ג'יין גודול

ג'יין גודול
Jane Goodall

לידה	3 באפריל 1934 (גיל: 90)
ענף מדעי	אנתרופולוגיה, אתולוגיה, פרימטולוגיה
תרומות עיקריות
חקר פרימטים ובמיוחד שימפנזים

ואלרי ג'יין מוריס גודול (באנגלית: Valerie Jane Morris Goodall; נולדה ב-3 באפריל 1934) או בתוארה הרשמי: הברונית ג'יין ואן לוביק-גודאול היא פרימטולוגית, אתולוגית ואנתרופולוגית בריטית, הידועה בעיקר בזכות למעלה מחמישים וחמש שנות מחקר וחיים יחד עם שימפנזים מצויים כדי להבין את דפוסי חיי החברה שלהם והיחסים החברתיים שבין השימפנזים, וכן חקר היבטים שונים של חיי השימפנזים, במסגרת תפקידה כמנהלת "מכון ג'יין גודול" בפארק הלאומי גומבה שבטנזניה.

חייה

גודול נולדה בלונדון, בירת אנגליה, בתם הראשונה של מורטימור הרברט מוריס גודול וונה ג'וזף. אחותה, ג'ודי, נולדה בשנת 1938 כשהייתה בת ארבע. לאחר שהוריהן התגרשו עברו גודול ואחותה עם אמן לבורמות'. היא התעניינה בבעלי חיים מאז נעוריה. האנתרופולוג לואיס ליקי הבחין בחיבתה לבעלי חיים ובחוש הסקרנות שלה במשך טיולה לקניה, בין 1957 ל-1958 שבו שהה גם ליקי, והעסיק אותה כמזכירתו. בעקבות עבודתה עם ליקי, החלה לעבוד וללמוד על שימפנזים מצויים בפארק הלאומי גומבה שבטנזניה, ביולי 1960. ליקי גם סייע לגודול לחזור לאנגליה ולקבל תואר דוקטור באתולוגיה מאוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1964.

גודול נישאה פעמיים; בשנת 1964 נישאה לצלם חיות הבר הוגו ואן לוויק, אך הם התגרשו בשנת 1974. מנישואים אלה נולד בנה, ב-1967. ג'יין נישאה בשנית, לדרק ברייקסון, באמצע שנות השבעים, עד למותו, בשנת 1980.

ג'יין גודול קיבלה מדליות, עיטורים, תעודות הוקרה ופרסים רבים על תמיכתה בשימפנזים ומחקרה עליהם. בין השאר, היא קיבלה את 'מדליית הכבוד של טנזניה', פרס קיוטו היוקרתי מיפן, 'מדליית בנג'מין פרנקלין במדעי החיים' ועוד פרסים רבים. בחודש אפריל 2003, המזכיר הכללי של האו"ם, קופי אנאן, הכריז על דוקטור גודול כ"שליחת השלום ברחבי העולם".

הישגים מקצועיים

שימפנזה ננסי משתמש במקל לשם הוצאת טרמיטים, מתגליותיה של גודול (בשימפנזים מצויים)

מחקריה הארוכים והמקיפים של ג'יין גודול על השימפנזים הועילו למדע בהבנת היחסים החברתיים שבין שימפנזה אחד למשנהו ובין הלהקה כולה, וכן בהבנת תהליכי הלמידה והחשיבה המפותחים של השימפנזים, וכך גם הבנת פעולותיהם של השימפנזים, ומנהגיהם בתוך הלהקה. בנוסף, גודול עזרה למיון השימפנזים ולהבדלתם מהבונבו (שימפנזה ננסית), והכללת שניהם, יחד עם הגורילות כהומינידים.

ג'יין גודול הייתה שונה מחוקרי חיות רבים אחרים בזמנה בכך שלמדה על בעלי החיים לא בדרך תאורטית, אלא בדרך מעשית. היא יצאה אל הטבע, לצפות בשימפנזים בסביבתם הטבעית, מתוך אמונה ששם היא תוכל ללמוד עליהם בצורה הטובה ביותר, וכך גם תוכל ליצור איתם קשר אמין יותר. בנוסף, גודול גם קראה בשמות לשימפנזים שאותם חקרה, וזאת בניגוד לגישה הרווחת לפיה יש ליצור ריחוק מסוים בין החוקר לבין מושא המחקר, בעל החיים, כדי לא ליצור קרבה רגשית. עם הזמן, חוקרים ומדענים רבים הלכו בדרכה של גודול, וחקרו בעלי חיים לא בדרך תאורטית, אלא בפועל, על ידי צפייה עליהם והבנת אורחות חייהם.

אחת מתרומותיה הגדולות ביותר של גודול לפרימטולוגיה (חקר פרימטים) היא התגלית שהשימפנזים משתמשים בכלים למטרות שונות, ואף מתאימים אותם לצרכיהם. גודול גילתה שהשימפנזים דוחפים מקלות לתוך חורי נמלים וטרמיטים. החרקים עולים על המקל, ואז השימפנזה מושך את המקל ואוכל את החרקים. יתר על כן, השימפנזים עשויים להתאים ענף לתפקיד על ידי קיצוצו לאורך הנכון ותלישת העלים מעליו. לפני תגלית זו היה ידוע על בעלי-חיים המשתמשים בכלים בטבע, אך היה מקובל לחשוב שרק בני אדם מייצרים כלים. גילוי נוסף היא העובדה שבעת שעמום, שימפנזים יכולים לשתף פעולה כדי לצוד קופים קטנים.

ג'יין גודול ציינה כי שימפנזים מסוימים עשויים "לרקוד" עם תחילת גשם כבד או כאשר הם עוברים ליד מפל מים. היא משערת כי התנהגויות "אלמנטליות" (כלומר, הקשורות לארבעת היסודות; במקרה זה, ליסוד המים) אלה הן למעשה "מבשרות הטקסים הדתיים" כלומר סימנים להתנהגות דתית בבעלי חיים.

גודול תמכה במספר יוזמות חברתיות והומניטריות, ואף שירתה כשליחת האומות המאוחדות לשלום בשנת 2002. בעקבות פעולותיה אלה, הוכרזה כאצילה על ידי מלכת אנגליה, בטקס רשמי בארמון בקינגהאם בשנת 2004. בנוסף, לגודול פינות במספר סדרות טלוויזיה וכן היא כותבת טור במגזין חיות הבר של ה-BBC.

בשנת 2008, קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.

פעילות למען זכויות בעלי-חיים

גודול מכהנת כנשיאת הארגון "Advocates for Animals", עמותה לזכויות בעלי-חיים הפועלת בסקוטלנד. הארגון פועל נגד ניסויים בבעלי-חיים, תעשיית הפרוות, גני חיות, השימוש בבעלי-חיים לצורכי בידור, והפגיעה בבעלי-חיים בחקלאות תעשייתית.

מכון ג'יין גודול

בשנת 1977 הקימה גודול את "מכון ג'יין גודול" בטנזניה, מכון שתמך בפארק הלאומי גומבה ובמאמצם להגן על שימפנזים ועל סביבתם הטבעית, יערות הגשם. עם 19 שלוחות מסביב לעולם, המכון הוכר בפעילותו החדשנית עבור שימור קהילות השימפנזים והפעלת תוכניות ללימוד נוער על שימפנזים ועל חיות בסכנת הכחדה בכלל, באפריקה, שהתרחבה בהמשך ל-87 מדינות. גודול מקדישה את זמנה לתמיכה, למחקר, להבנת השימפנזים ולפעילות הגנה עליהם ברחבי העולם, שכוללת הרצאות ומחקרים במדינות רבות.

ביקורת

צייר הקומיקס האמריקאי גארי לארסון הציג במדור הקריקטורות שלו זוג שימפנזים מטפחים זה את זה. הנקבה מוצאת שערה אנושית על גופו של השימפנז האחר, ושואלת אותו "עשית עוד קצת 'מחקר' עם גודול?". מכון המחקר של גודול כעס על הפרסום, ועורכי דינה שלחו מכתב ללארסון, שבו טענו שהציור משמיץ ואכזרי, ואם לא תתפרסם התנצלות מאת לארסון, גודול תתבע אותו. לבסוף, התברר כי המכתב לא נשלח על דעתה של גודול (שכלל לא ראתה את הקריקטורה), והיא פיטרה את המזכירה שהייתה אחראית לו. כל הרווחים ממכירת הקומיקס הופנו אל מכון המחקר של גודול, והיא כתבה הקדמה משעשעת לספרו של לארסון ובו סיפרה את הסיפור במלואו.

מדענים רבים יוצאים נגד גישתה של גודול בחקר בעלי חיים. הם טוענים שלפני יציאה אל הטבע כדי לצפות בבעלי החיים צריך לחקור אותם מהפן התאורטי. כמו כן יש מדענים שמבקרים את גישתה, הטוענת שיש ליצור קרבה רגשית בין הנחקר לחוקר, גישה היוצרת נקודת מבט לא-נייטרלית לדעתם.

פרסומים

גודול הוציאה ספרים וסרטים רבים, רובם על חוויית חייה עם השימפנזים. חלק גדול מהסרטים עליה הופקו על ידי ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק.

ספרים

• החברים שלי, השימפנזים, וושינגטון, בהפקת נשיונל ג'יאוגרפיק (1970), תורגם לעברית כאני והשימפנזים הוצאת עם עובד (1973)
• הרוצחים התמימים (יחד עם הוגו ואן לוויק), לונדון, (1971), יצא לאור בעברית ב-1981 בהוצאת מסדה
• השימפנזים של גומבה, התפרסם גם ביפנית ורוסית. (1971)
• דרך החלון, לונדון, (1986)
• קרבת משפחה אכזרית (עם מיכאל ניצ'ולס), ניו יורק, (1990)
• סיבה לתקווה ספיריטואל נסיעה (עם פיליפ בארמאן), ניו יורק.
• 40 שנים בגומבה, ניו יורק (2000)
• אפריקה שבעה מדם, ניו יורק, (2000)
• מעבר לתמימות: אוטוביוגרפיה במכתבים, ניו יורק, (2001)
• יחסי אמון: מה אנחנו חייבים לעשות לבעלי החיים שאנחנו אוהבים, (עם מארק באקופף), סן פרנסיסקו, (2002)

מעטים מספריה של גודול תורגמו לעברית.

סרטים

• גודול מתגעגעת לשימפנזים, נשיונל ג'יאוגרפיק (1963)
• בין השימפנזים, נשיונל ג'יאוגרפיק, (1984)
• אנשי היער, (1988)
• התרעת שימפנזים, הפקה עצמית, (1990)
• שימפנזים, הם או אנחנו, (1990)
• החיים והאגדה של ג'יין גודול, נשיונל ג'יאוגרפיק, (1990)
• יומן שימפנזים, BBC, (1996).
• ג'יין גודול: מדוע?, נשיונל ג'יאוגרפיק, (2000)

ראו גם

• דיאן פוסי

לקריאה נוספת

• דייוויד קאומן, מפעל החיים של ג'ין גודול, מגזין הנשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 149, אוקטובר 2010
• טוני גרבר, ג'יין גודול: הסיפור האמיתי, מגזין הנשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 233, אוקטובר 2017
• איסבל סנצ'ז וגארה, ג'יין גודול (קטנות-גדולות), יפו: הוצאת צלטנר, 2019. תרגום: אבירמה גולן. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של ג'יין גודול
• ג'יין גודול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• האתר הרשמי של גודול
• הביוגרפיה של גודול
• מידע על גודול
• מחקריה של גודול
• אתר לא רשמי על גודול
• ‏BioCast - אלף אישים באלף שניות: מים שקטים - ג'יין גודול, באתר iCast‏, 20 באפריל 2012
• נדב לוי, אהבת השימפנזים של ג'יין גודול, באתר ynet, 19 באפריל 2014
• משה גלעד, טראמפ כשימפנזה: ריאיון עם חוקרת הטבע האיקונית ג'יין גודול, באתר הארץ, 2 בפברואר 2017
• גלי וינרב, ‏"לא נוכל לשפר את מצב הקופים בלי לשפר את מצב בני האדם", באתר גלובס, 30 במרץ 2018
• ציפי שמילוביץ, "מגפת הקורונה הייתה צפויה", באתר "ידיעות אחרונות", 21 באפריל 2020
• ג'יין גודול ב-TED

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ג'יין גודול34949347Q184746