ברסטצ'קה
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מכלולזציה, קישורים פנימיים, הוספת מקורות, סידור פסקאות.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מכלולזציה, קישורים פנימיים, הוספת מקורות, סידור פסקאות. |
 | |
| בית כנסת בעיר | |
| מדינה |
 אוקראינה |
|---|---|
| אובלסט |
 ווהלין |
| שטח | 19.8 קמ"ר |
| גובה | 191 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 1,796 (2011) |
| ‑ צפיפות | 907 נפש לקמ"ר (2011) |
| berestechko.info | |
ברסטצ'קה (באוקראינית: Берестечко, ברסטצ'קו; בפולנית: Beresteczko, ברסטצ'קו; ביידיש: ברעסטעטשקע) היא עיירה על שפת נהר הסטיר, 30 ק"מ דרום מערב לדובנה. העיירה נמצאת בצפון מערב חבל ווֹהלִין, כיום בצפון מערב אוקראינה. ליד ברסטצ'קה היו שתי עיירות נוספות, בורמל וליבוטשיבקה שביחד כונו בב"ל. בימי שלטון האימפריה הרוסית העיירה הייתה שייכת לפלך דובנה, ואילו בשלטון פולין בין שתי מלחמות העולם השתייכה לפלך הורוכוב.
היסטוריה
ב-1547 העניק הדוכס הגדול של ליטא, זיגמונט השני אוגוסט, זכות לבעל המקום, הנסיך סמך פרונסקי, להקים יישוב.
ב-1651 נערך ליד ברסטצ'קה קרב בו הביסו הפולנים את צבאות הקוזאקים והטטארים של חמלניצקי.
עם חלוקת פולין בסוף המאה ה-18, נמצאה העיר סמוך לגבול הקיסרות האוסטרית (גליציה) וקשרי המסחר בין הקיסרות האוסטרית והרוסית סייעו להתפתחות העיר וגידול האוכלוסייה. נהר הסטיר הקיף אותה מכל ארבעת הצדדים ומראה של אי הוקנה לה וגשרים עליו אפשרו את הגישה. עצי ערבה גדלו לחופיו ושייט סירות בו היה אחד הבילויים. בחורף היה הנהר קפוא. הביצות מסביב הקשו את הגישה לעיר. ברוב השנים היו העגלות אמצעי התחבורה היחידי. בשנות העשרים הונהג קו אוטובוס לדובנה, שם הייתה תחנת הרכבת. הגשר הגדול הוביל לפרבר שהיו בו טחנת קמח גדולה, תעשיית דייג ובירה. רוב חנויות העיר היו מרוכזות ברחוב רוּטס, שבצידו האחד עבר הרחוב הראשי של העיירה ובו חנויות ובתי היהודים, ובצידו השני רחוב שומם ללא חנויות ששכנה לה שם הכנסייה והיה הומה בחגי הנוצרים.
תולדות הקהילה היהודית
ב-1577 נמנו כבר 50–60 יהודים. בשנים 1648–1649, עם גזירות ת"ח-ת"ט, חיו בעיר כ-1,050 יהודים, אך מעל 1,000 נרצחו בפרעות ונותרו בה רק 12 יהודים. בסוף המאה ה-18 נמנו בעיר כ-500 יהודים, אך במגפת דֶבֶר ניספו כמעט כולם. בשנת 1937 נמנו בעיר 2,625 יהודים, כ-400 משפחות, מתוך 7,500 תושבים.
היהודים גרו במרכז ומיעוטם בפרברים. רוב הגויים היו אוקראינים ומיעוטם פולנים. היחסים עם האוקראינים היו טובים, אך גרועים עם הפולנים. התנכלויות ליהודים היו בעיקר בחג הפסח. תושבי העיר האוקראינים נמנו ברובם על האוּנדה, מפלגת לאומנים אוקראינים, והיהודים ברובם היו ציונים. העיירה הקטנה הזאת הייתה סמל של עיירה יהודית על כל מוסדותיה. חברה שהתנהלה על פי חוקי המוסר והתבססה על תורה, עבודה וגמילות חסדים. חברה יעילה של עמלים ובעלי מלאכה, של אנשי מסחר זעיר. בעיר היו מוסדות צדקה רבים שדאגו לחלשים ופעילות סוציאלית ענפה.הוקם "בית הלחם", כל יום שישי אסף הנוער תרומות עד הצהרים ואחר כך חילקו לנזקקים לחם וחלות לשבת. בחורף נהגו לאסוף עצים ולחלקם עם עגלה למי שלא הייתה ידו משגת. כמו כן, הוקם ארגון "לינת צדק" שנתן עזרה רפואית של תרופות והחלפת בני משפחה בטיפול בחולים.
הקהילה היהודית ניהלה חיי דת מלאים. חיי העיר השתלבו בחיבת ציון, והיא תפסה מקום חשוב בגובה התרומות לקרנות הלאומיים: קק"ל וקרן היסוד. במשך תקופה ארוכה, תפקיד סגן ראש העיר היה בידי יהודי. היו בעיר כמה בתי כנסת שהגדול בהם נבנה במאה ה-19 ושימש את פשוטי העם. לידו הוקם בית כנסת קטן לחייטים[דרושה הבהרה]. היה בית מדרש שבו התפללו האמידים יותר ובעלי השקפה ציונית. בית הכנסת האוסטרי-קלויז שימש את היהודים האדוקים מתנגדי הציונות. שנים נוספים היו של חסידי טריסק ואולקה שהיו במשך תקופה ארוכה בריב, בעיקר על נושא השחיטה. המתפללים בטריסקי-קלויז היו אמידים יותר וציונים, ואלה שבאוליקר-קלויז היו אדוקים שייצגו את בעלי המלאכה והעניים.
העולה הראשון מהעיירה לארץ ישראל היה ר' יוסף סופר שעלה ב-1758 וחי בצפת ובפקיעין. ראשית התנועה הציונית הייתה עם יסוד האגודה "ציונה" ב-1906. הפעילים אספו תרומות ליישוב הארץ, ייסדו ספריה ואת "אגודת חובבי שפת עבר" ללימוד העברית. כן נוסד חוג "בנות ציון" שממנו באו אחר כך העולות הראשונות לארץ ישראל. קבוצת צעירים הקימה את "האגודה הלאומית של הוועד היהודי" וזו פתחה מועדון, ספריה, וארגנה אירועים ציוניים. האגודה דרשה הגשמת הציונות ולא רק מתן תרומות והטפה. ממנה נוסדה אחר כך תנועת "החלוץ" בעיירה. ברסטצ'קה הייתה לשם דבר באזור בהקניית הרעיון החלוצי וההגשמה, והיו יוצאים ממנה מדריכים לעיירות הסמוכות. קראו לה "ירושלים דווהלין" ולא הייתה עוד עיירה בחבל ארץ זה שתשווה לה בהשגים אלה. חלוצים ראשונים מהעיירה שעלו לארץ ישראל היו כבר בעליה השנייה. העולה הראשון בעליה זאת היה יוסף קליבנר.
במלחמת העולם הראשונה
במלחמת העולם הראשונה שלטו האוסטרים בעיר במשך 13 חודשים ועשו רבות לשיפור המראה החיצוני ואיכות החיים. נסללו כבישים וניטעו עצים. האוסטרים העדיפו קשר עם היהודים שמצאו עמם שפה משותפת, וכאשר נסוגו, הצטרפו אליהם כמה יהודים חייבי גיוס.
בעת הצהרת בלפור ב-1917 הייתה בעיר חגיגה גדולה. עקב הקרבה לגבול, העיר הייתה מופצצת ביום ובלילה ללא הפסק. לאחר מהפכת פברואר הרוסית ב-1917, הייתה העיר במשך 7–8 חודשים ללא שלטון. צעירים יהודים אירגנו הגנה עצמית ורכשו נשק חם. האימון היה בידי חיילים יהודים ששירתו בצבא הרוסי. ההגנה היהודית פעלה ביחד עם ההגנה של העירונים הנוצרים ושתיהן מנעו מקרי פוגרום ושוד. היהודים נהגו לפתוח את ביתם לחיילים היהודים שחלפו בעיר.
בין שתי מלחמות עולם
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם לא שפר מצבה של העיר. ריחוקה ממסילת הרכבת וחוסר כבישים סלולים באזור מנעו את קידומה. אמנם היה לה מעמד עירוני, אך הייתה קשורה למרכז הנפתי בהורוכוב. היו בה כמה טחנות קמח, בתי בד להפקת שמן והפקת זפת. מנסרה ובתי מלאכה לעיבוד עורות. יהודים עסקו בחקלאות ועבדו באדמות הרוזנים הפולנים. התוצרת הייתה נשלחת דרך נהר הסטיר שהיה מחובר בתעלות לנהרות רוסיה. ביצוא החקלאי עסקו 20 חברות יהודיות. 75% מהמסחר היה בידי יהודים. המסחר הזעיר נערך בירידים שהתקיימו פעמיים בחודש ואז היו מגיעות לעיירה כ-500 עגלות איכרים. במקביל נשלחו סחורות מהעיר לירידי דובנה ולוצק. היהודים שלטו במלאכת החייטות, כובענות, ספרות ופרוונות, אך לא בסנדלרות. היהודים הקימו אגודות סוחרים זעירים ובעלי מלאכה שנעזרו בקופות גמילות חסדים ובבנק העממי שנוסד ב-1930. רוב בעלי החנויות היו שקועים בחובות ונזקקו להלוואות. מספר היהודים האמידים היה קטן.
בהשראת הפעילים הציונים נפתח "חדר "מתוקן"" ובו למדו עברית, רוסית ומלאכה שהיה משקל כנגד בית הספר לנערים יהודים שנפתח בחסות הממשלה. עד פתיחת בית הספר "תרבות" למדו הילדים בבית הספר הפולני והרוסי. ב-1918 נפתח בית הספר יהודי ששמר על עצמאותו עד שהצטרף בשנות ה-20 לרשת "תרבות". בין מוריו היה המשורר המפורסם יצחק למדן. בית הספר היה למורת רוחו של השלטון הפולני, והיה קושי לקבל רישיון להקמתו. על מנת להחזיקו היו עושים נשפים והצגות. בשנותיו הראשונות הוא הוחרם על ידי החוגים הדתיים. תפקידו של בית הספר לא נסתיים עם גמר שעות הלימוד. מוריו ומחנכיו עמדו על המשמרת על מנת להקנות לדור הצעיר תודעה לאומית, אהבת ישראל ורעיון העצמאות בארץ ישראל.
היו בעיר תנועות "החלוץ", "החלוץ הצעיר", "השומר הצעיר", גורדוניה ובית"ר. הן הכשירו מאות בני נוער לעבודת כפיים. הצעירים היו נוהגים לאסוף תרומות עבור קק"ל ועזרו בהפצת העיתונים העבריים. בתנועות הנוער התאגדו כל שכבות האוכלוסייה והרעיון הארץ ישראלי הוא שאיחד את כולם. ב-1923 הוקם קיבוץ הכשרה של "החלוץ" בעיירה כפלוגה של קלוסובה, ובמקביל חלק נסעו להכשרה שם. מספר צעירים יצאו להכשרה בגליציה, וכן הוקם קיבוץ הכשרה של הרוויזיוניסטים. תנועת ה"שומר הצעיר" נוסדה ב-1921 בצורתה הצופית ומנתה בהמשך 200 חניכים. תנועת החלוץ הצעיר נוסדה ב-1924 על ידי בוגרי בית הספר תרבות. בתנועות הנוער היו נערים בגיל 9–18 וכשבגרו יצאו בקבוצות של 10–20 אנשים אל ההכשרות. בשנים 1926–1928 היה משבר בתנועות החלוציות בעיירה, עקב הגבלת העלייה על ידי הבריטים ושמועות על ירידה מהארץ ודברי דיבה שהוצאו עליה. המפלגות הפעילות היו הציוניות סוציאליסטיות – "התאחדות" ו"פועלי ציון". כן פעל חוג סוציאליסטי של "הבונד" שהתרכז בפעילות תרבותית ביידיש. בשנות ה-30 חדרו קומוניסטים יהודים לאגודות המקצועיות וניסו להיאבק בציונים הסוציאליסטים.
במלחמת העולם השנייה
העיר הופצצה על ידי הגרמנים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר שלושה שבועות נכנסו לעיר הסובייטים והחילו משטר קומוניסטי. נאסרה פעילות הציונית ולימוד עברית. בית הספר "תרבות" והמוסדות הסוציאלים נסגרו. בתי העסק הגדולים הוחרמו והייתה פגיעה גם בבעלי המלאכה הזעירים והחנוונים. הוכנה תוכנית לאסור את פעילי תנועות הנוער, אך הם הצליחו לברוח מבעוד מועד. שערי ההגירה ננעלו ונותק קשר המכתבים. במועצת העיר היו עתה רק אוקראינים. בבתי הכנסת לא נגעו לרעה. העיר התמלאה בפליטים מאזורי ורשה ולודז', שבהמשך גורשו על ידי הצבא האדום בעגלות חורף[דרושה הבהרה] לפנים רוסיה. בשנת 1940 נצטוו בני 18–20 להתגייס לצבא הרוסי. הגיוס החפוז לצבא האדום נכשל והמגויסים שבו לבתיהם. רק מעט יהודים שעבדו במשרדים סובייטיים התפנו לעורף.
עם הפלישה הגרמנית ב-22 ביוני 1941 הגרמנים מינו יודנראט שהורכב מעסקני ציבור. הם הטילו עבודת כפייה על היהודים ותשלום כופר של כמה מאות אלפי רובלים. ב-8 באוגוסט 1941 הגיע לעיר גדוד אס אס. הם אספו 300 יהודים באזור הארמון, אילצו אותם לחפור בורות, רצחו אותם וקברו אותם באותם הבורות. רק שלושה הצליחו לברוח. החל מה-5 באוקטובר ועד ה-14 באוקטובר 1941 הוקם גיטו בעיר אשר הוקף בגדר בגובה 2.5 מטר. נאסר הקשר עם הגויים מחוץ לגיטו וניתן היה לצאת רק בקבוצות עבודה. היהודים הועסקו בעבודות פרך של כריתת עצים, עבודות חקלאיות ומתן שירותים. רק לבעלי מקצוע הותר לגור מחוץ לגטו. בגטו, ארבע משפחות גרו בחדר אחד ומנת המזון הייתה כ-100 עד 140 גרם לחם לנפש מדי יום.
במשך שלושה ימים, החל מה-7 בספטמבר 1942, נרצחו כ-4,500 מיהודי ברסטצ'קה והסביבה ונקברו בבורות הריגה. הגטו הוקף בשוטרים והיהודים הובלו לשני בורות, שם נרצחו ונקברו. הילדים הושלכו לבורות בעודם בחיים. יהודים שהצליחו להסתתר בגטו נרצחו בשלושת הימים שלאחר מכן. מקום הקבר הוא ב"רנצינה", ליד אחוזת ליאסין בדרך לסמוליב. בחצר רציברובסקי, יש קבר נוסף ללא מצבה. בודדים היהודים שהצליחו להינצל. הם חזרו לעיירה לאחר שיחרורה באמצע אפריל 1944, אך נאמר להם על ידי תושבי העיר האוקראינים לעזוב מייד, אחרת ירצחו.
בית הכנסת המרכזי ששרד משמש היום בית חרושת לנקניקים.
קישורים חיצוניים
- ספר הזיכרון של ברסטצ'קה באתר הספרייה של ניו יורק
- ברסטצ'קה (Beresteczko), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
- ברסטצ'קה ב אתר מרכז מורשת יהדות פולין
- "ברסטצ'קה", באתר השטעטל הווירטואלי
- "ברסטצ'קה", באתר JewishGen (באנגלית)
- אלכסנדר קרוגלוב (רו'), ברסטצ'קו, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1329–1331), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
22853610ברסטצ'קה