אדולף ריבה

אדולף פרידריך וילהלם ריבה (בגרמנית: Adolf Friedrich Wilhelm Rübe;‏ 18 במאי 1896 – 23 ביוני 1974) היה איש אס אס, פושע מלחמה נאצי.

חייו

משפחה, מלחמת העולם הראשונה ושירותו במשטרה

כבנם של הנגר אדולף ריבה ואשתו וילהלמינה מאייר, החל להתמחות כמעצב בשנת 1910. בשנים 1914–1918 השתתף במלחמת העולם הראשונה. משנת 1920 שינה את נטייתו המקצועית ונכנס לשירות המשטרה בלוראך, שם עבד במשרד הדרכונים.

בשנת 1923 עבר למשרד המשטרה של באדן בקרלסרוה. שנה לאחר מכן נשא לאישה את אלזה ולדמן, אם כי נישואים אלה נותרו חשוכי ילדים. בשנת 1929 שימש כמזכיר במשטרה. במהלך הארגון מחדש של המשטרה משנת 1933, שולבה מחלקתו במשטרה הפלילית.

העברה לרוסיה

משימתו הרשמית הייתה לנהל תיק לחפצי ערך. עם תחילת מלחמת העולם השנייה, הוא היה אמור גם להיות מגויס לורמאכט, אבל הוא הצליח להימנע מגיוס. על פי מקורות זמינים, לא ידוע מתי הועבר לרוסיה. היינץ רוזנברג, שגורש מהמבורג למינסק, דיווח על רובה בתאריך 31 באוגוסט 1942. בנובמבר 1942 הועבר לעבוד תחת מפקד משטרת הביטחון והאס דה של רותניה הלבנה (KdS) אדוארד שטראוך.

גטו מינסק

בחודשיים הראשונים של 1943 הוצב תחילה במינסק במחלקה V, המחלקה לחקירות פליליות. לאחר מכן הועבר למחלקה הרביעית לענייני יהודים. כאן שירת תחת פיקודו של האופטשטורמפיהרר אוטו מילר, שפיקד על גטו מינסק כמפקד המחנה. לקראת סוף 1942 החל חיסול גטו מינסק. ב-5 בפברואר 1943 הוציא האס-אס אוברשטורמפיהרר אדוארד שטראוך "פקודת קומנדו" לפיה יש "ליישב מחדש" את יהודי העיר סלוצק ב-8 וב-9 בפברואר 1943. רובה היה חבר בקבוצה 2 בפיקודו של האס-אס אוברשטורמפיהרר יאקוב אוסוולד. הוכיח עצמו בהצלחה בעת חיסול גטו סלוצק.

מאפריל 1943 היה רובה ראש המשמר בגטו מינסק. כמו כן ערך סיורים בגטו. מאוחר יותר טען בבית המשפט כי מעולם לא הכה יהודים. כשהוא ירה ביהודים, זה תמיד היה בגלל שהם ביצעו פשעים. בחקירות פליליות כביכול, הוא עצמו ביצע את "העונש" בבית קברות סמוך. מכיוון שעובד תחבורה השמיע הערות גנאי על הנציונל-סוציאליזם, הוא ירה בו. הוא גם ירה בציירת מריון ברוך (ילידת 19 במרץ 1919) באשמת גניבה לכאורה לאחר ששלט שציירה משך את תשומת לבו.

כמו בתקופתו בקרלסרוה, הוא הקדיש את עצמו במיוחד למה שמכונה "עבירות מוסריות". מכיוון שהיריון בגטו היה פשע שדינו עונש מוות, הוא אסף 30 נשים הרות מבית החולים של הגטו במינסק וירה בהן. כאשר פונה אותו בית חולים ביולי 1943, הומתו החולים במשאיות גז.

לאחר פינוי גטו מינסק הוצב ב"חוליית פירוק עפר", "זונדרקומנדו 1005". בתחילת נובמבר 1943 נחפרו ונשרפו גופות הנרצחים ליד בלאגובשצ'ינה כדי לטשטש את עקבות הרציחות ההמוניות. ביולי 1944 חזר לשירות המשטרה בבאדן.

כתב אישום ומעצר

רובה דווח בסוף 1946 על ידי ניצול שואה מפרנקפורט על המיין. הוא הואשם במעורבות ב-436 מעשי רצח, ועדי ראייה הוכיחו 26 מקרי רצח. בתיק בית המשפט הוצגו נגדו שני דו"חות פסיכולוגיים. האחד בו אובחן כסכיזואיד ובעל הפרעת אישיות, השני אבחן אותו כסדיסט מיני-פתולוגי. בגזר הדין מיום 15 בדצמבר 1949 הוא נידון למאסר עולם. הוא נשאר כלוא בכלא ברוכסל עד 1962. לאחר מכן חי בקרלסרוהה עד מותו בשנת 1974. זאת לפני שהמשרד המרכזי לחקירת פשעי הנאצים במשרד המשפטים הגרמני, הצליח לאסוף חומר מפליל חדש נגדו, שיכול היה להוביל לאישומים נוספים נגדו.

לקריאה נוספת

• Paul Kohl: Der Krieg der deutschen Wehrmacht und der Polizei 1941–1944. Frankfurt/Main 1995
• Reinhard Rürup: Topographie des Terrors. Berlin 1993.
• Christian Gerlach: Kalkulierte Morde – Die deutsche Wirtschafts- und Vernichtungspolitik in Weißrußland 1941–1944. Hamburg 1999
• Fred Ludwig Sepainter (Hrsg.): Baden-Württembergische Biographien., Band III, Stuttgart 2002

קישורים חיצוניים

• Einzeltötungen von Männern, Frauen und Kindern des Minsker Ghettos auf Befehl wie auf eigenen Entschluss. Ferner Teilnahme an der Massentötung deutscher und sowjetischer Juden durch Erschiessen und Vergasen in einem 'Gaswagen' (בגרמנית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אדולף ריבה36323219Q106040