוכלוסייה באירופה ברמת חיים שהייתה מאפשרת קניית תפוזים.
העיור במישור החוף
השגשוג במשק ההדרים נפסק ב-1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עקב הניתוק מהשווקים באירופה. ניתוק זה הגביר את הצורך של היישוב ושל הצבא הבריטי לעשרות מוצרים תעשייתיים. רוב המושבות החלו להתפתח לערים שעברו לעסוק בתעשייה ובשירותים . הון (של הפרדסנים) וכוח עבודה של פועלי הפרדסים הוסב לפיתוח התעשייה והשירותים. דוגמאות להפיכת מושבות לערים בזמן מלחמת העולם ה-II הן המושבות ראשון לציון ורחובות, בשתיהן היה משבר בענף הפרדסים, בשתיהן גרו פועלים רבים שהיו מוכנים לעבור מענפי החקלאות לעבודה בתעשייה; היה הון שניתן היה להשקיעו בתעשייה, וכמובן היה ביקוש רב לתוצרת תעשייתית, הן מצד האוכלוסייה והן מצד הצבא הבריטי. המושבה נס ציונה, שהעסיקה פועלים ערבים בעיקר, לא השתתפה בתהליך זה, ונשארה מושבה חקלאית עוד שנים רבות. כל התהליכים הללו התגברו עם מלחמת העצמאות והעלייה ההמונית בעקבותיה. האזור הפך מאזור חקלאי מייצר הדרים לאזור עירוני–תעשייתי– שירותי וכך הפך לאזור המאוכלס ביותר בארץ.
26317091ההתיישבות במישור החוף המרכזי