דיר אל-קמר
 | |
| ח'אן המשי | |
| מדינה |
 לבנון |
|---|---|
| גובה | 850 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיירה | 4,494 (2004) |
דיר אל-קמר (בערבית: دير القمر, "מנזר הירח", מבוטא בערבית לבנונית כ-דיר אל-אמר), עיירה נוצרית-מארונית בהרי השוף אשר המצויים במרכז הר הלבנון, בתחומי מדינת לבנון. בשנת 1590 קבע בה שליט לבנון דאז פחר א-דין השני את בירתו. הסיבה למעבר הייתה מחסור חמור במים בבירתו הקודמת בעקלין, ודיר אל-קמר הייתה מפורסמת במקורות המים שלה. כששב פח'ר אל דין מגלותו (1613–1618) הביא עמו בנאים מאיטליה אשר בנו בעיר את ארמונו בסגנון פלורנטיני. בהמשך, בין המאה ה-16 ל-18, הייתה העיירה מוקד שלטונם של שליטי הר הלבנון עד אשר העביר האמיר באשיר השני לבית שהאב את בירתו לעיירה בית א-דין.
בשנת 1842 נשרפה העיירה כחלק מהטבח שבוצע בנוצרים בלבנון בין השנים 1840–1860. התקפות נוספות על העיירה ואף מעשי טבח נערכו על ידי הדרוזים בשנת 1860. השמדת הכפרים הנוצריים בהרי השוף הביאה למעורבות צבאית של צרפת בשנת 1860.
אתרים בעיירה
מסגד פחר א-דין נבנה ב-1493 ושופץ במאה ה-16 על ידי פחר א-דין השני עבור חייליו המוסלמים. בסמוך למסגד נבנה במאה ה-19 שוק רצענים אשר כיום מאכלס חנויות רגילות. בסמיכות לשוק מצוי ארמונו של האמיר יונס לבית מען, אחיו של פח'ר א- דין השני, אשר היה מפקד צבאו של אחיו. הקומה השלישית של הארמון פורקה בסוף המאה ה-18 על ידי יוסוף לבית שהאב על מנת לבנות לו מאבניה ארמון משלו אשר משמש כיום כבית מושבה של עיריית דיר אל-קמר. צפונית לארמונו של האמיר יוסוף מצוי "ח'אן המשי" אשר נבנה על ידי פח'ר א-דין השני כחאן עבור סוחרים ושימש כמקום מסחר במשי או בתכשיטים. כיום משמש המבנה לפעילויות תרבותיות. בסמוך לח'אן המשי מצוי בית הכנסת העתיק של דיר אל קמר אשר נבנה במאה ה-17.
כל אלו משתלבים בסמטאות צרות הבנויות על צלע הר. הבתים העתיקים במרכז העיירה מחופים בגגי רעפים אדומים ומאופיינים בחלונות בעלי קשתות כפולות.
כיום העיירה היא יעד תיירותי.
יהודים
יצחק בן צבי בספרו שאר ישוב[1] מצטט שו"ת משנת 1600 המדבר על עבודת האדמה בשנת השמיטה ליהודים הגרים סמוך לצידון, ומסיק שבאותה תקופה כבר חיו יהודים באזור. הוא גם מביא תשובה של ר' מרדכי גלנטי משנת ה'תקל"ז (1777) המדברת על יהודי שחי ונקבר באזור.
ייתכן שראשית הקהילה ביהודים אשר היו חלק מפמלייתו של פח'ר א דין השני. קהילות יהודיות קטנות התקיימו גם בכפרים בסביבות דיר אל קמר: מח'תארה, עין קניה, עין זחלתה, ענדרה, נברך. המשותף לקהילות הללו (ובכלל זה דיר אל קמר) הוא שהן התקיימו בחסות הדרוזים שנטו חסד ליהודים והיו עמהם ביחסי ידידות. כל עוד שלטו הדרוזים באזור זה בהר הלבנון, התקיימו גם הקהילות היהודיות בכפרים הללו. כשנאלצו הדרוזים לנטוש את הכפרים הללו עקב תוצאות הטבח הדרוזי בנוצריי הר הלבנון בשנת 1860 ומעורבות צרפת בסכסוך, נעזבו גם הקהילות היהודיות במקומות אלו.
כי יש בעיר שבע משפחות יהודיות, המתגוררות שם זה שלוש מאות שנה.
בשנת 1845 ביקר בדיר אל קמר ד"ר אלברט כהן, שליח הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת לארץ ישראל, במסגרת מסעו לבחינת מצבם של היהודים. הוא העיד כי פגש בכפר כחמישים עד שישים משפחות.[3]
בשנת 1831 יצאו צעירים יהודים מדיר אל קמר ומהעיירה חצביה, כמאה במספר, כחיילים בצבאו של עבדאללה פאשה מושל עכו על מנת לדכא את המרד שפרץ בשומרון כנגד שלטונו של מושל עכו. תופעה זאת של יהודים אשר אוחזים בנשק הייתה נדירה למדי בארצות האסלאם ולכן טבעי הדבר שתייר יהודי, המשורר לודוויג אוגוסט פרנקל, אשר סייר בלבנון בשנת 1855 מצא לנכון לציין שיהודי דיר אל קמר "ואם צריך, יודעים להשתמש ברובים ולהלחם כנגד אויביהם".
פרנסתם של היהודים בעיירה התבססה על עבודת אדמה וכן מסחר, ייצור סבון, גידול טוואי המשי ואף הפקת מעט ברזל ממרבצי הברזל שבסביבת העיירה.
כאמור לעיל, ההתיישבות היהודית בהר הלבנון נסמכה על יחסי ידידות בין הדרוזים לבין היהודים. לאחר הטבח שבוצע בעיר בשנת 1860 החלו הדרוזים נוטשים את דיר אל קמר ואיתם עזבו גם יהודי דיר אל קמר את העיירה והכפרים הסמוכים לה. יהודי דיר אל קמר עברו לבירות, צידון ועאליי. ב-1928 ביקר במקום יצחק בן צבי, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל[4] וראה את בית הכנסת שבמקום. ובשנות השבעים של המאה העשרים עוד כינו חלק מתושבי העיירה אזור מסוים בשם 'חארת אל יהוד' כלומר שכונת היהודים. סמוך לשכונה זאת הצביעו התושבים על מבנה ששימש, לדבריהם, כבית כנסת. בתקופת מלחמת לבנון הראשונה תעד הצלם מיכה בר-עם במצלמתו את היהודיה האחרונה שהתגוררה בדיר אל קמר, הגברת הנרייט סידי, אשר באותה העת הייתה כבת שבעים וחמש.
עלילת הדם
בספר איטלקי[5], מסופר על עלילת דם שהתרחשה בדיר אל קמר בשנת ה'תר"ז (1847)[6].
ב-27 במרץ (לפי הלוח היוליאני) של אותה שנה נעלם הילד המרוני בן ה-6, יוסף בנו של אסעד אבו שאכר בעת תהלוכת חג הדקל הנוצרי, וגופתו נמצאה לאחר שלושה ימים, מחוץ לעיר. הנוצרים האשימו את היהודים, ותשעה מהם נעצרו בחשד של מעורבות ברצח הילד, שאירע סמוך לחג הפסח.
עם התערבותו של משה מונטיפיורי אצל המושל בביירות (באמצעות הקונסול האנגלי) ומכתב שכתב לעיתון הטיימס של לונדון, שוחררו העצורים.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דיר אל-קמר |
הערות שוליים
- ^ חלק ב' עמוד 99.
- ^ מתוך מאמר של י' ריבלין באתר דעת
- ^ יוחאי בן-גדליה, הכהן הגדול מאחיו, סגולה: מגזין ישראלי להיסטוריה
- ^ מובא בספרו, שאר ישוב חלק ב' עמודים 107-114.
- ^ P.G.B. Da Mondovi, concernante le compendia delle vita del Padre Tomaso da Calangiano di Sardegna, Marsiglia, Gennaro, 1850/. הציטוט מובא ב"שאר ישוב" מאת יצחק בן צבי. חלק ב' עמוד 103.
- ^ מובא גם במאמר של פרופ' יוסף יואל ריבלין באתר דעת