בריכת השילוח

בריכת השילוח (1865)

בריכת השילוח בראשית המאה ה-20

בריכת השילוח (1934)

התעלה המזינה את הבריכה (2007)

הבריכה מלאה מים, חורף 2014

בְּרֵכַת הַשִּׁילוֹחַ (הַשִּׁלֹחַ) היא בריכה בקצה הדרומי של עיר דוד, העיר העתיקה בירושלים. היא נמצאת בסמוך לאפיק נחל קדרון, מעט צפונית למפגש הקדרון עם גיא בן הנום, ומי הגיחון זורמים אליה דרך נקבת השילוח. בעקבות החפירות שנערכו מאז שנת 2004 ואילך, נחשפה בריכת השילוח של ימי בית שני. עד החפירות מקובל היה לזהות את בריכת השילוח מעט צפונית יותר, במקום בו נמצאת בריכה מן התקופה הביזנטית ("הבריכה הביזנטית"). גודל הבריכה בימי הבית השני הגיע ככל הנראה לכ-3 דונם. בסמוך לבריכה נתגלה ריצוף עשוי לוחות אבן, של רחוב הרודיאני רחב ידיים שהוביל מהבריכה צפונה לאורך הגיא המרכזי לעבר הר הבית ובית המקדש. החופרים מניחים שבריכה זו בנויה על שרידיה של בריכת השילוח הקדומה מימי הבית הראשון שאליה היטה חזקיהו המלך את מי הגיחון.

שרידים מימי בית ראשון

חלק מהחוקרים הסיקו כבר בעבר כי מפעלו של חזקיהו להבאת מי מעיין הגיחון אל תוך העיר הסתיים בבִּרְכֵּת אֶל-חֲמְרַה – היום גן ירק פורח הממוקם ממש מעל שרידי הבריכה מימי בית שני ומכסה אותה. בריכה זו נבנתה על ידי סגירת עמק הגיא המרכזי בסכר. ייתכן שבריכה זו שימשה שנים רבות לפני חזקיהו כמאגר מים של מי נגר עילי, ומאז חציבת הנקבה קיבלה את מימי הגיחון באמצעות נקבת השילוח. בריכה זו נזכרת בספר נחמיה: "ואת חומת בריכת הַשֶּׁלַח לגן המלך ועד המעלות היורדות מעיר דויד" (ג טו). מן הבריכה הזו לא נחשפו שרידים ברורים. אלה עשויים להתגלות אם יחפרו מתחת לגרמי המדרגות של הבריכה המדורגת מימי הבית השני התופסת את כל שטח הגן. מתחת לרחבה המרוצפת של ימי הבית השני נחשף קטע קטן מתעלת הזנה ויש הגורסים כי תעלה זו הזינה את המים לבריכה מתקופת הברזל.

בימי בית שני

במהלך עבודות להחלפת צינור ביוב ראשי שנערכו בשוליו המזרחיים של העמק, היישר מתחת למצוק הסלע הדרומי של עיר דוד, בקיץ 2004, חשף הארכאולוג אלי שוקרון עם פקח רשות הטבע והגנים אורי אורבך (שהתבקש על ידי שוקרון לתעד את עבודות התשתית), מדרגות אבן אחדות. בעקבות כך נערכה חפירת הצלה מטעם רשות העתיקות בהנהלת אלי שוקרון ורוני רייך. בחפירה נחשף צדה הצפוני-מזרחי של בריכה מדורגת גדולת מידות. נחשפו גם פינותיה הדרומית-מזרחית והצפונית-מזרחית. מטבעות שהוצאו מן המלט המלכד את אבני הבנייה היו כולם מן המאה הראשונה לפנה"ס; מכאן שהבריכה המדורגת נבנתה לראשונה בימי הבית השני. לא ניתן לדייק ולומר אם היה זה בשלהי ימי החשמונאים, או בתחילת ימי המלך הורדוס. החופרים הציעו לזהותה עם בריכת השילוח הנזכרת בברית החדשה (ראו להלן). הסתבר גם שתעלת המים שבה זורמים מי המעיין לאחר יציאתם מניקבת השילוח, היא התעלה המזינה את הבריכה המדורגת. בריכה זו תופסת את כל שטחו של הגן הגדול שכונה בערבית בשם בריכת אל-חמרה. הבריכה השלמה הייתה ככל הנראה בעלת מתאר טרפזי (צרה יותר בצפונה, והולכת ומתרחבת עם התרחבות העמק לדרומה). היא גדולת מידות (אורך הצלע המזרחית שנחשפה בשלמותה הוא כ-70 מ'). הבריכה בנויה גרמי מדרגות המופרדים על ידי מדרכים (פודסטים) צרים. סביר כי מדרגות האבן מקיפות את הבריכה מכל עבר, אולם מרבית הבריכה לא נחפרה. מאחר שתעלת ההזנה עוברת מעל למדרגה הגבוהה ביותר ניתן היה למלא את כל הבריכה במים ולהציף את כל המדרגות. השיטה לבנותה במדרגות ובמדרכי ביניים נועדה ודאי לסייע בשימוש בבריכה במפלסי מים שונים. במקום שמדרגות אבן אחדות חסרות, נתגלו מדרגות בנויות טיח בעל גוון אפור השייכות לשלב קדום יותר של הבריכה. סוג זה של מדגות מטוייחות אופייני בעיקר למקוואות טהרה מתקופת הבית השני, שמהם התגלו בירושלים למעלה ממאה וחמישים. מסתבר שהשלב הראשון נבנה בידי מתקיני מקוואות. מאחר שמדרגות אלה התבלו עקב השימוש הרב שנעשה בבריכה, החליטו לצפות את מדרגות הטיח במדרגות אבן.

היישר מצפון לבריכה נחשפו חלקים מרחבה מרוצפת לוחות אבן. בין שוליה הצפוניים של הבריכה ובין הרחבה המרוצפת מבדיל סטילובט (אדן בנוי המוגבה בעשרה סנטימטרים מן הרחבה המרוצפת) החוצה את העמק לרוחבו, במקביל לשולי הבריכה. בסביבה נמצאו חוליות אבן של עמודים (על חוליה אחת נמצאו אותיות עבריות כסימני סתתים). אלה ניצבו בזמנם על הסטילובט ויצרו חציצה מסוימת בין הבריכה לבין הרחבה הציבורית.

מקווה לעולי רגל

חשיבותם של מי השילוח, בימי הבית השני, לניסוך המים על מזבח בית המקדש בחג הסוכות, לטהרת זבים (שאין להם טהרה במי מקווה רגיל) ולהכנת מי החטאת לטהרת טמאי מת, ידועה מהמקורות. המבנה המיוחד של הבריכה הביא את החופרים להשערה שמי השילוח שימשו גם לתפקיד נוסף – במים אלה טבלו עולי הרגל וטיהרו עצמם טרם שעלו לבית המקדש בשלוש הרגלים. החוקרים מצאו דמיון בין הבריכה מימי הבית השני למקוואות טבילה בני התקופה שנתגלו בחפירות הכותל הדרומי וברובע היהודי. עולי הרגל, שחנו אולי בנחל קדרון הסמוך, שתו ממי השילוח וטיהרו עצמם בבריכה. הקושי היחיד בהצעה זו נובע מן העובדה שטבילה לשם טוהרה חייבת להעשות ללא חציצה בין הטובל ובין המים, כלומר בעירום. ייתכן שהיו בתוך המים אזורים מגודרים במחיצות ארעיות (על גבי המדרגות נמצאו נקבים רבים), וייתכן גם שאנשים פשטו את בגדיהם בתוך המים. מכל מקום הבריכה הזו יכלה לתת למאות אחדות של אנשים גישה בו זמנית אל המים.

סופה של בריכת השילוח

הבריכה מימי הבית השני יצאה משימוש במרד הגדול נגד הרומאים בשנת 70. על כך מעידים מספר מטבעות שנתגלו על גבי אבני הריצוף של הרחבה המרוצפת הניגשת אל הבריכה מצפון, המתוארכים כולם לימי המרד הגדול. המאוחר שבהם זמנו השנה הרביעית למרד שהיא שנת 69. בשנים שלאחר החורבן שטפו גשמי החורף את סחף הגבעות במורד הגיא ובמורד מדרונות הר ציון שממערב לבריכה, אל תוך הבריכה שהתמלאה בשכבות סחף (עד 4 מ' במקומות אחדים) עד שנתכסתה כולה.

הבריכה הביזנטית והכנסייה

יש הסבורים שבתקופה ההלניסטית רומית התקיים בבריכה זו פולחן פגני בשם "גד יון" (משנה, זבים, א,ה) במקביל לפולחן היהודי בבריכת השילוח הגדולה. ככל הנראה פולחן 'גד יון' קשור לאלילות יוון שמשכנן הוא ליד מים ובו יש סגולה לבריאות ולרפואה לרוחצים במים הקשורים בפולחן זה. כמו במקרים רבים העניקה הנצרות לאתר מעטה פולחני חדש למקום בתיאור הנס שאותו האיש ביצע בבריכה זו.

הנוסע מבורדו מתאר בשנת 333 בריכה מפוארת ורחבת ידיים שהייתה מוקפת שדרות עמודים מארבעת צדדיה. הדפנות (22.5 מ' אורך כל צלע) נחצבו בסלע הטבעי ומעליו הייתה בניית גזית. באמצע הבריכה עמדה מחיצה להפרדה בין גברים לנשים. לא ברור תיאור זה ביחס לממצא הידוע כיום. בשנים 1894-1897 נחשפה על ידי פרדריק בליס וארצ'יבלד דיקי שרידיה של כנסיית השילוח שנבנתה באמצע המאה ה-5 על ידי הקיסרית אודוקיה.

הכנסייה הוקמה לזכר סיפור על אותו האיש שמסופר בבשורה על-פי יוחנן.

הכנסייה הוקמה מצפון לבריכת השילוח, כלומר על גבי המוצא הדרומי של ניקבת השילוח, וחלקיה נשתמרו היטב, לעיתים עד לגובה העולה על 2.5 מטר. הכנסייה, שמידותיה 16 מטר ברוחב על 28 מטר באורך, נחלקה לאולם תווך ושתי סיטראות על ידי ארבע אומנות רבועות. הסיטראות רוצפו בפסיפסים מעוטרים בדגמים שרווחו בתקופה הביזנטית. הכניסה לכנסייה הייתה מצפון וירדו אליה דרך אטריום (חצר פנימית) ונרתקס מדורג ממנו עברו לכניסה דרך סטיו. הסיטרה הדרומית נפתחה אל בריכת השילוח במעין סטיו פתוח. הכנסייה חרבה עם הכיבוש ססאני בשנת 614.

הבריכה הביזנטית

במרכזה של הכנסייה נבנתה בריכה שהוזנה ממי נקבת השילוח. בריכה זו המשיכה בשימוש גם לאחר חורבן הכנסייה. התיקון האחרון נעשה בשנת 1879 ואז קיבלה הבריכה את צורתה הנוכחית הקטנה בהרבה (פחות מחמישית) מהבריכה המקורית. כשבליס גילה ב-1896 את בריכת ארבעת הסטווים ואת שרידי הכנסייה הזדרזו המוסלמים להקים מסגד במקום לבל ינסו הנוצרים לחדש את בניין הכנסייה. בריכה זו זוהתה בטעות עם מקומה של בריכת השילוח המקורית עד לחשיפה הארכאולוגית בשנת 2004.

קישורים חיצוניים

• אתר עיר דוד
• רוני רייך ואלי שוקרון, בריכת השילוח מימי הבית השני בירושלים, באתר מקרא־נט

לקריאה נוספת

• טל חניה, ברכת השילוח ועבודת המקדש בימי הבית השני, בית היוצר, עמ' 12-25
• אלון דה-גרוט, שלומית וקסלר-בדולח, מורדות הר ציון וברכת השילוח (ברכת אל-חמרה): סוגיה בטופוגרפיה של ירושלים בתקופה הפרסית, חידושים בחקר ירושלים 20, תשע"ה-2014, עמ' 131-140
• רוני רייך ואלי שוקרון, חפירה בין בריכת השילוח המדורגת לבין פניה הפנימיים של חומת-הסכר, בקצה הדרומי של עמק הטירופויון, ירושלים, מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה 5, ירושלים, 2010, עמ' 27–45
• צבי גרינהוט וגבי מזור, עיר דוד, דרך השילוח: בריכה מטויחת מימי הבית השני הנסמכת לבריכת השילוח, [עתיקות (כתב עת)|עתיקות] 101, תשפ"א, 2021

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34254781בריכת השילוח