האספה המחוקקת ונפילת המלוכה הצרפתית
האספה המחוקקת (בצרפתית: Assemblée législative) נקרא הפרלמנט של צרפת המהפכנית בתקופה בת השנה מ-1 באוקטובר 1791 עד ספטמבר 1792. מוסד זה בא להחליף את האספה המכוננת הלאומית והיווה את מוקד הדיונים הפוליטיים והחקיקה המהפכנית עד להקמת הקונבנציה הלאומית בשנת 1792. היא פעלה במסגרת חוקת צרפת של 1791. אלו היו ימי מחציתה הראשונה של המהפכה הצרפתית, תקופה במהלך ההיסטוריה הצרפתית שבין 1789 ל-1799. במהפכה הצרפתית הפילו הכוחות הרפובליקנים את בית בורבון האבסולוטי, ביטלו את זכויות היתר של האריסטוקרטיה ונישלו את הכנסייה הקתולית ממרבית נכסיה.
הרכב האספה המחוקקת
ביום התפזרות האספה המכוננת הלאומית ב-30 בספטמבר 1791, האופק הפוליטי בצרפת היה אפור ביותר. בניסיונה למשול, האספה נכשלה כליל, ולפי המהדורה האחת-עשרה של האנציקלופדיה בריטניקה, "השאירה מאחוריה אוצר ריק, צבא וחיילים לא ממושמעים, ועם שהושחת על ידי התפרעות בטוחה ומוצלחת." ירושתה של האספה המכוננת, חוקת 1791, ניסתה להחיל מונרכיה חוקתית ליברלית, שנועדה להיות מוסד בר קיימא, אך במציאות גוועה תוך שנה.
נותר לאספה המחוקקת להשלים את עבודתה של קודמתהּ ולתקן את טעויותיה. בכפוף לדברו של רובספייר, חברי האספה המכוננת הסכימו לא לשבת באספה השנייה.
בבחירות לאספה החדשה, שהתקיימו ב-1791, המפלגה שהתכוונה לקדם את המהפכה זכתה למספר קולות בלתי פרופורציונלי למספר חבריה, והדבר היווה ניצחון למועדון היעקובינים ולמועדונים דומים ברחבי צרפת. האספה המחוקקת התכנסה לראשונה ב-1 באוקטובר 1791 והייתה מורכבת מ-745 חברים. מעט מאד היו אצילים; מעט מאד היו כמרים; הרוב היו בני מעמד הביניים. החברים על-פי-רוב היו צעירים, ומשום שאף אחד מהם לא ישב באספה המכוננת, היו חסרי ניסיון פוליטי של ממש.
הימין הורכב מכ-165 חברי ה"פולאנט", קבוצה שהתפלגה מהיעקבינים. מאידך, השמאל הורכב מכ-330 יעקובינים וז'ירונדינים. קיומם של מועדונים פוליטיים וגורמים מהפכניים לא מסודרים בפריז וברחבי המדינה הוסיפו לייצוגו החזק של השמאל. שאר האספה, כ-350 חברים, לא השתייכו לאף מפלגה, אך בדרך כלל הצביעו עם השמאל.
שרי המלך
שריו של המלך, שמונו על ידיו ולא ישבו באספה, על-פי-רוב לא היו גברים יוצאי דופן. השר היחיד בעל השפעה על עניינים פוליטיים היה הקומט דה נרבון, שר המלחמה.
באופן פומבי, המלך קיבל את החוקה החדשה (למרות ניסיונו המוקדם יותר להימלט מפריז במסגרת הבריחה לוורן). אך צמצום שלטונו המלוכני לא התקבל בברכה, מה גם שקבלת החוקה נעשתה תחת איומי ההמונים על משפחת המלוכה, ולקיחתה בשבי: בתחילה נאלצה המשפחה המלכותית לעזוב את ארמון ורסאי בכוח, כאשר ההמונים עלו על ארמון ורסאי ולקחו את המשפחה בת ערובה כל הדרך עד לפריז, ושם הם הושמו בארמון טולריי, ולאחר ניסיון הבריחה של המשפחה הם הועברו לכלא, תחת משמר כבד. מובן היה כי מנהיגי המהפכה מנסים לעשות שימוש במלך ובמלכה לצורכיהם, וכי אין בכוונתם להשאירם בחיים, שכן הם מאיימים, בנוכחותם, על שלילת מעמד המלוכה. בעקבות כל זאת, אך זה מובן כי לואי ה-16 לא היה מעוניין לקבל את החוקה, אולם אשתו, המלכה מארי אנטואנט, שכנעה אותו שלטובת האומה עליו לקבל את החוקה, לפחות למראית עין, על מנת להסתדר עם המצב העגום. עם זאת, ניסו לואי ה-16 ומארי אנטואנט, למצוא פתרון אשר ייחלץ אותם ואת ילדיהם מסכנת המהפכנים. בין היתר הם ערכו התכתבויות רבות עם אישים מחוץ לצרפת על מנת למצוא דרך בה יוכלו להיחלץ מצרפת. מארי אנטואנט עשתה שימוש בקשריה עם אוסטריה על מנת למצוא דרך בה יוכלו להציל את עצמם ממוות וודאי תחת הגיליוטינה, באמצעות חילוץ צבאי או דיפלומטי, אולם, כפי הידוע ניסיון זה לא נשא פרי.
הפוליטיקה של השמאל
שלושה מושאי שנאה היו לשמאל: הראשונים היו המלך והמלכה, לואי ה-16 ומארי אנטואנט, וכן משפחת המלוכה. הקבוצה השנייה היו ה"אמיגרה" (האצילים המהגרים), שכבר נחשבו לאיום חיצוני, והשלישית הייתה הכמורה העקשנית.
שנאת משפחת המלוכה פשוטה כמשמעה: השמאל לרוב רצה להחליף את המונרכיה ברפובליקה, אם כי תחילה לא ביטאו רצון זה בפומבי.
המהגרים שהתחמשו בשטחי מיינץ וטריר, שהיו אז בתחום הקיסרות הרומית ה"קדושה", ובארצות השפלה האוסטריות, הפכו את עצמם לאויבי העם הצרפתי. בראשם עמדו אחיו של המלך, שחשבו שלואי היה שבוי ולכן פסלו את כל מעשיו. הרוזן מפרובנס, שעתיד היה להיות לואי השמונה עשר, ראה בעצמו עוצר והקיף את עצמו בשרים כהוגן. על פי המהדורה האחת-עשרה של האנציקלופדיה בריטניקה האיום שהיוו המהגרים היה סמלי בלבד, משום שמנו רק כמה אלפי אנשים והיו חסרי מנהיג וכסף. למרות שקודם לכן הייתה להם השפעה דיפלומטית מסוימת, עד התקופה הזו החלו להפסיד את אהדתם של השלטים המארחים אותם. ההיסטוריון מיניה, יחד עם זאת, טוען כי איומם של המהגרים היה משמעותי וחמור יותר, וש"שגרירי המהגרים התקבלו, בעוד אלה של הממשלה הצרפתית סולקו, התקבלו בצורה רעה, או נשלחו לכלא, כבמקרה של מר דובריה".
הכמורה העקשנית, אלו שסירבו להישבע נאמנות לחוקה של הכמורה של 1790, שמרו את כבודם של מרבית הקתולים חרף הטרדתן של הרשויות המקומיות. המהדורה האחת-עשרה של האנציקלופדיה בריטניקה מציינת כי "לא הוכח כי בוצעו על-ידם מעשי אי-נאמנות, ונציבי האספה הלאומית דיווחו ליורשתהּ כי עדותיהם חפצו רק שיניחו להם. אולם האפליה של האספה המחוקקת נגד הכמורה הייתה חזקה מדי בשביל מדיניות כזו." מיניה, למרות זאת, מצטט את המרקיז דה פרייר, שאמר, "כמרים, ובמיוחד בישופים, השתמשו בכל משאבי הפנאטיות כדי לעורר התנגדות לחוקה של הכמורה בקרב העם, בעיר ובכפר," ומציין כי הבישופים הורו לכמרים שלא לבצע עבודות קודש באותן כנסיות עם כמרים חוקתיים. הסיכויים לדו-קיום בין שני פלגי הכמורה הלכו ופחתו, ופרצו מרידות על רקע דתי בכמה מקרים.
המלך משתמש בווטו
מלכתחילה, היו היחסים בין המלך לבין האספה המחוקקת פחות מידידותיים. המלך סירב להיפגש עם הנציגים הראשוניים, בעוד האספה החליטה שטקס ביקורו הראשון של המלך באספה לא ילווה בעיטורים כנהוג (אם כי ההצבעה נשללה למחרת היום, ונאומו של המלך התקבל באופן חיובי).
ב-9 בנובמבר 1791 החליטה האספה לגזור על כל המהגרים המתקבצים באזורי הספר עונש מוות ולהחרים את רכושם במידה שלא יתפזרו עד 1 בינואר 1792. החלטה זו הופנתה בבירור לאלה שהתחמשו או שעסקו בדיפלומטיה, כמו אחיו של המלך, והתגלתה אדישות כלפי אלה שפשוט הרגישו בטוחים יותר מחוץ לצרפת. לואי דווקא לא חיבב את אחיו, וסלד ממדיניותם, שמבלי לשרת אותו באופן כלשהו, סיכנה את חופשו ואת חייו; אולם, עדיף היה לו להטיל ווטו על חוק המהפכנים מאשר לאפשר את רצח אחיו. בהתפשרות, הוא הסכים ב-30 באוקטובר לחתום הצהרה שכפתה על אחיו הבכור לחזור לצרפת תוך חודשיים, ובחלוף תאריך זה ייחשב כמי שהפר סמכותו כעוצר.
ב-29 בנובמבר 1791 האספה החליטה לשלול מכל כומר עקשן את הפנסיון אם יסרב להישבע שבועה אזרחית, בעצם אותה שבועה כמו הקודמת, ולגרשו לפי הצורך. על הצהרה זו לואי הטיל ווטו מסיבות מצפון. בשני המקרים בהם נעשה שימוש בווטו, התנגדותו של המלך רק שימשה כנשק בידי אויביו באספה. אך ענייני חוץ עמדו בראש סדר העדיפויות באותה עת.
ממשל חדש בפריז
בדומה להימנעות חברי האספה המכוננת מישיבה באספה המחוקקת, באוקטובר התפטר לה פייאט מתפקיד מפקד המשמר הלאומי וביילי מראשות עיריית פריז. מרבית הקהל שעדיין העדיף מונרכיה חוקתית (לעומת האספה הפרו-רפובליקנית) קיוו שלה פייאט ייבחר לראש העיר. לעומת זאת, בית המלוכה, מתוך חשש מלה פייאט, סייע לפטיון הז'ירונדיני במסע הבחירות. בסופו של דבר, ניצח פטיון בבחירות ברוב מכריע והפך לראש העיר החדש.
מלחמה באופק
המהגרים המחומשים בשטח הקיסרות הרומית ה"קדושה" מאד העיקו על צרפת המהפכנית. מאידך, התמדת ממשלת צרפת במתן כסף לנסיכים גרמניים התובעים קניין באלזס מאד העיקה על הקיסרות.
בבהלה, הבחינו מדינאים זרים בהשפעת המהפכה הצרפתית על דעת הקהל במדינותיהם, והם שנאו את ניסיונות המהפכנים הצרפתיים לייצא את המהפכה לארצותיהם. החכם במדינאים אלה היה הקיסר לאופולד השני, שגילה מיומנות רבה בהתחמקותו מהבושה שהשאיר קודמו יוזף השני. קשריו המשפחתיים עם לואי ה-16, שהיה נשוי לאחותו של לאופולד, מארי אנטואנט, וכן האמונה בצורך להגן על השלטון המלוכני הביאו לכך שהיה מחויב, בתור קיסר, להגן על משפחת המלוכה הצרפתית. עם זאת, הוא הבין את חולשת בית הבסבורג באותה תקופה. לאופולד גם ידע כי ארצות השפלה האוסטרית, ששם הצליח לאכוף את משטרו בזמן האחרון, מלאות בתומכי המהפכה וכי הבלגים יקבלו בברכה את צבא צרפת. הוא סלד מחולשתם וטפשותם של המהגרים וכמו כן הרחיקם מועדותיו. בסופו של דבר, רצה הקיסר בכנות למנוע כל מלחמה שתסכן את חייהם של אחותו מארי אנטואנט ובעלה.
באוגוסט 1791, נועד לאופולד עם פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה, בקרבת דרזדן. פרי שיתוף הפועלה בין שני המונרכים הייתה הצהרת פליניץ, שבה כתוב כי החזרת הסדר והמונרכיה בצרפת היו אינטרס עליון של כל שליט. עוד הוכרז כי שניהם יהיו מוכנים לפעול למען מטרה זו יחד עם שאר הכוחות. המהדורה האחת-עשרה של האנציקלופדיה בריטניקה גורסת כי לאופולד נאלץ ליזום הצהרה זו בשל הנסיבות הפוליטיות. הוא הבין כי שיתוף פעולה בין הכוחות לא ייתכן, מכיוון שבריטניה הגדולה התעקשה שלא להתערב בענייני צרפת. אמנם לאופולד בעצם נסוג מעמדתו זו אחרי שלואי קיבל את החוקה, אבל ההצהרה עדיין הייתה טעות גדולה שקידמה את המלחמה המתקרבת.
בצרפת, רבים קיוו למלחמה מסיבות מגוונות. שר המלחמה נרבון ראה בה אמצעי להחזיר סמכות מסוימת למלוכה ולהגביל את המהפכה. הוא תכנן מלחמה נגד אוסטריה בלבד. המלך והמלכה גם סברו כך וקיוו כי אוסטריה תחזיר את המונרכיה האבסולוטית. לעומתם, הז'ירונדינים קיוו כי המלחמה לא תחזק את המונרכיה אלא תאפשר להם להרסה כליל. הם עוד חשבו שמלחמה כוללת תבטיח את המהפכה בצרפת דרך העתקתה לארצות אחרות והפיכתה לאוניברסלית. לשמאל הקיצוני היו אותן המטרות, אך טען כי מלחמה כזו לא תתבצע בנאמנות על ידי המלך ושריו. בקיצור, המהפכה נלכדה במלכוד 22: הניצחון היה מחיה את כוח המלוכה; התבוסה הייתה ממוטטת את המהפכה. לפיכך, רובספייר והיעוקבינים חפצו שלום.
אמנם בתי בורבון והבסבורג היו יריבים ותיקים, אבל צרפת בכלל לא הייתה מוכנה למלחמה רצינית. החוקה לא הייתה יישומית, והרשויות השונות חשדו זו בזו. האוצר נשאר במצב של אי-סדר, שלווה באינפלציה עצומה בשל הנפקת שטרות בסכום של 900,000,000 לירות על ידי האספה המחוקקת במשך פחות משנה. גל עריקות התפשט בקרב החיילים, שכבר סבלו מחוסר משמעת גמור. כמו כן המבצרים היו במצב עלוב, וחסר ציוד.
באוקטובר, לאופולד ציווה על פיזור המהגרים המחומשים בארצות השפלה האוסטריות, ומנהיגי טייר ומיינץ הלכו בעקבותיו. בתמורה, האוסטרים נענו לבקשתם של המהגרים להגנה מהמהפכנים. האספה הקצתה 20,000,000 לירות לנרבון, שסייר בצפון המדינה ודיווח על הערכות למלחמה. בפברואר, לאופולד חתם על הסכם הגנתי עם פרידריך ווילהלם השני, אך זה לא עודד אמון אמיתי בין השליטים. ב-1 במרץ 1792, לאופולד, שעדיין קיווה לשלום, הלך לעולמו והוריש את כס מלכותו לבנו פרנץ הצעיר והבלתי מנוסה. לכן, הנהלת הדיפלומטיה בפועל נפלה לידיו של הקנצלר הישיש וונצל אנטון וון קאוניץ.
בינתיים בצרפת, המלך מינה ממשל חדש, שחבריו היו לרוב ז'ירונדינים רדיקליים. ב-20 באפריל, לואי התכופף לרוחות המלחמה המנשבות בממלכתו והציע באספה שתוכרז מלחמה על אוסטריה.
אבדות המלחמה הראשונות
הצרפתים תיכננו לפלוש לארצות השפלה, שאותן התכוונו לספח אחרי כן, משלוש נקודות בבת אחת. התנועה הראשונה גילתה את מצבו העלוב של הצבא. בפאניקה, כוחותיו של הגנרל דילון נמלטו מפני האויב ברגע שנתקלו בו, ודילון, לאחר שנפצע בידי חייליו, נהרג על ידי המון בלייל. כמו כן, הגנרל בירון נבלם בטרם הגיע לעיר מונס המצויה בסמוך לגבול. לה פאייט, כשנודע לו על הכשלונות, הורה לכוחות לסגת.
המערכה הכושלת חשפה את החשדות ואת הקנאה שהיו קיימים בצרפת. עם זאת, הכוחות האוסטריים בארצות השפלה היו חלשים מכדי לצאת למתקפה. פרוסיה, בכפוף לתנאי ההסכם ההגנתי בינה לאוסטריה, הכריזה על מלחמה נגד צרפת. התעכבה פעולה נרחבת בשל האינטרסים המנוגדים של שתי המדינות התוקפות לגבי פולין. בעוד ממשלת אוסטריה רצתה לשמר את שכנתה הלא פוגענית, פרוסיה העדיפה חלוקה נוספת של פולין ורצתה שטח פולני גדול. רק לאחר דיון ארוך, הוסכם כי פרוסיה תהיה חופשייה לפעול בפולין, ואוסטריה תוכל לדרוש פיצוי בשטחים שייכבשו בצרפת.
הרגיעה הקצרה נתנה לצרפת הזדמנות לשפר את הצבא. בינתיים בתחום הפוליטי, האספה המחוקקת אישרה שלוש הצהרות: האחת לגירוש הכמרים העקשנים, השנייה לדיכוי המשמר החוקתי של המלך, והשלישית להקמת מחנה צבאי קרוב לפריז. לואי הסכים להקריב את משמרו, אולם הטיל ווטו על ההצהרות האחרות. אחר כך, המלך פיטר כמה מחברי ממשלו בתגובה למחאתם החריפה למעשיו. לואי המשיך לסרב להסכים להצהרות, והדבר גרם לשר המלחמה חסר האונים להתפטר מתפקידו ביוני 1792. היעקובינים ניסו לאלץ את לואי לאשר את ההצהרות ולפטר את שריו דרך הפחדה. ב-20 ביוני, המון חמוש פלש לתוך היכל האספה ולמגורי המלך בארמון הטווילרי. במשך כמה שעות חייהם של לואי ומארי אנטואנט עמדו בסכנה של ממש, אך באומץ פסיבי סירב המלך להתפשר עם המתפרעים.
כישלון המרי הזה עודד מגמת אהדה למלך. כעשרים אלף פריזאים חתמו על עצומה המביעה סימפטיה למלך. לה פאייט עצמו הגיע לפריז בתקווה לתמרץ את המפלגה הפרו-חוקתית, אך המלך והמלכה התעלמו מהצעות הסיוע שלו. הם אף פעם לא אהבו את לה פאייט ואת הפוילינט, ועכשיו העדיפו להפקיד את גורלם בידי אוסטריה הפולשת. הז'ירונדינים פנו למלך בפעם האחרונה בבקשה לפטר את שריו בתמורה להצלת המלוכה. סירובו לבקשתם איחד את כל השמאל במטרה להפיל את המלוכה.
ה-10 באוגוסט
מנהיגה הרוחני של התנועה החדשה היה ז'ורז' דנטון, פרקליט צעיר שלא ישב בשתי האספות, אך שימש מנהיג מועדון רפובליקני גדול ואחז בנאמנותם של תושבי פריז. הפחד הגובר מפלישה של בעלות הברית עזר לדנטון וחבריו בהשגת מטרתם. האספה הכריזה כי הייתה המדינה בסכנת נפילה. החלה נהירה עצומה של חיילים סדירים ומתנדבים לחזית המלחמה בצפון צרפת. באותו זמן, היעקובינים גייסו את כמה מהחיילים למטרתם, והמשמר הלאומי, שעד אז היה בורגני ברובו, נפתח למעמד הפועלים. החריף זעמם של הרפובליקנים כלפי המלך בעקבות הצהרתו של המפקד הפרוסי כי כוחותיו יחזירו את המלוכה לצרפת ויתקפו את פריז ואת האספה אם עוד יאוים המלך.
הוחלט לפעול נגד המלך ב-10 באוגוסט. בערב 9 באוגוסט, הקומונה הפריזאית המהפכנית השתלטה על ה"אוטל דה ויל", עיריית פריז, ומוקדם בבוקר למחרת המורדים תקפו את הטוולירי. מכיוון שמטרותיהם של היעקובינים היו ידועות לכולם, ננקטו כמה אמצעים למגן את הארמון. מלבד קומץ השומרים החמושים וכמה חיילי המשמר הלאומי, הוצבו בארמון כ-950 חיילי המשמר השווייצרי.אבל גם תגבורת זו לא הייתה מספיקה כדי לעמוד בפני ההמון הזועם. לואי השתכנע כי הוא בטוח וחסין, ובהתאם לקח את משפחתו לנוח בהיכל האספה. בינתיים, חיילי המשמר הלאומי או התפזרו או התיידדו עם התוקפים. המשמר השווייצרי החזיק מעמד, אך עקב התקדמות האויב שלח המלך פקודה למשמר להניח את הנשק ולסגת. רוב החיילים נורו למוות תוך כדי הנסיגה, ומאלה שנכנעו שישים נרצחו על ידי ההמונים בדרך לאוטל דה ויל.
המרד והמשבר החוקתי
המלך והמלכה בילו שעות ארוכות לבד בעוד האספה המחוקקת דנה בגורלם. מעט יותר משליש החברים נכחו, כמעט כולם יעקובינים. הם הצביעו להשעות את המלך מתפקידו ולכנס וועדה שתחבר חוקה חדשה. ועידה מבצעת נוצרה על ידי השרים הקודמים ברשות דנטון.
כששמע על המרד בפריז, לה פאייט ניסה לשלוח את חייליו לבירה כדי להגן על החוקה הישנה, אך הם סירבו. הגנרל נאלץ לחצות את הגבול ולהיכנע לאוסטרים.
אבל העדרם של יסוד חוקי ותמיכה רחבה העמידו את הממשלה החדשה בסכנה חמורה. הממשלה בכלל לא יכלה לסמוך על האספה הגוועת וחסרת ההשפעה, ולכן היא המשיכה להיות תלויה בגוף שהקימה בעצמה, הקומונה הפריזאית. משום מעמדה זה, הקומונה יכלה לסחוט מהממשלה את כל אשר חפצה בו. הותר לה, בין היתר, להחזיק במלך ומשפחתו, שנכלאו בטמפלה, וסמכות בלתי מוגבלת לכלוא אזרחים.
התקרבו הבחירות לועידה הלאומית, הגוף שנועד להחליף את האספה המחוקקת, והקומונה החליטה להוציא להורג את כל אסיריה במעין מפגן כוח מחריד. הזדמנות לעשות כן סופקה על ידי המלחמה המתמשכת. המפקד הפרוסי ברונסוויק פלש לתוך צרפת ב-19 באוגוסט, וכבר בימים הראשונים ניצחונו נראה קרוב. ב-1 בספטמבר, התגייסו כ-60,000 בחורים בפריז לשם הגנת המדינה הצרפתית. בעוד התאספה קבוצה זו, חבורות מתנקשים שוגרו לבתי הכלא והחלו ברצח המוני שנמשך ארבעה ימים וגבה את חייהם של 1400 נפשות. הקומונה הפיצה מכתב בקרב ערים אחרות שבו עודדה אותן להעתיק את הטבח בכלאיהן. האספה סיפקה רק התנגדות קלושה וחלשה לפשעים אלו, ומעט מאד מהז'ירונדינים העזו לגנות אותם מחשש שהם עצמם ייהרגו.
כמעט וכל אזרח היה זכאי להצביע בבחירות לוועידה הלאומית, אך מעט מאד הגיעו לקלפיות בגלל פחד ואדישות. חזרו רבים שישבו באספה המכוננת הלאומית או באספה המחוקקת. הוועידה התכנסה ב-20 בספטמבר והפכה לממשלת צרפת דה פקטו.
קישורים חיצוניים
24985482האספה המחוקקת ונפילת המלוכה הצרפתית