ביכורי העתים

ביכורי העתים (בכתיב המקורי: בִּכּוּרֵי הָעִתִּים) היה כתב עת של תנועת ההשכלה היהודית בתקופת פעולתה באוסטריה ובגליציה, שיצא לאור בווינה בשנים תקפ"א-תקצ"ב (1820–1831).

מייסד "ביכורי העתים" היה המשורר שלום הכהן. הוא ניסה בשנים 1809–1811 לחדש את הופעתו של הירחון המשכילי "המאסף", אך הניסיון לא האריך ימים. כשהחל לעבוד כעורך וכמגיה בבית הדפוס של אנטון שמיד בווינה, יזמו הוא ושמיד את הוצאתו לאור של שנתון ובו מאמרים, כתבות וחומר ספרותי בעברית ובגרמנית. בתחילה יצא "ביכורי העתים" כנספח ללוח שנה עברי, אך במהרה הפך לשנתון עצמאי. שלום הכהן ערך את כתב העת בשלוש השנים הראשונות, תקפ"א-תקפ"ג (1821–1823). בשנים תקפ"ד-תקפ"ה ערך אותו משה סג"ל לנדא, ממשכילי פראג ונכדו של "הנודע ביהודה", ר' יחזקאל לנדא. בשנים תקפ"ו-תקפ"ח היו העורכים שלמה פרגמנטר ויששכר דוב שלזינגר; בשנים תקפ"ט-תק"ץ יצחק שמואל רג'יו (יש"ר מגוריציה); ובשנתיים האחרונות, תקצ"א-תקצ"ב (1830–1831), היה העורך יהודה ייטלס. בכל השנים יצא לאור בבית הדפוס של אנטון שמיד.

אופיו של כתב העת השתנה במשך השנים. בכרכים שבעריכת שלום הכהן יש חומר ספרותי ומשלים בעברית ושירים מתורגמים מגרמנית, וכן חלק גרמני רחב היקף ובו מאמרי מדע בגרמנית (באותיות עבריות). בנוסף צורף לכתב העת "מבחר המאסף" – הדפסות חוזרות של חומר מ"המאסף". במשך הזמן הלך ופחת היקפם של החלק הגרמני של השנתון ושל "מבחר המאסף", ובכרכים האחרונים הוקדש כתב העת בעיקר למאמרים בעברית בנושאים של חכמת ישראל. כתב העת הפך לבמה המרכזית של חשובי המשכילים באוסטריה, בגליציה ובאיטליה לפרסום חיבוריהם ויצירותיהם בעברית. המאמרים והכתבות עסקו בנושאי חינוך, השפה העברית, מקרא ותלמוד, היסטוריה של עם ישראל, ובמידה מועטה גם עיסוק באירועים חדשותיים בני הזמן. בין המשכילים ואנשי חכמת ישראל שפרסמו את מאמריהם ב"ביכורי העתים" היו שי"ר, שד"ל, יש"ר מגוריציה, יצחק ארטר, שניאור זק"ש, מאיר הלוי לטריס, יעקב שמואל ביק ואחרים.

הוצאתו לאור של "ביכורי העתים" נפסקה ב-1831, כנראה בגלל קשיים כלכליים, אולם היו ניסיונות לחדש את הופעתו. ב-1844 הוציא לאור מנדל שטרן בווינה חוברת בשם "ביכורי העתים", אבל כשהמשיך להוציא אותה בשנים הבאות ככתב עת ספרותי קרא לו "כוכבי יצחק". ב-1845 הוציא יש"ר מגוריציה בווינה את "ביכורי העתים החדשים", אך הצליח להוציא רק כרך אחד, ובו שירים ומאמרים בעברית ובגרמנית. את מקומו של "ביכורי העתים" ככתב העת המרכזי של חכמת ישראל תפס כתב העת "כרם חמד".

לקריאה נוספת

יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ב, ירושלים: תשי"ב, עמ' 30–37.
משה פלאי, בכורי העתים – ביכורי ההשכלה, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשס"ה.