שיגדון
שיגדון (וכן צינית, ומלועזית: גַאוּט (Gout) ופודגרה) הוא דלקת מפרקים כרונית הנובעת משיבוש מטבולי בגוף המתבטא בעלייה ברמת חומצת השתן בדם, מצב הקרוי "היפר-אוּריצֶמִיַה" (Hyperuricemia). הנזק לחולה נגרם כאשר לאורך שנים מצטברת חומצה זו במפרקים שם נוצרת דלקת המפרקים או בכליות, שם היא יוצרת אבנים. מחלה זו נפוצה יחסית בקרב גברים, שם מגיעה התחלואה לשיעורים של כאחוז עד 2.5 אחוזים. בימי הביניים הייתה נפוצה המחלה בקרב ציידים בשל אכילה מרובה של בשר.
חומצת השתן נוצרת בגוף באופן תקין. אצל חולי השיגדון יש עלייה בייצור החומצה או ירידה במנגנונים המפרקים אותה בכליות. לחולים הסובלים מהיפר-אוּריצֶמִיַה אך לא מפתחים דלקות, מצב נפוץ מאוד, אין כל תסמינים של המחלה. גורמים המגבירים את הופעת המחלה הם: גיל, השמנת יתר (Obesity), צריכה מוגברת של בשר, ומצבים רפואיים שונים כגון סוכרת והתקף לב. יש עדויות המצביעות על גורם גנטי בתחלואה.
לאורך ההיסטוריה המחלה קושרה לכאלו שחיו ברמת חיים גבוהה, וצרכו מזון איכותי שלא היה זמין לרוב העם. מסיבה זו היא כונתה "מחלת המלכים" או "מחלת הציידים". מפורסמים שחלו במחלה (על פי ההשערה המקובלת[דרוש מקור]) היו: אסא מלך יהודה, האמורא רב נחמן[1], רבי ישראל איסרליין בעל תרומת הדשן[2], ולהבדיל, גם קרל החמישי, הנרי השמיני, מלך אנגליה, וכן גם ראש ממשלת ישראל לשעבר אריאל שרון.
אבחון
מצב של רמות גבוהות של חומצת שתן בדם ניתן לאבחון בקלות באמצעות בדיקת דם פשוטה. היפר-אוּריצֶמִיַה מוגדרת כריכוז של יותר מ-7.0 מיליגרם לדציליטר (mg/dL). בשאיבה מהמפרק והסתכלות על הנוזל במיקרוסקופ באור מקוטב אפשר לזהות גבישים של מונוסודיום אורט בצורת מקלות חדים.
למרות זאת, חולים רבים מאובחנים רק כאשר הם מגלים תסמינים של המחלה. אצל כ-75% מהחולים התסמין הראשון הוא נפיחות, אודם וכאבים עזים במפרק בין עצם המסרק הראשונה עם עצם הגליל המקורב הראשון. גם מפרקי הברכיים, שורש כף היד והאצבעות יכולים להיות מעורבים. במקרים קשים וממושכים מצטברים גושי חומצת שתן מתחת לעור הנקראים "טופי".
ערכים גבוהים של חומצת שתן בדם יכולים לגרום להיווצרות אבני חומצת שתן בדרכי השתן.
גורמי סיכון
- גיל: הסיכוי לשיגדון עולה עם הגיל. לא ברור אם לגיל ישנה השפעה ישירה או מכיוון שלאנשים מבוגרים שסובלים מהיפר-אוּריצֶמִיַה יש תקופה ארוכה יותר של הצטברות החומצה.
- מין: גברים הם בסיכון גבוה יותר לשיגדון אם כי הפער מצטמצם עם הגיל
- השמנה: השמנה היא הגורם המשפיע ביותר על שיגדון. בקרב BMI גבוה מ-35, הסיכון היחסי לחלות (בקיזוז הגיל לעומת BMI 21-23) הוא 4.14, עבור מדדי BMI של 25 עד 30 (עודף משקל) הסיכון הוא 2.35.
- צריכת אלכוהול: צריכת אלכוהול היא גורם סיכון משמעותי. מחקרים אחדים מראים כי צריכה של בירה וליקר מעלה את הסיכון לעומת יין. ההסבר להבדל זה לא ברור ויש הטוענים כי ההשפעה נובעת מאורח החיים של אנשים שצורכים בירה וליקרים לעומת אנשים הצורכים יין.
- גורמים אחרים: תרופות מדללות דם, יתר לחץ דם ותורשה.
טיפול
בשנים האחרונות, הגישה היא להתחיל בטיפול תרופתי מוקדם, על מנת למנוע הצטברות נוספת של גבישי חומצה אורית במפרקים, אשר תוביל להתקפים נוספים, למחלה קשה לאיזון ואף לנזק מבני בלתי הפיך. זאת לעומת הנטייה שהיתה בעבר, להתחיל לטפל בגאוט רק כאשר המחלה התקדמה לשלב של התקפים תכופים. הטיפול כולל שתי זרועות שמומלץ להתחיל במקביל. הזרוע הראשונה, היא טיפול בתרופות נוגדות דלקת שמטרתה גם להפסיק התקף חריף של גאוט וגם למנוע התקפים נוספים בתקופת זמן קצרה עד בינונית (שבועות עד חודשים). תרופות נוגדות דלקת יעילות בגאוט כוללות תרופה מסוג כולכיצין, תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידים (NSAIDs), תרופות נוגדות דלקת סטרואידליות כגון פרדניזון ולאחרונה גם תרופה ביולוגית מסוג קאנאקינומאב. מטרת הזרוע הטיפולית השנייה, היא לתקן את הפגם הגורם למחלה, דהיינו טיפול להורדת רמות חומצה אורית בדם, על מנת שהגבישים שהצטברו במפרקים יתמוססו בהדרגה. הטיפול מונע התקפים בטווח הרחוק יותר אבל באופן פרדוקסלי, עלול להגביר בהתחלה את תדירות ההתקפים. לכן בדרך כלל הטיפול להפחתת רמות חומצה אורית משולב עם טיפול נוגד דלקת. בארץ ניתנות תרופות מסוימות אשר מפחיתות את ייצור החומצה האורית, ביניהן, תרופה בשם אלופורינול (Allopurinol) ותרופה בשם פבוקסוסטט (Febuxostat). בדרך כלל מתחילים במינון נמוך ועולים בהדרגה עד שריכוז החומצה האורית בדם נמוך יותר מ-6 מ"ג/ד"ל, כי רק בתנאים הללו יתמוססו הגבישים שהצטברו. לאחר תקופה של כחצי שנה עד שנה שבה רמות החומצה האורית נמוכות ואין התקפים נוספים, אפשר להפסיק את הטיפול בזרוע הראשונה (תרופה נוגדות דלקת). הטיפול להפחתת רמות חומצה אורית ניתן באופן קבוע.
בכדי לתמוך את הטיפול התרופתי, ניתן גם להימנע ממאכלים עתירי חומצה אורית, אך יש לציין כי בדרך כלל דיאטה בלבד לא מספיקה על מנת לאזן את ריכוז החומצה האורית מתחת לערך הרצוי של 6 מ"ג/ד"ל. בין המאכלים העתידים בחומצה אורית שכדאי להימנע מהם נמנה בשר אדום, מאכלי ים ואיברים פנימיים כגון טחול או כבד. מנגד, מוצרי חלב דלי שומן וויטמין C מפחיתים מעט את ריכוז החומצה האורית. ירקות ואגוזים אינם מגבירים את הסיכון לגאוט ואינם משפיעים לרעה על רמות החומצה האורית בדם. צריכת אלכוהול ובמיוחד בירה ומשקאות חריפים (אבל לא יין אדום) עלולה לגרום להופעה של התקף חריף.
מיץ חמוציות (קרנברי) ידוע כמדלל החומצה האורית בדם ומסייע מאד לחולי שיגדון. כמו כן, מומלץ לסובלים מהיפר-אוּריצֶמִיַה לרדת במשקל ולהימנע מהתייבשויות על ידי שתייה מרובה.
טיפול נטורופתי טבעי בגאוט
עיקרי הטיפול הנטורופתי בגאוט הם:
תזונה
• תזונה דלת פורינים וחלבון.
צריכת לא יותר (אך גם לא פחות) מ – 0.8 ג' חלבון לכל ק"ג ממשקל הגוף. החלבון מאיץ יצירה של ח. שתן אך מקטין את הספיגה החוזרת של ח. שתן באבובית הכליה וכך מגביר את הפרשת ח. השתן.
• צריכה חופשית של פחמימות מורכבות: פחמימות מזוקקות מגדילות את יצירת ח. השתן.
• צריכה נמוכה של שומן, בייחוד שומן רווי: שומן רווי מגביר את אצירתה של ח. השתן בגוף.
• צריכה חופשית של נוזלים: שומרת על השתן מהול, מעודדת הפרשת ח. שתן ומפחיתה את הסיכון להיווצרות אבני-כלייה.
ירידה במשקל:
אצל אנשים שמנים היורדים במשקלם יורדת באופן משמעותי רמת ח. השתן בנסיוב ובכך הסיכון ל גאוט.
הפסקה מוחלטת של צריכת אלכוהול:
אתנול מגביר את יצור ח. שתן ע"י האצת הפירוק בשלבים של נוקלאוטיד-פורין, ומפחית את הפרשת ח. השתן ע"י הגדלת יצירת הלקטאט (תוצר חימצון של אתנול) הפוגמת בתפקוד הכליות. כתוצאה מכך, גורם האלכוהול לעלייה משמעותית ברמות ח. השתן בנסיוב.
נטילת תוספי תזונה מניעתיים.
צמחי מרפא במקום תרופות קונבנציונליות:
מקורות עשירים לאנתוציאנידניים ופרואנתוציאנידינים – מולקולות פלבנואידיות המונעות הרס קולגן ובכך מועילות במניעת נזקים של המחלה הדלקתית. כמו כן הן מורידות את רמות ח. השתן.
לקריאה נוספת
- אתר לטיפול טיבעי.
- אתר של איכילוב.
- מאמר מתוך אתר Starmed הישראלי.
- שיגדון – גאוט, מהאתר של האיגוד הישראלי לאורתופדיה.
- Epidemiology, risk factors, and lifestyle modifications for gout לסקירה מלאה של גורמי הסיכון.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ סוטה י, א. לפי כמה מהמפרשים שם
- ^ בספר לקט יושר שחיבר תלמידו רבי יוסף בן משה: "וזכורני כשלמדנו סנהדרין וכתוב בה החולי פודיגרא קשה לחי כמחט לבשר (המת) [החי] וכו', ואותו החולי קורין בל"א גייכט ל"ע, ואמר הגאון ז"ל כמדומה לי שאין כ"כ קשה. וקודם שגמרנו אותו מסכתא היה צועק בכל כחו מחמת צער אותו חולי ממה שצעק בו כל ימיו מקדם. וגם לאחריו לא שמעתי ולא ראיתי ממנו שהיה בצער באותו חולי כמו באותו פעם. ואמר הגאון זצ"ל לפעם אחרת אשמרה לפי מחסום".
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.