בריג תותחים
בריג-תותחים (באנגלית: gun-brig) הוא השם שהעניקו הבריטים לאוניית מפרשים מלחמתית קטנה בעלת מערך מעטה של בריג, שהשימוש בה נפוץ בצי המלכותי הבריטי במלחמות הנפוליאוניות. התפוסה של כלי שיט אלה לא עלתה בדרך כלל על 200 טונות, והם היו קטנים מבריג-סלופים מדגמי "צ'רוקי" ו"קרויזר" הנפוצים יותר. בריגי-תותחים נשאו בדרך כלל 12 תותחים, שכללו 2 תותחי מרדף ארוכי-קנה בחרטום ו-10 קרונדות בדפנות.
התפתחות בריג התותחים
בריגי התותחים הראשונים היו ספינות נמוכות שוקע. תחילה לא היו הם בריגים כלל, אלא סווגו כ"ספינות תותחים" (gunvessels) ונשאו מערך מעטה של סקונר או בריגנטינה. מערך המעטה הוחלף לבריג בסביבות 1796, והם סווגו מחדש בשם "בריג-תותחים" (gun-brig). הם הונעו על ידי משוטים או מפרשים, וחומשו בזוג תותחי 18 או 24 ליטראות ארוכי-קנה, היחידים שהתאימו להפעלה בספינת משוטים, שהוצבו כשלועותיהם פונים קדימה.
סדרת הבריגים שנבנו ב-1797 כללה שיפורים אחדים. כל אחד מהם צויד בחרב נשמטת (drop keel) שהמציא קפטן סקנק (Schank),[1] ובזוג תותחי מרדף קלים יותר בחרטום. באוניות מסדרות מאוחרות יותר ניתן היה להעביר את אחד מהם אל הירכתיים, כדי שישמש תותח מרדף אחורי. שני התותחים הוצבו באמצעית האונייה וניתן היה לסובבם לצדדים. תותחי הדופן כללו קרונדות של 18-ליטראות שהוצבו לאורך הדפנות על גבי זחלנים (slides).
בריגי התותחים מסדרות מאוחרות יותר התפתחו עם השנים לכדי גרסה מוקטנת של בריג-סלופים (brig sloops), בעלי שוקע גדול יותר ומיטיבי-שוט מקודמיהם, אך מתאימים פחות מהם ללחימה בקרבת החוף. חתך הרוחב של בריגי התותחים מדגם "קונפאונדר" היה בעל קווים חדים יותר בהשוואה לגופים שטוחי התחתית של הבריגים מדגמי 1794-1800. הסיבה היא כי יכולות השיט במפרשים עלו כעת בחשיבותן על נוחות החתירה במשוטים.
השימוש בבריגי תותחים
בריגי התותחים הראשונים נחשבו לספינות חופים ומים פנימיים, ואת פעילותם המבצעית עשו בהתחלה בקרבת החוף, במיוחד בתעלה האנגלית, שם תרו אחר ספינות חופים מסחריות צרפתיות. עם הגידול במספרם והשיפור ביכולות השיט שלהם נפרסו בריגי-תותחים גם באזורים אחרים ובמיוחד בים הבלטי, שם התעמתו שוב ושוב עם ספינות התותחים הדניות הרבות במהלך מלחמת ספינות התותחים, אך גם בתחנות צי מרוחקות כמו איי הודו המזרחית.
הצוות
הצוות התקני של בריגי תותחים ייעודיים מנה 50 איש, מַצָּבָה שהוסיפה להתקיים כל תקופת הפעלתם בצי. בבריגים מן הסדרה האחרונה (סדרת "בולד", 1812-1815) הוגדלה המצבה ל-60. על כל בריג תותחים פיקד לפטננט (בניגוד לבריג-סלופים, עליהם פיקדו קומנדרים), ומאחר שאיש זה היה קצין הפיקוד (commissioned officer) היחיד באונייה, הוא נעזר בפרח קצונה (midshipman) ובמספר קציני-משנה (warrant officers): חובל (master's mate, שדורג כ"חובל ראשי ונווט" כדי להתחלק במשמרות), סגן נגר, סגן תותחן, סגן רב מלחים וסגן רופא. תתי-קצינים (petty officers) אחרים כללו חבלאי (ropemaker), תופר מפרשים (sailmaker), לבלר (clerk), מלח בכיר (quartermaster) וסגן מלח בכיר. באונייה נמצאו גם חמישה-עשר חיילי צי (marines)– סמל מפקד, קורפורל ושלושה-עשר טוראים. שאר אנשי הצוות היו בדרגות מלחים – מלחים כשירים, מלחים פשוטים או מלחים חסרי ניסיון (ladnsmen).
ערכם ההיסטורי של בריגי התותחים
ההיסטוריון הימי והסופר סי. אס. פורסטר התייחס לבריגי התותחים באומרו: "כלי שיט מסוג זה היה נחוץ, אך ייצג את הפשרה הבלתי-מְסַפֶּקֶת והבלתי נמנעת בין יכולת לחימה, כשירות שיט וכושר שהייה מרבי בים לבין הדחק ועלות מינימליים. מעטים האנשים בצי המלכותי שיכלו לדבר בשבחם של בריגי התותחים, שהיטלטלו בצורה נוראית והיו צפופים ודחוקים, אך הכרח היה להשתמש בהם."[2] דומה כי ביקורתו של פורסטר אינה הוגנת מעט. בריגי התותחים נועדו לליווי שיירות בקרבת החוף, ועל כן אין להתפלא כי היטלטלו מאד בים הפתוח. עם זאת, הם ביצעו שירות מזהיר בתנאי פעולה רבים ומגוונים שלא עלו כלל על דעת מתכנניהם.
הערות שוליים
- ^ החרב הנשמטת הומצאה על ידי קפטן (לימים אדמירל) ג'ון סקנק, והייתה ידועה בזמנו בשם sliding keel. היא הייתה למעשה חרב רגילה (centreboard or draggerboard) שניתן היה להעלותה כאשר הספינה נעה במשוטים במים רדודים או כאשר שטה במפרשים ברוח מלאה. כשהספינה שטה במים עמוקים קרוב לרוח (ברוח קדמית), שמטו את החרב כדי להקטין את טרידת הרוח (drag).
- ^ Forester, C.S.. The Age of Fighting Sail. New English Library. p. 79.
