בת ים (על טבעי)
בת ים או בתולת ים היא יצור אגדי שחציו העליון דמוי אישה וחציו התחתון דמוי דג.
ביהדות
חז"ל והראשונים מזכירים ברייה כזו שחציה אדם וחציה דג, בשמות "סירינה", "סילונית", "סירונית" ו"דולפין":
על הפסוק ”וכל אשר אין-לו סנפיר וקשקשת... ומכל נפש חיה אשר במים שקץ הם לכם”[1], נאמר בתורת כהנים שהמילים "נפש החיה" מרבות את ה"סילונית" לאיסור אכילה. והרמב"ן פירש ש"נפש החיה" הם החיות שחיות במים, אך יש להם רגליים והן הולכות כחיות בשדה: ”חיה - זו חית הים, נפש - בן הסירני”. הראב"ד[דרוש מקור] הוסיף שסירונית (או סילונית) היא חיה שחציה אדם וחציה דג, ומנגנת (=שרה) כאדם. ועוד דרשו חז"ל[דרוש מקור]: "אדם כי ימות באהל (מטמא כל מה שאיתו באוהל) - ולא סילונית". ועוד אמרו בגמרא[2]: ”הדולפנין פרין ורבין כבני אדם. מאי דולפנין? אמר רב יהודה: בני ימא...”. רש"י מפרש ”"בני ימא" - דגים שיש בים, שחציין צורת אדם וחציין צורת דג, ובלע"ז שִׂרֵיינַ"א”.
כמה מן האחרונים הזכירו ברייה זו בספריהם;
מוסף הערוך[3] כתב שבזמנו ראוה שר וספנים בים נורווגיה כחום היום יושבת על שרטון, ובשומעה קול צללה מיד בתוך הים. החיד"א הביא מספר "צמח צדיק" שהיא שוכנת בסלעים ומקומות מסוכנים בים, ובעת עבור איזו ספינה - תתחיל לשורר ולזמר בקול נעים הרבה, עד שתפיל תרדמה על כל אנשי הספינה, ואז נכנסת לתוכה והורגת ואוכלת יושביה[4]. גם בספר צל העולם[5] הזכירה.
הערוך השולחן[6] דן באריכות לאוסרה באכילה, ואף שיש לה סנפיר וקשקשת.
באגדות
בנות הים מתוארות כנשים בעלות זנבות דגים וקרומי-שחייה קטנים בין אצבעותיהן, הנוהגות להתקשט באצות, קונכיות וכוכבי ים. לפי האגדה, הן נפוצות בעיקר בחופי הפרא, שם רואים בהן הדייגים סימן לסערה מתקרבת. מסופר כי הן נוהגות לצאת מן האוקיינוס ולשבת על הסלעים.
בחלק מן הסיפורים (בחלקם הן מכונות "סירנות"), בנות הים מפתות מלחים ודייגים כדי להובילם למותם, כאשר הן מתנהגות בהתחלה כטובות לב וחביבות, ולאחר מכן משתמשות בקולן כדי להסיח את דעתם של המלחים, וכך בעצם להטביע את המלחים ללא ידיעתם. לפי גרסה אחרת בנות הים ידועות ביכולתן להפנט ולפתות דייגים וימאים ולהוציאם מדעתם. האגדות מספרות כי לעיתים מובילות בנות הים את הגברים לממלכתן התת-ימית ושוכחות שאלו אינם יכולים לנשום מתחת למים, מה שמוביל למותם של הגברים בייסורים. אחרים סבורים כי בנות הים מטביעות את הגברים בכוונה תחילה.
כאמור, מסופר כי את בנות הים אפשר לאתר בחופי פרא. כך שאם המלחים שטים באוקיינוס על יד חוף פרא, ולפתע הם שומעים קול שירה - הם יודעים שהם כנראה לא ייצאו משם בחיים. האגדה מספרת שאת שיריהן של בתולות הים והסירנות עוד לא ניתן למצוא בבירור, אך רק אדם אחד שקשר את עצמו לעמוד עץ כבד באמצע ספינתו, זכה לשמוע את שירתן ולהישאר בחיים.
לשיר יש גרסאות רבות. לגרסה אחת השיר מספר על כך שהן מנסות להביא את המלחים למוות במעמקי הים, לגרסה אחרת השיר מספר על מלחים ש״ישנים לנצח״ בקרקעית הים כתוצאה מפגישה איתן, אך קולן מצליח לבלבל את המלחים כך שלא ישימו לב למילים ולסכנה שהם נמצאים בה. ואילו לגרסה שלישית השיר הוא בעצם כישוף, והן שרות על כך שהמלחים יאהבו את הים וירצו להיות שם לנצח - מה שגורם למלחים באותו רגע לרצות להיות בים לנצח. הסיפורים (שעברו שינויים במהלך הדורות) מספרים שהשירה מתחילה בצליל הדומה לפעמון, ולאחר מכן מתחיל השיר שאותו איש אינו זוכה לשמוע ולספר.
אגדה זו השפיעה על רבים מהספנים, ולאורך ההיסטוריה רבים "דיווחו" כי חזו בפלא, ובהם כריסטופר קולומבוס, שהתעקש שראה שלוש בנות ים במסעו הראשון לאמריקה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
נועה מנהיים, המיתוסים והסיפורים שנקשרו לבתולות הים, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2014
הערות שוליים
- ^ ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק י'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף ח' עמוד א'
- ^ ערך סרני
- ^ מדבר קדמות, מערכת דל"ת
- ^ חלק ב' שער י'
- ^ סימן פ"ג סעיף ז'
25014925בת ים (מיתולוגיה)