גינתר ליצו
| לידה |
קיל, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
ליד שרובנהאוזן, גרמניה הנאצית  |
| השתייכות |
 רפובליקת ויימאר גרמניה הנאצית |
| תקופת הפעילות | 1931–1945 (כ־14 שנים) |
| דרגה |
 אוברסט (לופטוואפה) |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד כנף הקרב ה-3 מפקד כנף הקרב ה-51 | |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת האזרחים בספרד מלחמת העולם השנייה | |
| עיטורים | |
גינתר ליצו (בגרמנית: Günther Lützow; 4 בספטמבר 1912 – 24 באפריל 1945), היה אוברסט בלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני), אשר הוכתר כאלוף הפלות וקיבל את עיטור צלב האבירים של צלב הברזל עם עלי אלון וחרבות.
ביוגרפיה
קריירה מוקדמת
ליצו נולד ב-4 בספטמבר 1912 בקיל, שם סיים אביו פרידריך ליצו את הכשרתו כקצין מטה האדמירליות, ומאוחר יותר עברה המשפחה לווילהלמסהאפן. הוא סיים את לימודיו בפנימייה למחוננים וב-3 במרץ 1931 התגייס לרייכסווהר והחל את הכשרתו בבית הספר לטייס מסחרי שלייסהיים ב-7 באפריל 1931 יחד עם קציני לופטוואפה לעתיד כמו וולפגנג פאלק, חלוץ טייסי הקרב הליליים הגרמניים, וברנד פון בראוכיטש, בנו של גנרל ולטר פון בראוכיטש ומאוחר יותר שליש ראשי של המפקד העליון של הלופטוואפה, הרמן גרינג. הקורס, שכלל גם אירועים חברתיים כמו חוג ריקוד, הסתיים ב-19 בפברואר 1932 עם קבלת רישיון הטיס.
לאחר שלב ראשון זה בהכשרתם, נשלחו אותם תלמידי טיסה שהיו אמורים להיות טייסי קרב לליפצק על הוורונש – ביניהם ליצו. שם, בבית הספר הסודי לטיסה ובאתר המבחן של הרייכסווהר והרחק מחוזה ורסאי, אימן חיל האוויר הגרמני את טייסי הקרב הזוטרים שלו לאחר שנחתם הסכם מקביל על בסיס הסכם רפאלו ב-15 באפריל 1925. ב-8 בספטמבר 1932 הושלם גם חלק זה של ההכשרה והטייסים הסטודנטים הפכו למועמדים לקציני צבא מכיוון שלא הורשו לטוס באופן פעיל ברייכסווהר. ליצו הצטרף לרגימנט הרגלים הפרוסי ה-5. מה-20 באפריל עד ה-30 ביוני 1933 הורשו הטייסים המאומנים להתרענן בכישוריהם בשלייסהיים, וב-13 במרץ 1934 הם עברו את הבחינות שלהם בבית הספר לקצינים של דרזדן. ב-20 בספטמבר הם קיבלו את דרגת הקצונה שלהם והוקצו לאגודות התעופה המוסוות השונות ברייך. עם חשיפת הלופטוואפה ב-8 במרץ 1935, הפך ליצו ללויטננט בחיל האוויר הגרמני.
במאי 1936, הפך ליצו לקצין טייסת בטייסת הרביעית של כנף 132 "ריכטהופן" ב- ייטרבוג-דאם, תפקידו האחרון לפני שפעל בלגיון הקונדור.
לגיון קונדור
מ-26 ביולי 1936, גרמניה הנאצית תמכה בפרנקו בספרד, במיוחד בחלקים מחיל האוויר, וגינתר ליצו גם נשלח לספרד ב-4 בנובמבר 1936. ב-9 במרץ 1937, מונה למפקד ה-2./J88 מידי זיגפריד להמן, שהיה אמור להיות כוח המשימה הראשון שהחליף את מטוסיו ל-Bf 109. עם זאת, מכיוון שבתחילה היו זמינים רק מספר קטן של מסרשמיטים חדשים, לאחר מכן פיתח ליצו טקטיקה חדשה עם המטוס החדש, שעברה מהטיסה הקודמת בשרשרת (כלומר שלושה מטוסים) אל הכנף או הנחיל (שניים או ארבעה מטוסים), ובכך חולל מהפכה בטקטיקת טייסי הקרב. את יסודותיה השלים מאוחר יותר ורנר מלדרס; השניים הם אפוא האבות של עקרונות טקטיקת טייסי הקרב שתקפים עד היום. במהלך שירותו בספרד הפיל ליצו 5 מטוסי אויב. על הישגיו בספרד, קיבל ליצו את המדליה הספרדית דה לה קמפניה ובמדליה צבאית ובצלב הספרדי בזהב בחרבות ויהלומים. ב-15 בספטמבר 1937 חזר ליצו לגרמניה.
לאחר שעבד במשרד התעופה של הרייך וקידומו להאופטמן ב-1 בנובמבר 1937, מונה ליצו למפקד הטייסת השלישית שהייתה בשלבי בנייה בבית הספר לטייסי הקרב ורנוכן. מ-16 באוגוסט 1938 עד 31 באוקטובר 1939, כיהן בתפקיד ראש הקורס. בוורנוכן הוא גם פגש את גיזלה פון פריסדורף בנשף קרנבל ב-12 בפברואר 1938. האירוסין התקיימו ב-19 ביולי 1938, והחתונה ב-11 במרץ 1939 בברלין. נולדו להם שני ילדים; הבן הנס-אולריך נולד ב-29 בינואר 1940, הבת קרולה ב-31 באוגוסט 1942.
מלחמת העולם השנייה
באוקטובר 1939 ליצו מונה למפקד הלהק של I./JG 3, אשר הועבר מברנדיס ליד לייפציג לצרבסט. ב-10 בינואר 1940 הועברה הטייסת לפפנהובן ליד ריינבאך. ב-25 ביולי 1940 הגיעה המערכה המערבית לסיומה, במהלכה השיג ליצו תשע הפלות ב-64 משימות. לקראת תחילת הקרב על בריטניה, JG 3 עבר לבולון ב-1 באוגוסט, שם הפך ליצו גם למפקד טייסת וקודם לדרגת מיור ב-25 באוגוסט. לאחר ניצחונו האווירי ה-15 ב-15 בספטמבר, קיבל ליצו את עיטור צלב האבירים של צלב הברזל. לאחר תום קרב האוויר זכתה הטייסת לביקורים תכופים של מפקדים בכירים; בערב חג המולד 1940, אדולף היטלר ביקר בטייסת של ליצו.
באביב 1941 עברה הטייסת לגרמניה לצורך אימון רענון והוכשרה מחדש על ה-Me 109F. בסוף אפריל הודיע גרינג לליצו ומלדרס תחת חותמת הסודיות העמוקה ביותר שמבצע ברברוסה יתחיל בקרוב. עם זאת, טייסות קרב מועברות לתעלת למאנש לפני כן. ליצוב והטייסת שלו עברו ב-8 ביוני 1941 מפה-דה-קאלה לברסלאו (Fliegerhorst Breslau-Gandau) ומאוחר יותר לדבלין בפולין הכבושה. שם פעלה הטייסת של ליצו כחלק מקורפוס האוויר ה-5 בפיקודו של הגנרל רוברט ריטר פון גריים יחד עם קבוצת ארמיות מרכז; ליצו קיבל את תוספת עלי האלון עבור עיטור צלב האבירים ב-21 ביולי 1941. לאחר התאבדותו של ארנסט אודט ב-17 בנובמבר, הרמן גרינג העניק ל-JG 3 את השם המסורתי "אודט" לפי צו היום ב-1 בדצמבר 1941. ב-24 באוקטובר השיג ליצו את ניצחונו האווירי ה-101 והוענק לו תוספת חרבות לעיטור צלב האבירים.
ליצו, שהיה כעת אוברסט-לויטננט, נשאל על ידי כוח משימה קטן של שירות הביטחון של האס אס ביוני 1942 אם יוכל לההשאיל צוות אחר הצהריים כדי לסייע בירי של קומיסרים פוליטיים, יהודים ואחרים. ליצו סירב, העמיד את כל הטייסת בתור במדים רשמיים, דיווח להם על כוונות כוח המשימה ודיבר במפורש על מעשים פליליים. הוא נשבע לטייסת שלו שהם יעזבו את הלופטוואפה אם אפילו אחד מהם יתנדב להשתתף בירי. כדי לעמוד אז בפני בית משפט צבאי אפשרי כדי להגן, ליצו הורה לצוותו על ידי ידידו של הגנרל, אדולף גאלאנד. ב-11 באוגוסט 1942 הוא מסר את Jagdgeschwader 3 לוולף-דיטריך וילקה.
ב-12 ביוני 1943 הועלה ליצו לדרגת אוברסט, ומ-13 ביוני 1943 עד 10 באוגוסט 1943 הוא הוביל את יחידות הלופטוואפה בסיציליה נגד המספר ההולך וגדל של ההתקפות של מפציצים אמריקאיים כמפקד טייסות הקרב איטליה. ב-10 ביולי 1943 החלו כוחות בעלות הברית המערביות בפלישה לסיציליה. ב-20 בנובמבר 1943, מונה ליצו לתפקיד במפקדת דיוויזיית הקרב הראשונה בפיקודו של גנרל מיור יוזף שמיד. בגלל חילוקי דעות עם שמיד הוא שוחרר מתפקידו ב-16 במרץ 1944 וקיבל תפקיד חדש רק ב-1 באוגוסט; הוא הפך למפקד המחלקה הרביעית בבית הספר לטיסה.
הסכסוך עם גרינג ומותו
ליצו הסכים עם חברים ותיקים רבים, כולל יוהנס שטיינהוף, כי העליונות של חילות האוויר של בעלות הברית מלווה יותר ויותר בכישלון בהנהגה של גרינג. קדמה לכך פגישה של קציני לופטוואפה בברלין-גאטו בין ה-6 ל-12 בנובמבר 1944, אותה כינס גרינג על מנת לנתב את הביקורת בצורה המתאימה לו, אך היא הסתיימה במתקפה חמורה נגדו באופן אישי. הקש האחרון של טייסי הקרב היה הפיאסקו של מבצע בודנפלטה ב-1 בינואר 1945 נגד בסיסי אוויר של בעלות הברית בצפון צרפת, בלגיה והולנד, בהם הושמדו כ-400 מטוסי אויב, אך במחיר של יותר מ-300 מטוסים גרמנים – ובניגוד לבעלות הברית, טייסי קרב שאין להם תחליף הופלו, חלקם על ידי הנ"מ שלהם. נקודות כואבות נוספות היו שהגנרל של טייסי הקרב, אדולף גאלאנד, הודח על ידי גרינג מבלי למנות לו יורש, ניצול לרעה של גרינג ברוח הלחימה של טייסי הקרב, והאסטרטגיה הכוללת שהובילה בין היתר ל-מסרשמיט Me 262 החדש – מטוסי קרב סילוניים הועמדו לרשות המפציצים הגרמנים במקום הגנות נגד כוחות המפציצים של בעלות הברית. בהנהגתו של ליצו, התפתח מה שכונה מאוחר יותר כמרד טייסי הקרב, ואשר בתחילה אף נועד למנות מפקד עליון אחר במקום גרינג, שבגינו פנו למפקד צי האוויר ה-6, גנרל-אוברסט רוברט ריטר פון גריים. הוא הפנה אותם לראש המטה הכללי של חיל האוויר, גנרל קרל קולר ושלל כל מעורבות בעניין זה. קולר דיווח על החשש לגרינג, שביקש לדבר עם הטייסים בברלין ב-22 בינואר 1945. גרינג, שעומת על ידי ליצו עם ההאשמות, העליב את הקושרים ואיים על גינתר ליצו בירי. גרינג, שחשד שגאלאנד, שהודח על ידו, הוא היוזם של המרד, אך איבד הרבה תמיכה מהיטלר בגלל כישלונותיו הברורים, והשאיר אותו בליווי איסורים והעברות כפויות.
ליצו הועבר כעונש לאיטליה על ידי גרינג, הליך שגרינג תיאר כ"גירוש הרייך" ושימש לבודד את ליצו ממנהיגים אחרים של מה שנקרא מרד טייסי הקרב. לליצו גם אסור היה לקיים כל מגע עם טייסי קרב אחרים מחוץ לפיקודו – כאשר שטיינהוף, שגם הוא הושבת, רצה לבקר את ליצו בכוחות עצמו באיטליה, הוא נאלץ להסתובב לאחור זמן קצר לפני השער בהוראת גרינג. ליצו הגיע לוורונה ועמד בראש יחידות חיל האוויר הגרמני באיטליה עד שהועבר ליאגדפרבנד 44, בראשות אדולף גאלאנד, במינכן-ריאם באמצע אפריל 1945.
ליצו נעלם אחר הצהריים של 24 באפריל 1945 במשימה עם Me-262 באזור סביב אינגולשטאט ודונאוורת'. ליצו דיווח על הפלת מפציץ B-26 מראודר באותו בוקר. אחר הצהריים הוא תקף כוח מפציצים נוסף המורכב ממטוסי B-26 וליווי של מטוסי P-47 ת'נדרבולט יחד עם מטוסי Me-262 נוספים. בקרב האוויר שהתפתח, ליצו נכנס לצלילה לא מבוקרת והמטוס פגע בקרקע והתפוצץ. הן החיפוש של חבריו והן של הכוחות האמריקאים אחר אתר ההתרסקות לא צלחו.
קישורים חיצוניים
- גינתר ליצו באתר lexikon-der-wehrmacht (בגרמנית)
36909842גינתר ליצו