גן הכובשים
 | |
| כניסה ראשית לגן הכובשים מרחוב הכרמל- מבט לציר המרכזי | |
| מיקום | |
|---|---|
| אתרים בפארק | אנדרטה לזכר מגיני תל אביב וכובשי יפו |
גן הכובשים הוא גן זיכרון ציבורי בדרום-מרכז תל אביב-יפו. הגן תחום בין מסוף האוטובוסים כרמלית, מסגד חסן בק, שכונת שבזי ובסמוך למוקדי עניין עירוניים כגון שוק הכרמל, הדולפינריום, פארק צ'ארלס קלור ומלון דייוויד אינטרקונטיננטל. הוא מוקף בבנייה נמוכה בעלת חזיתות מסחריות וגודלו כ-23 דונם. בגן מדשאה נרחבת, מתקני משחק לילדים ואנדרטה.
הגן תוכנן על ידי גנן העיר תל אביב אברהם קרוון, ונחנך לקהל בל"ג בעומר תשי"ז (19 במאי 1957). במרכז הגן ניצבת אנדרטה לזכר מגיני תל אביב וכובשי יפו במלחמת העצמאות, שתוכננה על ידי הפסל מיכאל קארה ובנו האדריכל חיים קארה ונחנכה שבועיים קודם לכן, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. האנדרטה עשויה אבן ומצופה שיש. בצִדה הדרומי תבליט המתאר שלוש דמויות לוחמים, ומתחתיו פסוק מקינת דוד: ”מנשרים קלו מאריות גברו” (שמואל ב א, כג). בצדה הצפוני הכתובת "זכר למגיני תל אביב ולכובשי יפו" וסמלי מדינת ישראל, העיר תל אביב-יפו, ההגנה והאצ"ל. היא מנציחה שני מאורעות היסטוריים: התקפת האצ"ל על יפו, שבמהלכה כבשו כוחות האצ"ל את רובע מנשייה, שממנה תקפו ערביי יפו את תל אביב מראשית המלחמה (41 לוחמי האצ"ל נפלו בקרב);[1] ומבצע חמץ, שבמסגרתו כבשו כוחות ההגנה את הכפרים הערביים סביב יפו ובתומו הושלם כיבושה של העיר.
היסטוריה
בשנת 1951 הכריזה עיריית תל אביב על תחרות להקמת שלוש אנדרטאות להנצחת אירועי המלחמה והנופלים בעיר, בהן אנדרטה לזכר כובשי יפו בגן הנצחה שעתיד היה להינטע על הריסות שכונת מנשייה בצפון יפו, שניזוקה באופן חלקי במלחמת העצמאות. את נטיעת הגן יזם סעדיה שושני, חבר מועצת העיר וראש מחלקת הנטיעות (ובהמשך סגן ראש העיר) ומי שהיה מראשי "ההגנה" בתל אביב.[2] ב-1952 זכתה ההצעה לאנדרטה שהגיש מיכאל קארה.[3] האנדרטה, שהקים קארה ביחד עם בנו האדריכל, נחנכה ביום הזיכרון תשי"ז-1957.[4] שבועיים לאחר מכן, בל"ג בעומר תשי"ז (19 במאי 1957), נחנך לקהל הגן עצמו, שתוכנן על ידי גנן העיר אברהם קרוון.[5]
בהמשך, בשנות ה-60 וה-70, נהרסו בתי השכונה לחלוטין מתוך כוונה לפתח באופן אינטנסיבי את המרחב ולייעד לו שימושים מסחריים, תיירותיים והקשורים לפנאי. בין יתר המתחמים היה גם שטחו של גן הכובשים.[6]
עד פרוץ מלחמת העצמאות הייתה שכונת מנשייה ממוקמת לאורך קו החוף - נקודת המפגש של שתי הערים תל אביב ויפו, ואזור מעבר בין העיר לים. לאור העובדה שהשכונה הייתה אזור חשוב מבחינת עבירוּת ונגישות, ושחורבותיה היו לאזור נרחב בלתי מנוצל, שהשתרע על 2,400 דונם, שרובם עברו לבעלות המדינה, הוקמו מספר צוותי תכנון, ואף הוכרזה תחרות רעיונות בינלאומית לתכנון האזור. במרוצת השנים נֱהֱגוּ מספר תוכניות בינוי למרחב, כשהרעיון המרכזי היה להפוך את המרחב למרכז העסקים הראשי של העיר (מע"ר) בשילוב מגורים, מלונאות ושטחים ציבוריים פתוחים.[7] בפועל רוב השטחים נותרו פתוחים, חלקם הוסבו לחניונים וגנים ציבוריים, כשאחד מהם הוא גן הכובשים. אחת ההצעות, שנדחתה, לתכנון מתחם המסגד והשטחים סביבו שהועלתה בשנות ה-80 התייחסה לעובדה שגן הכובשים הוקם על חורבותיה של שכונה מעורבת ובפועל משרת את שתי האוכלוסיות. בהצעה נכתב "אין מתאים יותר מאשר הפיכת 'גן הכובשים', או השטח הסמוך למסגד- ל'גן השלום' ולעשות את מבנה חסן בק למרכז תרבות ואחווה יהודי מוסלמי, ומקום מפגש בין תושביה הערביים והיהודים של העיר"[8]
הֵקשר מרחבי
גן הכובשים הוקם כאמור על שטח שהיה חלק ממרחב שלם שגורלו נידון בידי מתכננים רבים. דינו היה זהה לגן נוסף שתוכנן ביפו - גן הפסגה, שאף הוא תוכנן ובוצע על ידי קרוון וצוותו. גן הפסגה ניטע בשנות ה-50 ונפתח לקהל ב-1957. בגן הפסגה נותרו שרידי בתי אבן וקרוון בחר לשתול בין השרידים צמחייה ים תיכונית. לשני גנים אלו, נוסף מאוחר יותר גן שלישי, שהוקם ב-1974 על חורבותיה של שכונת יפה נוף (יפו) - פארק צ'ארלס קלור שהיווה פתרון לפסולת הבניין שנוצרה מהריסות בתי השכונה בכך שהוקם על רצועת ים שמולאה בפסולת. מתכננו של גן זה היה הלל עומר (ע. הלל).[9]
תפיסה תכנונית
לא נשתמרו חומרי התכנון המקוריים של הגן פרי תכנונו של אברהם קרוון. יחד עם זאת, מתוך הידיעה על אודות ההשראה ששאב קרוון מהגן האנגלי,[10] ניתן לזהות מספר מאפיינים תכנוניים של הגן האנגלי בגן הכובשים (אך אין לטעות ולתארו כגן אנגלי טיפוסי). על פי תפיסת התכנון של הגן האנגלי, הגן הוא התחקות אחר הטבע מבלי שיבחין המבקר בכך שהוא מעשה ידי אדם. לצורך כך הגן מכיל מאסה צמחית גדולה, כשרצפתו על פי רוב היא מרבד דשא נרחב. כך גם ריצפת גן הכובשים- מרחב גדול מדוּשא, המתבלט בסביבה הבנויה ומרוצפת האספלט המקיפה אותו. מתוך תיאור של קרוון אודות גן התקווה שתכנן בשנת 1951 אנו למדים על תפקיד הדשא בעיניו- זהו החלק הדקורטיבי והייצוגי של הגן ונועד בראש ובראשונה לטיול, נופש והנאה[11] הנוכחות הגדולה של עצים בגן הכובשים תואמת את תפיסתו שהעץ הוא השלד של הגן ומכתיב את קו הרקיע שלו. ניתן להניח כי בחירתו של קרוון לנטוע העצים בפזורה אקראית ולא בגריד מוסדר היא מאפיין נוסף שמקורו בהשראה ששאב מהגן האנגלי. בחירת הצמחייה אצל קרוון נבעה מהקפדתו על ההתאמה בין תנאי הסביבה לאופי הצמח, ובעניין של גן הכובשים התאים הצומח לקרבה לים ולמליחות הגבוהה, דוגמה לכך היא הבחירה באשל.
הגן כיום
הגן שוקם וחודש בשנת 2000 בתכנון משרד "מוריה סקלי- אדריכלות נוף". השיקום כלל הוספת שני מתחמי משחק לילדים וקרויים, הוספת שבילי מדרך, הצבת ספסלים, הסדרת השטחים המגוננים והוספת נטיעות. כמו כן הוצבה בשוליו עמדת תל-אופן להשכרת אופניים ובכך גדלה חשיפתו של הגן לעיני משתמשים חדשים.[12]
מבחינת צמחייה, במרכז הגן משתרע מרבד דשא נרחב (כ-8.5 דונם) וסביב לו נטועים עצים בוגרים ביניהם אשלים, פיקוסים ממינים שונים ועצי סיסם הודי. חלקם פרטים ותיקים וחלקם נטיעות חדשות.
רוח המקום והמשתמשים בו
על רוח המקום ניתן ללמוד ממאמר על גן הכובשים שפרסמה האדריכלית ליאת סאבין בן-שושן:
"הגן הוא מרחב תחום ומוגדר המקנה לנמצא בו שלווה; אי אורבני לצד השוק ובטבורה של תחנת האוטובוסים הסואנת. כאן יש מקום לעצור, לנוח, לשחק בגן השעשועים, לאכול משהו שנקנה בשוק או הובא מן הבית, לשתות בירה, לנמנם דקות מספר בעיניים פקוחות או עצומות, או אף לישון למשך מספר שעות לאחר יום של עבודה גופנית מאומצת".[13]
גן הכובשים משמש הן לשהייה והן כחלל מעבר בין מסלולים וכיוונים שונים בעיר ומתאפיין בערב רב של משתמשים. על מגוון המשתמשים ניתן ללמוד מדבריה של האדריכלית והמעצבת העירונית טלי חתוקה:
"הצצה חוזרת אל מתחם גן הכובשים וסביבותיו מגלה קבוצות ופרטים העושים שימוש במקום על בסיס יומיומי. כאלה הם דיירי השכונות הסמוכות, הקהילה הפלסטינית, חסרי הבית, קהילת הרוסים, מהגרי העבודה, סוחרי השוק, נהגי האוטובוסים בחניון ובתחנת הכרמלית, קבוצות הצעירים המתופפים אל השקיעה, קבוצות תיירים וקבוצות מבקרים הפוקדים את האתר בימות סוף השבוע".[14]
גלריית תמונות
תפיסת התכנון של קרוון: העצים הם קו הרקיע
לקריאה נוספת
- טלי חתוקה, "מציאויות מקבילות: גן הכובשים וסביבותיו, תל אביב 2003", בתוך: יעל מוריה, סיגל ברניר (אוצרות); גב וייל, אסף גלאי (תחקיר), ברשות הרבים: מחווה לגנן העיר תל אביב אברהם קרוון, תל אביב: מוזיאון תל אביב (קטלוג תערוכה), 2003, עמ' 68–77.
- ליאת סאבין בן שושן, "גן זיכרון (שם זמני): על זמניותו של השם ועל תנועתו של הזיכרון ב"גן הכובשים" במנשיה", טרמינל 24 (2005), 18–19. (המאמר באתר כותר)
קישורים חיצוניים
- גן הכובשים באתר שכונת כרם ישראל (דף תצלומים)
- גן הכובשים – בשערי יפו, מעריב, 16 במאי 1957
- נחנך "גן הכובשים" ביפו, חרות, 20 במאי 1957
הערות שוליים
- ^ ארנון גולן, "מלחמת העצמאות ויצירתה של תל אביב-יפו", בתוך: ברוך קיפניס (עורך), תל אביב-יפו: מפרבר גנים לעיר עולם: מאה השנים הראשונות, חיפה: פרדס; אוניברסיטת בר-אילן – הקתדרה ללימודי תולדות קרן קיימת לישראל ומפעליה; אוניברסיטת חיפה – החוג לגאוגרפיה ולימודי סביבה, תשס"ט 2009, עמ' 88–90.
- ^ גן הכובשים – בשערי יפו, מעריב, 16 במאי 1957.
- ^ עירית תל-אביב-יפו, דבר, 21 במאי 1952; ידיעות כלכליות: אנדרטה למגיני תל אביב וכובשי יפו, הצופה, טור 2, 24 ביוני 1953.
- ^ תכניות חג העצמאות תשי"ז בת"א-יפו: יום הזכרון לגבורי מלחמת השחרור, הצופה, 2 במאי 1957; מ. שביט, טקס גילוי האנדרטה לכובשי יפו – היום, חרות, 5 במאי 1957; האומה מתיחדת עם זכר חללי השחרור, מעריב, טור 1, 5 במאי 1957; התיחדות עם הנופלים – ערב יום העצמאות: אנדרטה לזכר מגיני ת"א וכובשי יפו, דבר, טור 2, 7 במאי 1957.
- ^ נחנך "גן הכובשים" ביפו, חרות, 20 במאי 1957.
- ^ תל אביב-יפו, צבעים רבים לה; [כתיבה ועריכה]: חיים פיירברג; [צילום]: חוני המעגל, תל אביב: וילנסקי, 2011, עמ' 100.
- ^ שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, תל אביב: בבל, 2005, עמ' 225–231.
- ^ טלי חתוקה, "מציאויות מקבילות: גן הכובשים וסביבותיו, תל אביב 2003", בתוך: יעל מוריה, סיגל ברניר (אוצרות); גב וייל, אסף גלאי (תחקיר), ברשות הרבים: מחווה לגנן העיר תל אביב אברהם קרוון, תל אביב: מוזיאון תל אביב, 2003 (להלן: חתוקה, מציאויות מקבילות), עמ' 71.
- ^ חתוקה, מציאויות מקבילות, עמ' 48.
- ^ חתוקה, מציאויות מקבילות, עמ' 73.
- ^ חתוקה, מציאויות מקבילות, עמ' 134[דרושה הבהרה].
- ^ חוברת פרויקטים לשנת 2012 של אגף שפ"ע (שיפור פני העיר) בעיריית תל אביב-יפו, עמ' 41.
- ^ ליאת סאבין בן שושן, "גן זיכרון (שם זמני): על זמניותו של השם ועל תנועתו של הזיכרון ב"גן הכובשים" במנשיה", טרמינל 24 (2005), 18–19.
- ^ חתוקה, מציאויות מקבילות, עמ' 69.
