דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית
 | |
| מתוך כריכת קטלוג התערוכה | |
| פרטים | |
|---|---|
| מקום תצוגה | מוזיאון תל אביב, תל אביב-יפו |
| תאריך פתיחה | 14 במרץ 1986 |
| שנה | 1986 |
| אוצר | שרה ברייטברג-סמל |
| קטלוג | בריטברג-סמל, שרה, "כי קרוב אליך הדבר מאד"; דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1986 |
"כי קרוב אליך הדבר מאוד: דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" הוא שמה של תערוכה אשר נפתחה ב-14 במרץ 1986 (ג' באדר ב', ה'תשמ"ו) במוזיאון תל אביב לאמנות. התערוכה, אותה אצרה שרה בריטברג-סמל, השפיעה על תפיסת האמנות הישראלית והביאה לגיבושו של מה שנתפש כסגנון אמנותי ישראלי-מקומי אשר כונה "דלות החומר".
על אף הצהרתה של בריטברג-סמל כי אין היא מציעה סקירה היסטורית קוהרנטית, התערוכה והמאמר שבקטלוג התערוכה, ניסו לבחון את האמנות הישראלית, החל מאמצע שנות השישים של המאה ה-20, ושאפו לנסח קווים אסתטיים משותפים בין האמנים השונים בכל הקשור לחומרים מהן עשויות יצירות האמנות, ובקשר שלהן אל תפיסות של מקומיות וזרות בתרבות הישראלית.
תקציר המאמר
מרכז ההתענינות של ברייטברג-סמל היא בקבוצת אמנים אותה היא מכנה "התל אביבים". אלו הם, ה"צברים", בני המרכז של "'ישראל הראשונה', כפי שזו נתפשה במושגים של שנות החמישים והשישים". ברייטברג-סמל טוענת כי בעבודותיהם של אותם אמנים מובלע דיאלוג ספקני בקשר למיתוסים של הציונות הממסדית. דיאלוג שאת עקבותיו ניתן למצוא באופן שבו נוצרו עבודות האמנות ובחומריות שלהן.
ברייטברג-סמל רואה בצייר רפי לביא כאמן הראשון והמובהק מבין אמני האסתטיקה ה"תל אביבית". עבודתו היוותה המשך לרגישות מקומיות בנוסח "אופקים חדשים", ביחד עם השפעות אמנותיות מן הפופ ארט ומהאמנות של קבוצת ה"קוברה". מאפיניה של יצירתו של לביא - מראה "רזה", שימוש בחומרים דלים כגון דיקטים, קולאז' וצבעים תעשייתיים משמשת ביטוי ויזואלי ל"צבריות" המקומית. גם אורי זוהר ויעקב שבתאי מהווים על פי ברייטברג-סמל דוגמאות לאסתטיקה דלה זו, אסתטיקה המלווה בהדגשת המימד המקומי באמנות.
ה"צבר המנושל", כפי שהוא מכונה במאמר, אינו רק זה אשר נולד בארץ ישראל, אלה הוא מי שויתר על היהדות הגלותית ועל המיתוס הציוני גם יחד. מצב זה מתאפיין בחילוניות ובדה-מיסטיפיקציה של החיים אשר ביטויים הוויזואלי באמנות הוא שימוש בחומרים דלים. ברייטברג-סמל קושרת את התפתחותה של מגמה זו הניתוק מן המסורת של האמנות האירופאית ובתפיסת המקומיות של האמנות הישראלית, אמנות התופסת עצמה כפריפריה למרכזי האמנות הגדולים.
ביצירות של אמנים שונים ניתן ביטוי לפער בין "כאן" לבין "שם". אצל יאיר גרבוז, לדוגמה, מוצגת התשוקה לאמנות אירופית בצורה פארודית. אצל אמן אחר - הנרי שלזניאק - מעומתים סממנים של "אמנות חוץ לארץ" עם הדבקת קטעי ביקורות אמנות מן העיתונות הישראלית כקולאז'ים. גם ביצירות של אמנים נוספים כגון מיכאל דרוקס, תמר גטר, יהודית לוין ונורית דוד מופיעים דימויים מפורקים של התרבות האירופית. ביצירותיהם של אמנים רבים מבין אלו משמש הקולאז' כאמצעי ליצירת עימות בין פורמליזם אמנותי, הנתפס כסממן של אמנות לבין סממנים של זהות מקומית.
ברייטברג מנסה לבצעה הפרדה בין "דלות החומר" הישראלית לבין השימוש בחומרי אמנות דומים מאמנות הפופ ארט ומן ה"ארטה פוברה" בכך שהסגנון הישראלי תופס את השימוש בחומרי האמנות הדלים התרסה כנגד מעמדו של האובייקט האמנותי ואינו מנסה לטעון את החומרים הלו במיתוסים ובסמלים. ברייטברג-סמל טוענת כי אופן החשיפה של האמנות הישראלית למתרחש באמנות הבינלאומית, דרך דפי כתבי עת לאמנות, יצר הדגשה של פן אינטלקטואלי-קונספטואלי באמנות.
מול קבוצה זו, מציגה ברייטברג-סמל שורה של אמנים נוספים המייצגים היבטים נוספים של "דלות החומר". בראש אותה קבוצה היא מזכירה את אביבה אורי ואת אריה ארוך, המהווים לטענתה שלב מעבר בין המופשט הלירי של "אופקים חדשים" לבין אמני "דלות החומר". השפעתם של אמנים אלו התמקדה הן בצד החזותי ה"רזה" של עבודתם, בטכניקת השרבוט ועוד.
מיכאל גרוס ויצחק דנציגר מהווים דוגמה לגישה אמנותית שאינה אורבנית לאמנות. יצירתם, להבדיל מיצירת ה"תל אביבים", מתמקדת בהתייחסות לנוף כמקור השראה לאמנותם. היחס הפורמלי באמנותם של יוצרים אלו - אצל דנציגר ביחס לחומר ואצל גרוס בציורי הנוף המנימליסטים מרובי משטחי הצבע, מקשרים אותם אל קבוצת האמנים התל אביבים.
קבוצה נוספת של אמנים מקיימת התייחסויות אחרות לחומרים. בעבודותיו של מיכה אולמן מתקיים פער בין התייחסות מיתית לטבע לבין אופן הטיפול החומרים המצביע על רצון להגיע אל "הטרנסצנדנטלי דרך הארת דלותו של החומר". אמן אחר, משה קופפרמן, רואה בהפשטה כביטוי של "יהודיות" המשלבת פרקטיקה ביקורתית של בנייה והריסה. החומריות בציוריו מצביעה על אדישות כלפי מימד זה. משה גרשוני מנהל דיאלוג עם העבר האירופי של משפחתו, תוך התייחסות איקונוגרפית עשירה בסממנים אירופאים. הביטוי הוויזואלי של עבודתו מציג "אנטי-אסתטיקה" ו-"התלכלכות".
התייחסות אל חומרי היצירה האמנותית כפרקטיקה ביקורתית של האמנות ניתן למצוא גם בעבודותיהם של פנחס כהן-גן, דוד ריב, מיכאל דרוקס, מנשה קדישמן ויעקב דורצ'ין.
האמנות הישראלית מוצגת כניסיון להגיע אל ה"לא חומר", אל הטרנצנדנטי. התפתחותה של פרקטיקה המגדישה את דלות החומרי היצירה היא תופעה ייחודית לאמנות הישראלית, פרקטיקה שהתרחשה על רקע הניתוק החלקי מן המסורת של האמנות המערבית.
תצוגת התערוכה
תצוגת העבודות בתערוכה לא הייתה מוגבלת לאולם. מחוץ למוזיאון הוצגה יצירותו של מנשה קדישמן "כביסה" ובה תלה קדישמן בדים בהם נחתכה צללית של עצים. באולם הכניסה של המוזיאון מוצג פסלו של מיכה אולמן - "מרכבה" ופסלו של מיכאל דרוקס - "ונוס", אשר ניצב ממש בפתח התערוכה. מקום מרכזי בפתח התערוכה הוקדש ליצירותיהם של רפי לביא ואריה ארוך אשר "מעמידה את הראשון כמעין אב רוחני לכל המגמה הזו של ביטוי ספונטאני ומבוקר גם יחד."[1] חיבור נוסף נעשה בין יצירתם של יאיר גרבוז ויעקב דורצ'ין.
רשימת האמנים שהציגו בתערוכה על פי סדר הופעתם בקטלוג
"התל אביבים" |
"דלות החומר - גישות נוספות" |
ראו גם
קישורים חיצוניים
- ברייטברג-סמל, שרה, דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית, המאמר המלא מאתר הוצאת "בבל".
הערות שוליים
- ^ רפופורט, טליה, "בשבחי הדלות", דבר, 4.4.1986.
23701623דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית