בתי הקברות הלאומיים של ארצות הברית

בתי הקברות הלאומיים של ארצות הברית הם מערכת של 151 בתי קברות^[1], שהוקמו בתחומיה של ארצות הברית לשם קבורתם של חללי הכוחות המזוינים שלה, ותיקי כוחות אלו ובני משפחותיהם. רבים מאתרים אלו הוקמו לשם קבורת חיילי צבא האיחוד שנפלו במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית.

תולדות בתי הקברות הלאומיים

בתי הקברות הלאומיים נוצרו במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית ועל רקע הצורך לתת קבורה נאותה לחללים הרבים של מלחמה זו. ב-1862 חוקק הקונגרס חוק שהסמיך את הנשיא לרכוש קרקע שתשמש לבתי קברות לאומיים לחיילים שיפלו בשירות ארצם. בתי הקברות הוקמו באתרי שדות קרב, מחנות צבא, מחנות שבויים, בתי חולים וצמתי מסילות רכבת. חלקם היו בתי קברות שנוסדו עוד לפני חקיקת החוק מ-1862. אחדים מהאתרים שהוכרזו כבתי קברות לאומיים שימשו לקבורת חללי הקונפדרציה של מדינות הדרום, שלחמו במלחמת האזרחים נגד מדינות האיחוד, ובאחרים נקבעו חלקות לחללי הקונפדרציה. ב-1867 חוקק הקונגרס חוק נוסף, אשר הסדיר את שיפור פני בתי הקברות הלאומיים.

ב-1862 הוקמו 14 בתי הקברות הלאומיים הראשונים. ב-1863 נחנך בית הקברות בשדה הקרב של גטיסברג וב-1864 נוסד בית הקברות הלאומי המפורסם ביותר, בארלינגטון שליד וושינגטון הבירה. עד 1872, על רקע המאמץ להביא לקבורה את כל חללי מדינות האיחוד במלחמה, גדל מספרם של בתי הקברות הלאומיים ל-74. דמויות מפתח בהקמתם בשנים אלו היו קצין האפסנאות הראשי של צבא האיחוד מונטגומרי מיגס (Montgomery Meigs) ופקודו אדמונד ברק ויטמן (Edmund Burke Whitman).

עד 1873 נקברו בבתי הקברות הלאומיים רק חללי קרבות. באותה שנה הורחבה הזכאות לקבורה בהם גם לוותיקי מלחמה, שמתו מוות טבעי.

מאז המאה ה-19 גדל בהדרגה מספרם של בתי הקברות הלאומיים על מנת לספק מקומות קבורה לוותיקי הכוחות המזוינים של ארצות הברית ולחלליה בשתי מלחמות העולם. כך, ב-1948 הוקם בהוואי בית הקברות הלאומי של האוקיינוס השקט לזכר הנופלים. גם כיום מוקמים בתי קברות לאומיים חדשים.

ב-1973 העביר הקונגרס כ-80 בתי קברות לאומיים מאחריות מחלקת הצבא של ארצות הברית לאחריות מינהל ותיקי המלחמה (Veterans Administration, הגוף שהפך לימים למחלקה לענייני חיילים משוחררים של ארצות הברית).

בבתי הקברות הלאומיים מוצבות בדרך כלל מצבות בתבניות אחידות, לרוב מצבות לוח זקופות או אופקיות. בחלקם הוצבו אנדרטאות לזכר חללי מלחמת האזרחים, שהוקמו ביזמת יחידות צבא וארגונים שונים.

מספר הקברים ברוב בתי הקברות הלאומיים עומד על אלפים אחדים ועד רבבות. במקצת בתי הקברות שהוקמו באתרים היסטוריים מצויים עשרות קברים בלבד. בבית הקברות ארלינגטון, המבוקש ביותר לקבורה, נקברו כבר כ-300 אלף איש.

למעלה ממחצית בתי הקברות הלאומיים סגורים לקבורה, אם משום היותם אתרים היסטוריים או משום שאזלו מקומות הקבורה בהם.

בתי הקברות הלאומיים ממוקמים ב-40 ממדינות ארצות הברית ובמחוז קולומביה. המדינה בה נמצא מספר בתי הקברות הגדול ביותר (19) היא וירג'יניה, וכמעט כולם הוקמו באתרי מלחמת האזרחים בה.

רבים מבתי הקברות הלאומיים הוכללו במרשם הלאומי של אתרים היסטוריים של ארצות הברית.

זכאות לקבורה

זכאותו של אדם להיקבר בבית קברות לאומי נקבעת כיום על פי כללי זכאות מפורטים. ככלל, הזכאים הם ותיקי הכוחות המזוינים של ארצות הברית ששירתו תקופה מינימלית, זכו לשחרור בכבוד ולא הורשעו מעולם בפשע חמור. זכאים לקבורה גם בנות זוגם והתלויים בהם, שהינם אזרחים. הקבורה והקמת המצבה נעשות במימון הממשלה הפדרלית.

בבית הקברות ארלינגטון ובחלק מבתי הקברות הלאומיים האחרים נקברים גם אזרחים רמי מעלה שזכו למעמד ציבורי בולט או נשאו במשרות ציבוריות חשובות, לרבות נשיאים של ארצות הברית.

ניהול

בתי הקברות הלאומיים מנוהלים על ידי שלושה גופים ממשלתיים:

מינהל בתי הקברות הלאומיים, הכפוף למחלקה לענייני חיילים משוחררים של ארצות הברית, מנהל 135 בתי קברות לאומיים וכן 33 חלקות בבתי קברות אחרים. נקברו בהם למעלה מ-4 מיליון איש ואשה.^[2]
מחלקת הצבא של הארצות הברית, הכפופה למחלקת ההגנה, מנהלת שני בתי קברות ובכללם את בית הקברות ארלינגטון
שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית מנהל 14 בתי קברות, המצויים בתחומי אתרים היסטוריים ושדות קרב.

אתרים דומים

105 בתי קברות מדינתיים לוותיקי הכוחות המזוינים ממוקמים בתחומי 47 מדינות וטריטוריות של ארצות הברית ומנוהלים על ידיהן.^[3]

הוועדה האמריקנית למצבות קרב מנהלת מחוץ לתחומי ארצות הברית 24 בתי קברות צבאיים, שבהם נקברו בעיקר חללי שתי מלחמות העולם.