הדלקת הנרות במקדש
הדלקת הנרות בבית המקדש היא מצווה מדאורייתא שקוימה מדי יום בשעת בין הערביים, ההדלקה נעשתה בנרות של מנורת שבעת הקנים. המצוה זו כוללת בתוכה גם את מצות הטבת הנרות והכנתם להדלקה מדי בוקר. (ישנה את שיטת הרמב"ם פ"ג מתמידין ומוספין הלכה י-יב כשיטת יחיד, הסובר שמצוות הדלקת המנורה כוללת הדלקה בבוקר מלבד ההדלקה בערב).
על פי המדרש, מטרת הדלקת הנרות לא הייתה למטרת תאורה, אלא כעדות לכך ששכינה שורה בישראל.[1] טעם נוסף המוזכר בספר החינוך הוא לפאר ולכבד את בית המקדש.[2]
סדר ההדלקה
הטיפול בנרות והכנתם להדלקה הם חלק מרכזי במצווה, ובמובן מסוים אף חשוב מן ההדלקה עצמה: בניגוד להטבת הנרות, הנעשית על ידי כהן בלבד, הדלקת המנורה יכלה להיעשות על ידי אדם שאינו כהן, כל עוד הוא אינו נכנס להיכל.[3]
הדלקת הנרות נעשתה בזמן בין הערביים והטיפול בהם להכינם להדלקה הבאה נעשתה בבוקר, הנרות הודלקו עם כמות שמן של חצי לוג בכל נר, כמות שמספיקה גם ללילות החורף הארוכים, ובבוקר היו מדליקים מחדש את שני הנרות המזרחיים,[4] לפני ההדלקה מחדש, היו מוסיפים לנרות שמן ומסירים את האפר מהפתילה. באותה הזדמנות היו מנקים ומחליפים את הפתילה והשמן לנרות האחרים שכבר כבו. אם כל הנרות כבו היו מדליקים אותם מחדש מאש מזבח העולה. עבודה זו נקראת "הטבת הנרות" או "דישון המנורה", והיא התקיימה כחלק מהעבודה היומית במקדש, לאחר זריקת דם תמיד של שחר. הדלקת כל שבעת הנרות הייתה נעשית רק בערב, והיא הייתה העבודה האחרונה שנעשתה במקדש.[5]
הברכה
על הצורך לברך לפני שהכהן מדליק אין התייחסות מפורשת במקורות, אולם מדברי הראב"ד משתמע[6] שהיו מברכים. נוסח הברכה היה במילים: ברוך... "להדליק נר של מקדש"[7]
אמנם, בדומה לכל הברכות, הברכה תוקנה רק בימי בית שני[8].
נר התמיד
מצוות הדלקת המנורה הייתה מצווה תמידית, שנהגה מדי ערב, כמובא בפרשת תצווה: ”וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.” (ספר שמות, פרק כ"ז, פסוקים כ' - כ"א.)
חז"ל דורשים ש'נר תמיד' היה גם כינוי לנר יחיד שדלק ללא הפסק באופן ניסי, וממנו הדליקו את שאר הנרות.
חומרים
שמן זית זך
הנרות במנורה הודלקו בשמן זית. בפסוק בספר שמות נאמר "שמן זית זך כתית למאור", ומכאן למדו חז"ל שהשמן ששימוש למילוי המנורה היה באיכות הגבוהה ביותר המכונה "ראשון שבראשון"[9]. שמן זה בא מהזיתים המובחרים הנמסקים מצמרת עץ הזית, ושעברו כתישה - ולא טחינה שעלולה לגרום לעכירות בשמן.
הפתילות
בשונה מהשמן לא הייתה הגדרה ספציפית לחומר שממנו נעשו הפתילות, ונקבע להלכה כי כל פתיל שכשר לנרות שבת כשר למנורה, דהיינו כל פתיל שבוער היטב - מתאים למצוה. בפועל השתמשו בבד מבגדי כהנים בלויים.[10]
קישורים חיצוניים
- ד"ר אלכסנדר קליין, להעלות נר תמיד, מתוך דף שבועי של הפקולטה למדעי היהדות בבר-אילן
- הרב ד"ר בני לאו, פרשת תצווה: להעלות נר תמיד, בית מורשה בירושלים
- חגי דביר, "שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד", ישיבת "אהבת ישראל" בנתיבות
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף פ"ו עמוד ב'
- ^ ספר החינוך, מצווה צ"ח
- ^ [[ראב"ד]], על משנה תורה לרמב"ם, הלכות ביאת מקדש, פרק ט', הלכה ז' לכתחילה אין לעשות כך.
- ^ את הנרות הדליקו שוב במידה והם כבו. היו מדליקים את שני הנרות מכיוון שהנר השני ממזרח היה צריך להיות דלוק תמיד, כדברי הפסוק ”להעלת נר תמיד” (ספר ויקרא, פרק כ"ד, פסוק ב') ובכדי שלא לדלג על הנר המזרחי ביותר ולפחות מכבודו הדליקו גם אותו.
- ^ פירוש רבי עובדיה מברטנורא, מסכת תמיד, פרק ג', משנה ח'
- ^ צפנת פענח הלכות ברכות פרק י"א הלכה ט"ו
- ^ עמק העיון סימן י"ג בשם רבי חיים קניבסקי ממשמעות לשון הראב"ד,
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף פ"ו עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"א עמוד א'
25501625הדלקת הנרות במקדש