גטו קישינב

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גטו קישינב
מפת גטו קישינב
מפת גטו קישינב
מידע כללי
סוג גטו
מדינה מולדובה, בזמנו ברית המועצות
תאריכים
תאריך הקמה 25 ביולי 1941
תאריך סגירה 21 במאי 1942
אוכלוסייה
מפקדי המחנה יושב ראש היודנראט=שמואל גוטמן-לנדאו
מספר אסירים בשיא כ 120,000
השתייכות האסירים יהודים מברית המועצות ומרומניה, יהודים מומרים, בני זוג של יהודים
נתונים

גטו קישינב (ברומנית: Ghetoul din Chișinău) היה מחנה ריכוז ליהודי קישינב והסביבה, שהוקם תחת שלטון רומני, לאחר כיבוש העיר קישינב על ידי צבא רומניה והוורמכט, במבצע מינכן, במלחמת העולם השנייה, ביוני 1941.

מיד עם כיבוש העיר החלו החיילים הכובשים והמפקדים הזוטרים, בעיקר הרומנים, במעשי שוד, אונס ורצח יהודים ברחבי העיר. גוויות נערמו ברחובות והמצב הדאיג את הפיקוד הגרמני, שחשש מפני מגפות. במפגש בין מפקד האינזצקומנדו 11a הגרמני, פאול צאפּ, ובין המפקד הצבאי של העיר מטעם הארמייה הרביעית, הקולונל הרומני דומיטרו טודוסה, הוחלט להקים גטו בו ירוכזו יהודי העיר. נפסקו מעשי הרצח הפראיים וב-24 ביולי החלו לאתר את היהודים ולרכז אותם באזור, שישמש כגטו[1]. ב-25 ביולי 1941 הורה הגנרל הרומני קונסטנטין וויקולסקו, שמונה מאוחר יותר, בספטמבר, למושל בסרביה, להקים את גטו קישינב[2]. הודעה, על הקמת הגטו וחובת היהודים להתייצב בו, הודבקה ברחובות קישינב. לצורכי הקמת הגטו נקבע שטח במורד העיר, בשכונה הענייה ויסטרניצ'ן (Visterniceni), בה גרו בעיקר יהודים עניים והמקום הוקף בגדר עץ גבוהה באורך ארבעה קילומטרים. בתוך השטח המוקף נותרו כמאה משפחות לא יהודיות, שלא הוגבלו בכניסתן או ביציאתן מהגטו[3]. יושבי הגטו נשלחו בהדרגה לטרנסניסטריה, כשמרביתם מתים או נרצחים בדרך, לאחר שעברו שוד, עינוי והתעללות. משלוח היהודים האחרון יצא מהגטו במאי 1942.


רקע היסטורי

חבל בסרביה, שהיה מאוכלס ברומנים ובני מיעוטים רבים כולל יהודים, היווה נושא שנוי במחלוקת בין רומניה ובין ברית המועצות. רומניה ניצלה שעת כושר בעת מלחמת האזרחים ברוסיה וביצעה סיפוח של החבל. עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה ב-1918 הכריזה בסרביה, ב-24 בינואר 1918 על עצמאותה וב-27 במרץ 1918 החליטה מועצת הארץ שלה על האיחוד עם רומניה[4].

באוקטובר 1920, בהסכם פריז, הכירו מדינות ההסכמה (פרט ליפן) באיחוד שבין רומניה ובין בסרביה. ברית המועצות, שלא לקחה חלק בהסכם זה, מעולם לא הכירה באיחוד. לפני מלחמת העולם השנייה ואחרי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, הגישה ברית המועצות לרומניה אולטימטום, בו תבעה ממנה לצאת מבסרביה ומחלק מבוקובינה. רומניה נאלצה לציית ולצאת והחבלים סופחו לברית המועצות ב-1940[5]. מעשה זה שימש כעילה עיקרית לברית, שכרתה רומניה עם גרמניה הנאצית נגד ברית המועצות במטרה להחזיר לעצמה את החבלים האלה. במהלך מלחמת העולם השנייה כבש צבא רומניה יחד עם הוורמכט את החבלים האלה במסגרת מבצע מינכן, אך נאלץ לסגת מהם לאחר שינוי מגמת המלחמה וניצחונו של הצבא האדום.

ברומניה, לקראת מלחמת העולם השנייה, התקיימה דיקטטורה צבאית של יון אנטונסקו, שהמשיך מגמה של מדיניות אנטישמית, שעסקה בגזל מאורגן של רכוש היהודים, שלילת זכויותיהם והדרתם מהחיים הציבוריים. השלטונות הרומניים האשימו את היהודים, ללא יסוד, בגזילת חבלים מרומניה על ידי תכתיב וינה ועל ידי ברית המועצות, ותכננו טיהור אתני.

ניקוי השטח

ערך מורחב – ניקוי השטח

ניקוי השטח (ברומנית: curățirea terenului) היה מונח הקוד הרומני המקביל לפתרון הסופי הגרמני. ב-18 וב-19 ביוני הקריא ראש הז'נדרמריה, קונסטנטין זמפיר וסיליו, באוזני מפקדי ז'נדרמריה את הפקודה הסודית ל"ניקוי השטח" מיהודים בבסרביה ובבוקובינה[6]. ההוראות, שהועברו בעל פה, הגיעו מיון אנטונסקו עצמו וכללו ציווי להרוג את יהודי האזורים הכפריים של בסרביה ובוקובינה ואת היהודים העירוניים לכלוא בגיטאות ובהמשך לגרש אותם מזרחה לטרנסניסטריה, וכשניתן יהיה, גם מעבר להרי אורל[7]. באוקטובר 1941, הודיע יון אנטונסקו, בישיבה של מועצת השרים של רומניה, על כוונתו להגלות סופית את כל יהודי בסרביה ובוקובינה[8]. בקישינב, בירת בסרביה, חיו בין מלחמות העולם כ-42,000 יהודים, שהיוו כ-36% מאוכלוסיית העיר. לאחר הסיפוח הסובייטי של בסרביה נהרו לעיר יהודים רבים ומספרם הגיע לכ-60,000[9].

עבודות כפייה ורצח יהודים

חיילים רומנים אספו את יהודיי קישינב וריכזו אותם במקום אחד, כשהם מבטיחים, שלא יפגעו בהם ומאיצים בהם להזדרז ולקחת איתם מעט ככל האפשר. הם הובילו אותם לשטח ריק והעמידו אותם שם ללא מזון או שתייה תחת השמש הקופחת. מיד עם ריכוז יהודי קישינב, ב-24 ביוני, בשוק הישן, הגרמנים רצו להוציא אותם להורג, אך הרומנים לא הסכימו. הרומנים ראו בבסרביה חלק מרומניה ולא היו מוכנים שקצין גרמני לא בכיר יקבע איך יתנהלו העניינים בשטחם. הם תבעו לקבל הוראה מבוקרשט או מהשלטונות הצבאיים שלהם, ולמחרת הגיעה הוראה לא להרוג את היהודים[10].

רצח בני הערובה

הרצח המתוכנן הראשון של יהודי גטו קישינב בוצע בפקודת מפקד הגטו - מדובר בכמאה יהודים, שנעצרו מיד עם הקמת הגטו והיו אמורים לשמש כבני ערובה. שמותיהם לא ידועים, לא נערך רישום, אך ידוע שהיו ביניהם אנשי רוח, בעלי מקצועות חופשיים, עשירים ורבנים.

פרטים על כך נודעו מדוחות האיינזצגרופן ומעדויות של ניצולי הגטו[11].

ההרג ההמוני ב-ויסטרניצ'ן

אוטו אולנדורף, מי שציווה על הוצאתם להורג של ראשי היהודים בגטו קישינב

היהודים המרוכזים בגטו שימשו כמאגר כוח אדם לעבודות כפייה. אוטו אולנדורף, מפקד איינזצגרופה D, הורה לפאול צאפ להוציא להורג את ראשי היהודים בגטו. ב-1 באוגוסט 1941 בא למפקדת הגטו פאול צאפ, ותבע לקבל תוך שעות ספורות 250 גברים ו-200 נשים לצורכי עבודה. החיילים הרומנים אספו כאלפיים מועמדים שמוינו על ידי צאפ, כשהגרמני מעדיף גברים אינטלקטואליים ונשים נאות. הנבחרים יצאו לבסוף בליווי שלושה חיילים. צאפ הבטיח ליהודים, שהם נחוצים לעבודה. היהודים הוסעו במשאיות למקום, שנבחר על ידי צאפ ובו כבר נחפרו מראש שני בורות עגולים ועמוקים. את ההוצאות להורג ביצעו ארבע כיתות ובכל כיתה שישה עד שמונה חיילים - אחת הכיתות הייתה מורכבת מרומנים. לפי בקשתו של צאפ, על ההוצאות להורג פיקד סגן ברנהרד, מפקד פלוגת המשטרה התשיעית, שצורפה לאייזנצקומנדו 11A[12].

בערבו של אותו יום שבו 39 מהמבוגרים יותר מבין הגברים וסיפרו, שכל היתר נורו ליד ויסטרניצ'ן והוטלו לתוך בורות, שנחפרו כהגנה נגד טנקים של הסובייטים. הם כיסו אותם באדמה ונשלחו להודיע על כך. למחרת הגיע גם הסגן ואישר זאת. כמה ימים לאחר מכן באו נוצרים מהסביבה והתלוננו על הריחות והדם הניגר מהקבר. נשיא הקהילה עם עשרים יהודים יצאו למקום, שם כיסו היטב את הגופות באדמה ולאחר מכן אמרו קדיש. באירוע זה נרצח גם הרומני יון כרמן, שהגיע לגטו עם רעייתו היהודייה.

מידע זה התגלה במהלך משפטם של מפקדי האינזצקומנדו 11A פאול צאפ, לאו קרל אאוגן, הרוזן פון דר רקה, נואה קרל היינריך ומוהלמאייר גאורג הרמן במינכן, בפברואר 1970[13].

ההרג ב-גידיגיצ'י

כעבור כשבוע הגיע לגטו מפקח דרכים ודרש לקבל לעבודה במקום הקרוי גידיגיצ'י חמש מאות גברים. ניתנו לו הגברים המבוקשים ועוד עשרים וחמש נשים, שנועדו לבשל עבור הגברים. כעבור כשבוע חזרו כמאתיים גברים מותשים לגמרי - יתר ה-325 לא שבו מעולם[14].

על פי דוח מספר 7 מ-27 באוגוסט 1941, של הגדוד העשירי של הז'נדרמריה הרומנית, מסתבר שיחידה רומנית, שהתעכבה בתחנת הרכבת בדרכה לחזית, תקפה את היהודים. על פי פקודה של גנרל יואן טופור הפרשה נסגרה ולא הוזכרה יותר[15]. במשפטו של הקפטן ראדו יונסקו, באוקטובר 1950, הודה האחרון, שהיהודים נורו לפי הוראות הצבא בגלל מרי ותקיפת יחידות צבאיות. פקודת הירי ניתנה על ידי לוטננט קולונל ניקולאה דלאנו (Nicolae Deleanu)[16].

עד סוף אוגוסט 1941 רצחו אנשי איינזצקומנדו 11 ושותפיהם הרומנים מעל אלפיים יהודים, נוסף על כמאה בני הערובה שנרצחו ביום הראשון של הגטו. הרומנים והגרמנים המשיכו להוסיף לגטו יהודים, שנמצאו ברחבי העיר ובסביבתה וכך הגיע, ב-1 בספטמבר 1941, מספר יושבי הגטו ל-11,252[17].

ההרג בבית העלמין היהודי

לפי מקורות היסטוריים סובייטיים, נמצאו בבית העלמין היהודי של קישינב, בקבר שנפתח לאחר השחרור, 837 גופות[18] ירויות, חלקן, על פי הממצאים, נקברו בעודם בחיים עם ידיים כבולות. העובדות אומתו על ידי חקירה רפואית-משפטית ועל ידי עדי ראייה[19].

ניהול הגטו ושמירתו

שער בגדר העץ של גטו קישינב

הוועד המנהל

בתחילת אוגוסט, כדי לנסות למנוע את המשך הרציחות, הקימו יושבי הגטו היהודים ועד. הוועד נשא את השם "קהילת יהודי גטו קישינאו" (ברומנית: Comunitatea evreilor din ghetoul Chișinău). בראש הוועד ניצב ד"ר שמואל גוטמן-לנדאו וסגנו היה עורך הדין אברהם שפירו[20] (במקורות מכונה לעיתים שפירין או שפירא). המטרה הראשית של הוועד הייתה לנסות להפסיק את רציחות יהודי הגטו ואכן, מיד לאחר הקמת הוועד ואחרי ששולם השוחד הראשון למפקד הגטו, הוא התבקש למנוע מסירת יהודים נוספים לגרמנים. המפקד הבטיח, אך לא עמד בהבטחתו. הוועד גייס משאבים, מיהודי הגטו, שעוד היו להם, מאישים מחוץ לגטו ומפדרציית הקהילות היהודיות של רומניה, כדי לשלם שוחד שבועי למפקדי הגטו ולעזור לעניים[21].

הוועד ניהל את המגעים עם השלטונות והכין את רשימות היהודים, שיצאו לעבודה. הוועד גם ארגן מאפיה לאפיית הלחם עבור יושבי הגטו, בית חולים, בתי מרקחת, גן ילדים ובית יתומים עבור 28 הילדים שהוריהם מתו בגטו. השלטונות ערכו חיפוש בבית החולים והחרימו מיטות, שמיכות ותרופות[22].

הוועד יצר קשר עם הנהגת יהדות רומניה, עם וילהלם פילדרמן ועם הרב הראשי של יהודי רומניה, אלכסנדר שפרן. הקשר נוהל באמצעות אישית, שביקרו בגטו, באמצעות מברקים ובאמצעות הטלפון.

השלטונות אפשרו קיומו של שוק פעמיים בשבוע, שוק בו איכרים מהסביבה הציעו את מרכולתם תמורת חפצי ערך וכסף של הקונים היהודים.

לקראת חגי יום הכיפורים וראש השנה, ב-11 בספטמבר, הוועד ביקש ממפקד הגטו לתת ימי חופש מעבודה ליהודים, יום אחד ביום הכיפורים ויומיים בראש השנה, כדי שיוכלו להתפלל בשני בתי הכנסת שהקימו בגטו. המפקד, קולונל אאוג'ן דומיטרסקו (Eugen Dumitrescu), אישר חופש בראש השנה וסירב למתן חופש ביום הכיפורים. ביום הראשון של ראש השנה בכל זאת נלקחו קבוצות יהודים לעבודת כפייה וחברי הוועד זומנו לפגישה אצל מפקד הגטו. ביציאת חברי הוועד מהפגישה סירבו לספר מה נאמר להם וראש הוועד ואשתו הביעו רצון להתאבד. כעבור כמה ימים, קצין בכיר רומני אפשר לשפירו לנסוע בבגדי קצין רומני, לבוקרשט, למפגש עם פילדרמן ושפרן. היציאה התאפשרה לאחר ששפירו התחייב במילת כבוד לחזור לגטו. ראשי יהדות רומניה שמעו ב-10 באוקטובר את דיווחי שפירו על החיים בגטו, על הרציחות, הגזל, עינויי הנשים והגירושים, הזדעזעו וניסו כמיטב יכולתם להשפיע, אך לא הצליחו בכך. שפירו חזר כמובטח, גורש במשלוח של 20 באוקטובר ונורה מעבר לדניסטר[23]. ניסיונותיו הנואשים של לנדאו לעצור את הגירושים העלו חרס בידו. ב-22 באוקטובר יון אנטונסקו הוציא צו, שאסר את גירוש היהודים המומרים ושל חברי בית מחוקקים לשעבר (לנדאו היה אחד מהם). ב-30 במרץ 1942 בוטל הצו. ב-20 במאי נכללה משפחת לנדאו ברשימת המגורשים - אשתו הרופא סיפקה את החומרים והזוג התאבד. הם התגלו, אך מאוחר מדי לגביו, אשתו ניצלה.


הפיקוד והשמירה

מראה מקום בתוך הגטו

לאיסוף יהודי העיר הוקצבו יומיים, ביום הראשון נאספו היהודים והוחזקו בשוק העירוני הישן (piața veche), תחת שמש קופחת, ללא מזון, ללא שתייה וללא גישה לשירותים. קפטן יואן פרסקיוֶסקו, מפקד פלוגה 23 של המשטרה הרומנית, שהיה למפקד הגטו ב-15 הימים הראשונים, נאם בפני היהודים ואמר להם, שהם היו מיועדים למות, אך מלך רומניה התערב לטובתם, לכן יינתן להם בינתיים לחיות[24].

הגטו היה כפוף לפיקוד הצבאי של העיר ובזה הייתה תחלופה רבה. קולונל דומיטרו טודוסה פיקד על העיר מ-18 ביולי ועד 1 בספטמבר 1941. בשבוע שבין 1 בספטמבר עד 7 בספטמבר הפיקוד היה בידי גנרל קונסטנטין פנאיטיו. אחריו פיקד קולונל אאוג'ן דומיטרסקו (Eugen Dumitrescu) עד 15 בנובמבר 1941.

שומרי הגטו הובאו מיחידות שונות ובהן היו גם:

  • הפלוגה הראשונה של רגימנט 50, חיל רגלים.
  • יחידת חיל רגלים של רגימנט 68
  • פלוגת משטרה מספר 10 בפיקוד סגן פושקשו
  • פלוגת טיהור של קפטן פואנארו
  • בטליון 20 בפיקוד לוטננט קולונל גריגורסקו וסגן אמיל פופ בתקופה שבין 9 ל-27 באוקטובר 1941
  • פלוגת משטרה 23, שהפכה בהמשך לפלוגת ז'נדרמריה ניידת של קישינאו (קישינב) מ-27 באוקטובר, בפיקוד קפטן פרסקיוסקו[25].

מספר היהודים, שהוכנסו לגטו, עלה על עשרת אלפים. בימים הראשונים הכניסות לגטו היו פתוחות, אך היהודים הוזהרו לא לצאת. כעבור כמה ימים, עם הקמת הגדר, הוצבה שמירה על הכניסות ונוספה גדר תיל. השמירה, שהייתה בתחילה בידי חיילים, הועברה בהמשך לידי פלוגת משטרה מספר 10 ושוטרים עירוניים[26]. לגטו היו שני פתחים רשמיים, אחד לכניסה והשני ליציאה, אך יהודים היו חייבים באישור כדי לצאת. על הפתחים ועל הגדר שמרו בין 80 ל-250 חיילים ושוטרים והיו כל הזמן תלונות על מחסור בכוח אדם לצורכי שמירה. למרבית הבתים היו חצרות עם כניסה קדמית וגם כניסה אחורית והיו גם מנהרות, לכן חרף הגדר וחרף השמירה היו בריחות והברחות. השומרים הרומנים היו מוכנים להבריח יהודים תמורת שוחד כספי או של חפצי ערך, בעיקר תכשיטים. התעריף היה של אלף עד אלף וחמש מאות לאי לאדם[27].

גזל הרכוש היהודי

כל מדרג הפיקוד הרומני עסק בהפקת טובות הנאה מהיהודים, מאחרון החיילים, שחטף כובע פרווה מראשו של יהודי לעיני קולונל קונסטנטינסקו ועד גנרל וויקולסקו, שטען בפני אנטונסקו, שהוא לוחם בשחיתות בכל כוחו, אך בעזבו את צ'רנוביץ לקח למזכרת שתי משאיות עמוסות שטיחים פרסיים[28].


ענידת הטלאי הצהוב

ההוראות לגבי ענידת טלאי צהוב על בגדי היהודים בגטו קישינב השתנו כמה פעמים, אולי גם בעקבות השתדלותו של וילהלם פילדרמן אצל חברו לשעבר לספסל הלימודים, יון אנטונסקו. באוגוסט 1941 ציוותה נשיאות מועצת השרים של רומניה על כל היהודים בשטחים שממזרח לדניסטר לשאת את הטלאי הצהוב. בהמשך ציווה משרד הפנים הרומני, שהיהודים לא יענדו טלאי צהוב. פיקוד המשטרה האזורי בבסרביה ציווה על היהודים לענוד טלאי צהוב. בספטמבר מצווים היהודים בכל השטחים המפוקחים על ידי גרמניה הנאצית לענוד טלאי צהוב ומשרד הפנים הרומני מצווה על יהודי בסרביה ובוקובינה לענוד טלאי צהוב. למחרת יון אנטונסקו ביטל את ההוראה[29].

השחיתות והבריחות

ריבוי הבריחות מהגטו והשחיתות הנפוצה של השומרים הפכו לשם דבר והגיעו גם לאוזני השלטונות בבוקרשט. לקראת סוף נובמבר 1941 יצא אובידיו ולדסקו, המזכיר הכללי של מועצת השרים של רומניה, יחד עם קבוצת חוקרים, כדי לבדוק את נושא הבריחות והשחיתות בבוקובינה, בצ'רנוביץ ובקישינב. הוא דיווח בדצמבר על הבעיות בגטו קישינב ואנטונסקו אישר פורמלית הקמתה של ועדת חקירה. הוועדה הוקמה בדצמבר והגישה מסקנותיה בינואר 1942[29].

חיסול הגטו

גירוש יהודי גטו קישינב התחיל ב-12 באוקטובר 1941 ונמשך עד סוף אוקטובר, כשנשארו בגטו רק מאתיים איש המוגדרים כיהודים - הם גורשו ב-20 במאי 1942[30]. ב-30 ביוני 1942 נשלחו לטרנסניסטריה אחרוני היהודים מגטו קישינב, 224 יהודים, כולל 20 ילדים. בין המשולחים היו שליומה שוורץ בן שנה וחצי ופלוריקה פפי ויינשטיין בת שלושה חודשים[31].

בבוקר ראש השנה, בשעה שכולם התפללו בשני בתי הכנסת בגטו, היודנראט בראשות לנדאו קיבל הוראה להופיע בפני המפקד הגטו. לאחר שובם רבים נדהמו לשמוע שדוקטור לנדאו ואשתו רצו להתאבד. באותו ערב, עורך הדין שפירו נשלח שוב לבוקרשט בעזרת קצין רומני. למחרת חזר שפירו לגטו לאחר שנפגש עם וילהלם פילדרמן ועם הרב אלכסנדר ספרן. מהם שמע שהשלטונות הרומניים בבוקרשט החליטו לחסל את הגטו ולשלוח את כל היהודים לטרנסניסטריה. הם תכננו לעשות את זה בארבעה משלוחים של 2500 אנשים כל אחד.

שיירות המגורשים מהגטו

על כוונת השלטונות לגבי המגורשים אפשר ללמוד משתי הוראות. על פי הוראה, שהעביר קולונל יון פאלאדה, חייבים לשלוח ז'נדרם יומיים לפני מעבר שיירה, כדי שיעבור על מסלול השיירה ויכין כל 10 קילומטרים, בעזרת הז'נדרמריות המקומיות והנוער לפני הגיוס, בורות בגודל שיכול להכיל מאה גופות כל אחד. הבורות נועדו לקבורת היהודים שלא יהיו מסוגלים לנוע בקצב של השיירה או שחלו - ביהודים אלה צריך לירות ולהשליך לבורות[32]. ההוראה השנייה הייתה קביעת מסלול העברת יושבי הגטו לטרנסניסטריה, המסלול שנבחר היה המסלול הארוך ביותר, שהוביל מקישינב לדניסטר, במקום לנוע במסלול בן 15 קילומטרים, עד למעבר ודול-לוי-וודה, בחרו להצעיד את היהודים במסלול בן 90 קילומטרים, צפונה לכיוון רזינה, מתוך כוונה להיפטר בדרך מכמה שיותר יהודים[33].

הרשויות החליטו שההובלה הראשונה תצא מהגטו ביום הכיפורים. באותו בוקר נכנסו לגטו מאות עגלות רתומים לסוסים. כשהיהודים שמעו על התוכנית ברחו רבים מהם. מפקד הגטו ועוזריו ניסו להרגיע את היהודים והבטיחו שלא יקרה להם שום דבר רע ושפינוי הגטו נועד לטובתם. ראש הוועד הצליח לדחות את הפינוי בכמה ימים. בינתיים נשלחה הודעה דחופה למנהיגים היהודים בבוקרשט בבקשה לעזרה. מאות מברקים, שנוסחו בשפה נסתרת ( "אבא חולה מאוד - שלח תרופות מיד") נשלחו לפדרציית הקהילות היהודיות של רומניה ולקרובי משפחה בבוקרשט. שיירת היהודים הראשונה יצאה מהגטו ב-4 באוקטובר, בסוכות. 1600 אנשים הובלו בעגלות בכביש שבין אורחיי ובין רזינה, לכיוון הדניסטר. כשהעגלות עזבו את קישינב היהודים נצטוו לרדת מהעגלות ל"בדיקות רפואיות". פקידי הבנק הלאומי הרומני נשלחו לשם וביקשו מכל היהודים לסחור בכל חפצי הערך שלהם תמורת כסף מיוחד שניתן להשתמש בו רק בשטחים הכבושים וזאת תחת האיום שמי, שינסו להסתיר את חפצי הערך שלהם, ימותו. כך נשדדו היהודים מכל חפציהם הנותרים.

לא ידוע מה בדיוק היה גורל המשלוח הראשון, ליהודים שנותרו בגטו נאמר על ידי קצין רומני ממוצא גרמני, שעקב אחר ההובלה, שכולם נורו למוות, כשחצו את הדניסטר, חלקם אפילו הושלכו ישירות לנהר.

מועצת הגטו ניסתה בשיטות שונות לעכב גירוש היהודים. הם קיוו שאחיהם בבוקרשט יצליחו לבטל את רוע הגזרה. הם הצליחו להקטין את מספר המגורשים בכל משלוח. דוקטור פילדרמן שלח מכתב ליון אנטונסקו בתאריך 11 באוקטובר 1941, בו תיאר את כל המתרחש בגטו כולל הגירושים. הוא סיים במשפט הבא: "זהו מוות, מוות של חפים מפשע, שכל אשמתם היא היותם יהודים". תשובתו של אנטונסקו הגיעה במהירות ופורסמה בכל העיתונים הרומנים ב-19 באוקטובר 1941. לפי התשובה, היהודים היו אשמים בכל הפשעים, כולל מסירת בסרביה לברית המועצות.

במהלך אוקטובר 1941 נמשכו הגירושים מהגטו. מדי יום עזבו מאות יהודים את הגטו בטורים ארוכים לכיוון טרנסניסטריה. נציגי הבנק הלאומי הרומני נכחו תמיד, כדי לאסוף את חפצי הערך, שנותרו לפני שהמגורשים המשיכו במסעם. בדרך, הז'נדרמריה תקפה את היהודים. היו מאות יהודים מתים בצד הדרך. הם הגיעו במשלוחים הראשונים. החולים, הקשישים והילדים פיגרו מאחור והם נורו על ידי הז'נדרמריה. חקלאים המתינו בצד הדרך כדי לשדוד את היהודים. לפעמים האיכרים "קנו" את היהודים המתים או אפילו לפני מותם, מהז'נדרמרים. האיכרים לקחו את כל הבגדים מהגופות.

המשלוחים האחרונים שעזבו את הגטו היו, על פי הצו הסודי 24206, שבוצע על ידי בטליון 20, מקלעים, ב-25 באוקטובר 1941 – 1004 יהודים, בעזרת 123 עגלות וב-31 באוקטובר – 257 יהודים, בעזרת 80 עגלות[34]. העגלות שמשו להובלת החולים וכל האחרים הלכו ברגל. פדרציית המועצות היהודיות שלחה עורך דין נוצרי בשם מושאט בתקווה שיוכל לעצור את הגירושים. ב-30 באוקטובר הוא שלח דוח קצר לבוקרשט: "הפסדתי בתיק. כל הלקוחות שלי נמצאו אשמים... " הגטו לא חוסל לחלוטין גם לאחר תאריך זה. קורבנות חדשים הובאו כאשר הגטו המשיך להיות המקום המרכזי עבור יהודים מבסרביה שהצליחו להסתתר עד אז בעיר, בקרבת מקום או בעיירות רומניות. הרחובות שבהם חיו היהודים, כמו גם הגטו עצמו, נראו כאילו עברו אסון טבע. הרחובות היו ריקים והבתים נפרצו על ידי גנבים. בתי הכנסת נהרסו וספרי תורה קרועים היו פזורים ברחוב. עד מהרה הצליחו הרשויות לאסוף 200 יהודים בגטו. במאי 1942 הורה המפקד הצבאי של העיר, גנרל קונסטנטין וויקולסקו, לחסל את כל היהודים מהגטו. זה היה אמור להיעשות עד 21 במאי - יום מיוחד בשנה לקונסטנטין ה"קדוש" ולהלנה ה"קדושה". באותו יום כולם הובאו למרכז השליטה, שם חיפשו עליהם ביסודיות אחר חפצי ערך. אחר כך הם הועלו על קרונות רכבת ונשלחו לטרנסניסטריה.


המיוחסים

על פי הוראותיו של יון אנטונסקו היו גם יהודים מיוחסים, שזכו ליחס מיוחד, אפילו בגטו קישינב. בין המיוחסים נמנו היהודים המומרים, הנשואים לבני זוג נוצרים ומחוקקים לשעבר, שהצביעו בזמנו למען איחוד בסרביה עם רומניה[35]. מיוחסים אלה זכו לא להיכלל במשלוחי המגורשים הראשונים, אך בסוף גם הם גורשו.

ההנצחה

האנדרטה לזכר קורבנות גטו קישינב

בקישינב, ברחוב ירושלים, בקרבת המקום בו הייתה הכניסה הראשית לגטו קישינב, הוקם ב-1993 אתר הנצחה לקורבנות גטו קישינב. יוצרי האתר היו האדריכל סמיון שויחט והפסל נאום אפלבאום. האתר עשוי משני גושי גרניט אדום, כשהחלל שביניהם יוצר מגן דוד וממול ניצבת דמות מארד. הכיתוב, ברוסית, ברומנית ובעברית מבטיח לקורבנות גטו קישינב שהחיים לא ישכחו אותם[36]. האנדרטה הוזמנה ונבנתה במימון אגודת ניצולי הגטאות והמחנות[37].

ב-2013 הושחת האתר וצויר עליו צלב קרס. ב-2016, ביוזמת ראש הקהילה היהודית המקומית, שוקם האתר. המקום משמש לאסיפות זיכרון לקורבנות השואה[38].

ב-1976 יצא לאור בהוצאת קריית ספר, בישראל, הספר של דויד דורון ספקטור, גיטו קישינוב - הפוגרום הסופי[39].

ב-1995 פרסם פרופסור שמואל אהרוני, אחד מניצולי גטו קישינב, את הספר Memories of the Holocaust: Kishinev (Chisinau) 1941 - 1944[40].

ב-2015, בארצות הברית, בהוצאה לאור Tuscaloosa של אוניברסיטת אלבמה, יצא לאור הספר The Kishinev ghetto, 1941-1942 : a documentary history of the Holocaust in Romania's contested borderlands מאת פול שפירו[41]. כעבור שנה, ב-2016 הופיע ברומנית Ghetoul din Chișinău, 1941-1942, תרגום של ניקולאה דרגושין[42].

לקריאה נוספת

  • פנקס הקהילות - רומניה, כרך שני, מעמוד 400 עד עמוד 416 כולל, הוצאת יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, ירושלים תש"ם
  • תולדות השואה - רומניה, כרך א', פרק "גטו קישינב", מעמוד 625 עד עמוד 652 כולל.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תולדות השואה - רומניה, כרך א', עמוד 628
  2. ^ Life in Chisinau ghetto (באנגלית)
  3. ^ זיכרונות השואה: קישינב (קישינב) - מבצע גטו קישינב והמחנות
  4. ^ Primul pas al Marii Uniri (ברומנית)
  5. ^ 26 iunie 1940: Ultimatumul sovietic pentru cedarea Basarabiei. (ברומנית)
  6. ^ תולדות השואה - רומניה, כרך א', עמוד 536
  7. ^ Acum 80 de ani militarii români ucideau evrei în masă în Basarabia, Bucovina și Herța (ברומנית)
  8. ^ MARESALUL ANTONESCU SI EVREII (ברומנית)
  9. ^ המכון הבין-לאומי לחקר השואה
  10. ^ פנקס הקהילות - רומניה, כרך שני, עמוד 413
  11. ^ תולדות השואה - רומניה, כרך א', עמוד 635
  12. ^ תולדות השואה - רומניה, כרך א', עמוד 636
  13. ^ Pinkas Hakehillot Romania (באנגלית)
  14. ^ הספר השחור (קרפ), כרך 3, עמוד 67 (ברומנית)
  15. ^ פנקס הקהילות - רומניה, כרך שני, עמוד 415
  16. ^ D`ale Războiului. Moartea evreilor din ghetoul de la Chișinău (ברומנית)
  17. ^ האנציקלופדיה של הגטאות
  18. ^ המקורות הסובייטים נמנעים בצורה עקבית מציון הלאום או הדת היהודית, הם מדברים על אזרחים סובייטיים, אך מהנסיבות ברור שמדובר ביהודים.
  19. ^ פנקס הקהילות - רומניה, כרך שני, עמוד 414
  20. ^ Chisinau ghetto. Help from Bucharest. (באנגלית)
  21. ^ Jean Ancel, Contribuții la istoria României, חלק שני, כרך ראשון, עמוד 216. (ברומנית)
  22. ^ Filă tragică în istoria Moldovei – Ghetoul din Chișinău. (ברומנית)
  23. ^ תולדות השואה - רומניה, כרך א', עמודים 640 - 641
  24. ^ תולדות השואה - רומניה, כרך א' עמוד 628
  25. ^ Memories of the Holocaust: Kishinev (Chisinau) - The Operation of the Chisinau Ghetto and of the Camps (באנגלית)
  26. ^ תולדות השואה - רומניה, כרך א', עמוד 629
  27. ^ POPULAȚIA MOLDOVEI DE EST ȘI ADMINISTRAȚIA MILITARĂ ROMÂNĂ DUPĂ 22 IUNIE 1941. PARTEA II (ברומנית)
  28. ^ תולדות השואה - רומניה, כרך א', עמוד 591
  29. ^ 29.0 29.1 Cronologia Ghetoului din Chişinău şi ocupaţia românească a Basarabiei, 1941-1942 (ברומנית)
  30. ^ תולדות השואה - רומניה, כרך א' עמוד 589
  31. ^ Ghetouri și lagăre în perioada 1941-1943 din Basarabia și Bucovina (ברומנית)
  32. ^ COMISIA INTERNAȚIONALĂ PENTRU STUDIEREA HOLOCAUSTULUI ÎN ROMÂNIA עמוד 137 (ברומנית)
  33. ^ תולדות השואה - רומניה, כרך א', עמודים 644-645
  34. ^ הספר השחור (קרפ), כרך שלישי, עמוד 134. (ברומנית)
  35. ^ GHETOUL DIN CHIȘINĂU, 1941 (II) (ברומנית)
  36. ^ Monumentul Victimelor Ghetoului Evreiesc (ברומנית)(באנגלית)(בגרמנית)(ברוסית)
  37. ^ [http://web.archive.org/web/20130611092614/http://www.free-time.md/rus/mon/i309-pamjtnik-uznikam-kishinevskogo-getto/ Памятник узникам кишиневского гетто] (ברוסית)
  38. ^ Monumentul victimelor ghetoului din Chişinău (ברומנית)
  39. ^ גיטו קישינוב הפוגרום הסופי דויד דורון ספקטור
  40. ^ PUBLICATIONS SAMUEL ARONI (באנגלית)
  41. ^ The Kishinev ghetto, 1941-1942 (באנגלית)
  42. ^ Ghetoul din Chișinău, 1941-1942 (ברומנית)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32808062גטו קישינב

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=גטו_קישינב&oldid=2540375"