במב"ח
במב"ח (ראשי תיבות של "בן משק בשנת חופש") הוא עובד שכיר צעיר, לרוב מיד לאחר שירות סדיר בצה"ל, אשר גדל בקיבוץ ועובד בקיבוץ אחר. אף על פי כן, במשך השנים התקבלו כבמב"חים גם מכלל ההתיישבות העובדת, ומתקבלים גם תושבי ערים במקרים מסוימים[1]. הבמב"ח מועסק במגוון ענפי המשק הקיבוציים, כגון חקלאות, תעשייה וגם בחינוך ובענפי שירות כגון חדר האוכל והמכבסה. המושג מתייחס לשני המינים.
להבדיל ממתנדבים אשר הגיעו לעבוד בקיבוץ במסגרת הרפתקה עבור צעירים מחו"ל, הבמב"חים הם צעירים ישראלים אשר מגיעים לעבודה בקיבוץ לצורכי פרנסה מעבודה לצורך מימון של טיול אחרי צבא או של לימודים לתואר אקדמי. מדיניות הקיבוצים המסורתית הייתה כי צעירים מהקיבוץ יכולים לעבוד בקיבוצם שלהם, אך הם לא יכלו לקבל על כך שכר בגלל עקרון שוויון ערך העבודה. כתוצאה מתהליכי ההפרטות בקיבוצים בשנות התשעים ואילך, במיוחד ככל שהקיבוץ היה עמוק בתוך מודל העצמאות הכלכלית והפסיק להתנהל בשיטות המסורתית, עלה הצורך של הצעירים לכלכל את עצמם והם נזקקו לדרכים יצירתיות לשם כך. הדרך, אם כך, הייתה נוחה לאותם צעירים ממספר סיבות:
- סביבה חברתית מוכרת. לדרך החיים הקיבוצית יש מגוון של מאפיינים משותפים מבחינה חברתית, היחס לכסף, מכנה משותף פוליטי במקרים רבים, השקפת עולם חילונית ואפילו ביטויי סלנג משותפים.
- אווירה של "ביחד" רחוק מהבית, מקום בו אפשר למצוא חברים חדשים, המשך של החוויה מהשירות הצבאי ואף מציאת אהבה.
- דרך נוחה להשיג סכום כסף מיועד במאמץ ממוקד של תקופה מוגבלת, כאשר הדיור הוא יחסית זול ואין צורך להתמודד עם חוזה שכירות ועוד התמודדויות עירוניות אשר בני קיבוץ אינם מורגלים בהן.
מבחינת העסקים הקיבוציים, המפעלים התעשייתיים, החקלאות וענפי השירות, היה יתרון בהעסקת בני קיבוץ מאחר שאלה היו רגילים למנטליות הקיבוצית והיה נוח ליצור הבנה בין הדרג הניהולי לבין העובדים, שיקול נוסף הוא מערכת הקשרים בין חברי קיבוצים שונים שמאפשרת לברר פרטים על מועמד בשיחת טלפון. באותה תקופה בה החלו הבמב"חים לא היה נהוג כמעט כלל להעסיק עובדים שכירים (עובדים שאינם חברי אותו קיבוץ), למעט בעלי מקצוע ייחודיים שלא נמצאים בקיבוץ עצמו וכך כמעט כל כח האדם היה מבוסס על מה שקיים באותו משק קיבוצי. כתוצאה מכך, גם תשלום שכר לאדם זר נתפש כדבר בזוי המוריד מערך העבודה.
בני הקיבוץ אשר נזקקו לכסף למטרות שהוזכרו נתפסו בעיני הקיבוצים האחרים כבעלי חריצות, יוזמה וראיית העבודה כערך מחייב וגם היה נדמה שבאופן זה הם יעדיפו להישאר בקיבוצים ולא לעבור לעיר ולכן, תשלום לצעירים בני קיבוץ נראה כפשרה לגיטימית כדי לפתח את העסקים המקומיים וגם לעזור לדור הצעיר. מבחינת הקיבוצים, שהם בעלי אותם עסקים, היה משתלם לבצע אף "החלפות" בין קיבוצים כך שכל קיבוץ שלח במב"חים לקיבוץ האחר.
קישורים חיצוניים
- צור קרמר, במב"ח, מתוך "עינהשופטופדיה" של קיבוץ עין השופט.
- המדריך לבמב"ח הפעור, מתוך אתר "במקום".
הערות שוליים
