הרצח בגן מאיר

דוד יעקובוביץ מובא לבית הדין, גיליון מעריב 19 בספטמבר 1949

גן מאיר

דוד יעקובוביץ בבית המשפט לאחר הרשעתו ברצח וגזירת דינו למוות, בדצמבר 1950

הרצח בגן מאיר הוא אירוע פלילי חמור שהסעיר את מדינת ישראל בסוף שנות הארבעים וקבע תקדים חשוב במשפט הפלילי הישראלי.

הרצח

גן מאיר בתל אביב, הגובל ברחוב המלך ג'ורג', ניטע בשנת 1944 לזכרו של ראש העיר מאיר דיזנגוף. בעיר מעוטת הגנים (בימים שלפני גן העצמאות ופארק הירקון), הפך הגן עד מהרה לאתר להתבודדות של זוגות. ב-21 באוגוסט 1949, בשעה אחת לפנות בוקר, טיילו בגן שני צעירים, דניאל פקטורי ונעמי שטיין. דניאל פקטורי היה בן 25, מוזיקאי ומלחין, שהתגורר בקיבוץ גן שמואל, נשוי ואב לבת. נעמי שטיין הייתה בת 22. השניים היו אח ואחות מאותו אב, עורך דין נודע בשם מרדכי שטיין, שהקים את תנועת השמאל הרדיקלי הטרוצקיסטית "תנועת הכוח השלישי". פקטורי היה בנה של הביולוגית והמחנכת איטה פקטורית (אחותו של הבוטנאי אליעזר פקטורובסקי) ובנו החורג של הבוטנאי פרופ' אלכסנדר איג.

לפי פסיקת בית המשפט, באותה עת שוטט בגן אדם בשם דוד יעקובוביץ. למרות שמו היהודי, היה האיש יווני נוצרי מקפריסין, ששמו כריסטוס ניקולאידס, אשר הגיע לארץ ישראל במסגרת הצבא הבריטי, הציג עצמו כיהודי, אימץ בהתאם את שמו היהודי ונשא לאשה צעירה יהודיה. האיש נהג לתקוף זוגות המתבודדים בגן.

יעקובוביץ ניגש לדניאל ונעמי, הכה במקל בראשם, הפעם גרמה תקיפת הגבר לפגיעה חמורה בגולגולתו. דניאל פקטורי הגיע בשארית כוחותיו כשהוא פצוע קשה לבית אמו והוחש לבית חולים, שם נפטר למחרת היום.

יעקובוביץ הגיע לאחר מכן לבית החלוצות הסמוך והזעיק את השומר למקום האירוע, בתואנה שמצא אשה פצועה בגן. השומר התקשר טלפונית למשטרה ונלווה ליעקובוביץ אל הגן שבו שכבה נעמי הפצועה. תוך כדי כך הגיעה למקום ניידת משטרה שהעבירה את נעמי למגן דוד אדום ומשם לבית חולים.

החקירה והמשפט

השוטרים שהגיעו לזירת העבירה רשמו מפיו של יעקובוביץ את שמו וכתובתו, כמי שהודיע על האירוע למשטרה. נטען כי חקירת המשטרה התנהלה תחילה ברשלנות.

גביית העדות הראשונה של העדה המרכזית, האישה שהותקפה, התקיימה בבית החולים בעודה שוכבת חבושה וכואבת. ה"עדות" נכתבה על ידי השוטר אביגדור קצנלבוגן, שנעדר ניסיון קודם בחקירות. חלק מהשורות מחוקות בקו במסמך המקורי, משום שנעמי שטיין סירבה לאשר "עובדות" אלו בטענה שאינן נכונות והן הושמו בפיה. עדות השוטר החוקר על נסיבות כתיבת התלונה/עדות מאשרת שהמשפטים המחוקים אכן לא היו דבריה.

רק לאחר יומיים נעצר יעקובוביץ, לאחר ששטיין, שהתאוששה מעט, מסרה כי האיש שהזעיק את המשטרה הוא התוקף.

החקירה המורכבת והמסובכת הופקדה בידי סגן ניצב יהודה פראג (לימים כיהן כמפקד מחוז תל אביב בדרגת ניצב) שהיה אז מנהל מחלקת החקירות של משטרת מחוז תל אביב באוגוסט 1949.

ב-19 בספטמבר 1949 נפתחה בפני שופט השלום הראשי אליעזר מלחי חקירה מוקדמת (הליך שהיה נהוג באותה עת כדי לקבוע אם יש מקום להגיש כתב אישום, כדוגמת השימוע בפני חבר המושבעים הגדול הנהוג בארצות הברית).

לאחר דיונים שארכו שלושה שבועות פסק השופט כי יש להגיש נגד יעקובוביץ כתב אישום לבית המשפט המחוזי. ב-27 בנובמבר 1949 נפתח משפטו של יעקובוביץ בבית המשפט המחוזי בתל אביב בנשיאותו של השופט נתן ברדקי (בר זכאי). יעקובוביץ הואשם ברצח בכוונה תחילה של דניאל פקטורי. על יעקובוביץ הגן עורך הדין יצחק בן ימיני שהיה איש התנועה הרוויזיוניסטית. במשפט שארך שנה תמימה נערכו עשרות ישיבות, הופיעו עדים רבים, ונערכו חקירות נגדיות רבות, כשאולם בית הדין מלא מפה לפה בקהל צופים, בסקרנים ובעיתונאים.

בצעד חריג בית המשפט התיר למספר תובעים אזרחיים להופיע בשם הקרבנות, הנרצח ואלמנת הנרצח, לצד הפרקליט מטעם המדינה ובהם אבי הנרצח והמותקפת, עורך הדין מרדכי שטיין. שטיין תבע כי שם הנאשם ישונה לשמו כריסטוס ניקולאידס, בעוד יעקובוביץ מכחיש זהות זאת וטען כי הוא יהודי יליד סלוניקי, בן לאב אשכנזי ואם ספרדיה שאינו דובר יידיש או לדינו.

ב-23 בנובמבר 1950 מצא בית המשפט המחוזי את יעקובוביץ אשם ברצח דניאל פקטורי, על אף שהאמין לדברי הנאשם כי לא התכוון להרוג את דניאל פקטורי אלא רק לסלקו, וגזר עליו עונש מוות.

עד שנת 1954, עת נחקק החוק לתיקון דיני העונשין (ביטול עונש מוות על רצח), התשי"ד-1954, חל במדינת ישראל עונש מוות חובה על עבירת הרצח. עונש המוות חל מכוח פקודת החוק הפלילי, 1936 המנדטורית, שהמשיכה לחול במדינה על פי פקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, שבה נקבע המשך תחולתם של חוקי המנדט הבריטי, כל עוד לא הוחלפו על ידי חוקים ישראליים. פקודת החוק הפלילי הוחלפה לימים בחוק העונשין.

המשפט, עובדות המקרה, קשר הדם בין דניאל פקטורי לנעמי שטיין (הם היו אחים מאב) ועונש המוות, כל אלה הפכו את הפרשה לפרשה סנסציונית שקיבלה כיסוי נרחב בעיתונות. הפרשה זעזעה את תושבי תל אביב ובמשך שנים פחדו התושבים לעבור בגן מאיר בלילות. העיתונאי נח קליגר כתב שנים רבות לאחר הרצח:

אני זוכר כמו היום את התדהמה שאחזה בכולנו בשנת 1949, כאשר דוד יעקובוביץ רצח בגן מאיר בת"א את דניאל פקטורי. כל המדינה הייתה בהלם. "יהודי רצח יהודי כאן בת"א, איך זה ייתכן?" הזדעזעו כולם.

— "ידיעות אחרונות", 14.9.2008

הערעור

כנדון למוות הגיש דוד יעקובוביץ ערעור לבית המשפט העליון. בדין ישבו השופטים שמעון אגרנט, שמחה אסף ומשה זילברג. ביום 12 ביוני 1952 נתן בית המשפט את גזר דינו. בית המשפט העליון דחה את טיעון ההגנה כי חבריה של אשתו של פקטורי ביצעו את התקיפה כעונש או אזהרה לפקטורי. בית המשפט העליון פסק (בערעור פלילי 125/50, שקבע תקדים חשוב במשפט הפלילי הישראלי) כי:

"הגורם למות אדם כדי להקל על עשיית עבירה, אינו נחשב כ"רוצח" במובן סעיף 214 (ג) (סעיף הרצח בפקודת החוק הפלילי המנדטורית), אלא אם כן רצה או התכוון להמית את הקורבן".

לגבי מקרהו של יעקובוביץ פסק בית המשפט כי:

"אין לה במקרה דנן להרשעת-הרצח על מה שתסמוך. השופטים קבעו, כי הנאשם לא התכוון להרוג את דני פקטורי, אלא רק לסלקו מן המקום".

והואיל וכוונת הנאשם הייתה לסלק את הקרבן, פסק בית המשפט כי:

"יש לבטל את הרשעתו של המערער ברצח, ולהעמיד תחתיה את הרשעתו בהריגה".

עונשו של יעקובוביץ הוחלף מעונש מוות לחמש עשרה שנות מאסר.

למרות ההחלטה השיפוטית שפסקה כי מבחינה משפטית טכנית לא היה מעשהו של יעקובוביץ בגדר רצח, המשיכו מאז ועד היום לכנות את הפרשה שהסעירה את המדינה בשם "הרצח בגן מאיר".

ריצוי העונש ולאחריו

ב-25 באוגוסט 1959, עשר שנים לאחר מעצרו, שוחרר יעקובוביץ ממאסרו, לאחר ניכוי שליש מתקופת המאסר בגין התנהגות טובה.

לאחר שחרורו מן הכלא חזר יעקובוביץ לחיי שוטטות ומעשי פריצה. בשנת 1960 הוא הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב באשמת פריצה, נדון לשישה חודשי מאסר בפועל והגיש על כך ערעור. ערעורו נדחה והוטל עליו גם להשלים את שליש תקופת המאסר שהופחתה מעונשו על הריגת דניאל פקטורי. לאחר שחרורו עזב את הארץ וגורלו לא נודע.

בשנת 2008, אמר עורך הדין אביגדור פלדמן בריאיון לאילנה דיין, כי יעקובוביץ לא היה האשם האמיתי בפרשה: לא נמצאו עליו כתמי דם, הזיהוי שלו לא היה זיהוי, אבל בית המשפט חיפש אשם. הרצח הזה היה רצח שהסעיר את תל אביב. פתאום העיר החביבה, הנחמדה, החמימה, פתאום חודר לתוכה כוח זדוני. חיפשו רוצח, מצאו את יעקובוביץ', הרשיעו אותו. עשרות עמודים על ההלכה המשפטית, תשומת לב מינימלית לעובדות. והעובדות הן שהוא אכן לא ביצע את הרצח".

לקריאה נוספת

• נתן דונביץ', הנאשמים - דרמות מבית המשפט, הוצאת זמורה ביתן, 2000.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הרצח בגן מאיר30994688