גופה

גופה היא גוף מת שהיה שייך ליצור חי.

לאחר המוות, כשמערכות הגוף אינן פועלות, מתחילה הגופה להיאכל על ידי חרקים וחיידקים מסוימים, המביאים למצב של ריקבון גופה.

במקרי מוות חשודים, הנחקרים על ידי המשטרה, נבדקות הגופות המתות, בהכילן לעיתים ראיות. גם ריקבון הגופה מספק ראיות.

גופות משמשות בלימודי רפואה ללימודי אנטומיה ולתרגול ניתוח. יש התורמים את גופתם למטרה זו. בנוסף, ניתן להשתמש באיברי הגופה לשם השתלתם באדם חי שאיבריו אינם מתפקדים. יש התורמים את גופתם למטרה זו.

גופה של בעל חיים קרויה נבלה. מילה זו משמשת גם לתיאור מבזה של גופת אדם (למשל: ”וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ” (ספר ירמיהו, פרק ל"ד, פסוק כ')

סילוק הגופה

ערך מורחב – קבורה

ערך מורחב – קבורה (יהדות)

הגוף הוא ביתו של הנשמה, כלומר: הנשמה היא האדם, מחשבותיו ואופיו, והגוף הוא הבית שבו היא גדלה ומתפתחת. אי לכך, נוהגים כבוד בגופה גם לאחר המוות, וקוברים אותה באדמה.

גם בדתות אחרות נהוג לקבור את הגופה (בטקס מיוחד), לשמירה על כבוד המת וכחלק מהמסורת. גופות אנושיות נחשבות לדבר קדוש, ולכן הקבורה שומרת על קדושה זו - גופת האדם מורחקת מעיני קרוביו ונמנעת האפשרות שבעלי-חיים יאכלו אותה.

בתרבויות אחרות, קיימים מנהגים שונים באופן סילוקה של הגופה. על-פי המצרים העתיקים, החיים ממשיכים גם בגוף "מת" - רק אם הוא נשאר שלם. מכאן הגיע מנהג שימור הגופות והמומיות. דרך נוספת לטיפול בגופה היא שריפתה. בטיבט הייתה נהוגה קבורת שמים.