בית קצמן
 | |
| בית קצמן המשוחזר | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מבנה |
| כתובת | רחוב אחד העם 35 |
| מיקום | תל אביב-יפו |
| מדינה |
 ישראל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 1925–הווה (כ־99 שנים) |
| אדריכל | יוסף מינור |
בית קצמן שברחוב אחד העם 35 בתל אביב הוקם בשנת 1925 כבית דירות להשכרה. האדריכל יוסף מינור שתכנן את המבנה שילב בו מספר מרכיבים ייחודיים שהפכו אותו למייצג מובהק של תקופת "בתי החלומות" בתל אביב. חזית הבית תוכננה לשימור, אולם נהרסה במהלך עבודות בנייה ושוחזרה כחלק מבית משרדים חדש שהוקם במקום.
הרקע להקמת המבנה
בשנת 1924 החלה העלייה הרביעית לארץ ישראל, ורבים מן העולים העדיפו להתיישב בסביבה עירונית[1]. תל אביב עברה תהליך מואץ מאוד של גידול באוכלוסייתה, כפי שכתב ארתור רופין ב-27 בנובמבר 1924[2]:
כל אימת שאני מבקר בתל אביב חוזר אנוכי ומשווה את העיר של עכשיו, המונה קרוב ל-30,000 נפש, עם תל אביב של 1908 על מאתיים תושביה, או עם זו של 1914, על אלפיים תושביה! איזה גידול כביר! יום יום נבנים בתים חדשים
.
העולים החדשים יצרו דרישה גדולה למקומות מגורים, ויזמים רבים בחרו להקים בתי דירות להשכרה. בעלי הבתים הקימו את המבנה, התגוררו ברבים מן המקרים באחת הדירות שבבית והתפרנסו מגבית שכר הדירה מן הדיירים ששכרו את יתר הדירות במבנה. בתי דירות להשכרה הוקמו על כל מגרש פנוי שפותח לאורך הדרכים החדשות שנסללו, ורחוב אחד העם, המקביל לציר הראשי של שדרות רוטשילד, היה בין הרחובות הראשונים שעברו פיתוח מואץ בתחילת שנות ה-20[3].
בעלי הבית - משפחת קצמן
מעט מאוד ידוע של פסיה קצמן, בעלת הבית שהקימה בשנת 1925 את המבנה ברחוב אחד העם 35[4]. בתחילת שנות השלושים עבר המבנה לבעלותם של צמח לייב קצמן ופרידה קצמן, אשר התגוררו באחת הדירות בבית והשכירו את יתר הדירות. ככל הנראה בני משפחת קצמן לא היו אנשים עשירים, והם התחייבו למספר משכנתאות על מנת להקים את הבית שברחוב אחד העם[5].
האדריכל - יוסף מינור
תכנון הבית נעשה על ידי האדריכל יוסף מינור, שזכה לפרסום על כך שתכנן ובנה את בית ביאליק. יוסף מינור נולד במוסקבה בשנת 1885, שם למד אדריכלות. בשנת 1922 נסע לגרמניה, שם הכיר בברלין את האדריכל אלכסנדר ברוולד, עבד במחיצתו והושפע מהשיטות שגיבש. בהמלצתו של ברוולד עלה מינור לארץ ישראל בשנת 1923 והשתקע בתל אביב[6].
עיצוב בית קצמן
בית קצמן נבנה לגובה של שלוש קומות, שהכילו דירות מגורים שנועדו להשכרה. בקומת הקרקע נבנו שתי דירות בנות שלושה חדרים כל אחת, וכן דירה אחת מיוחדת שכללה חדר אחד שנועד למגורים וחדר נוסף שהייתה אליו כניסה נפרדת ונועד לשמש כבית כנסת. בכל אחת משתי הקומות העליונות היו שתי דירות בנות ארבעה חדרים כל אחת ושתי דירות בנות שני חדרים כל אחת. הבית נבנה בסטנדרט בנייה גבוה, שכלל שני גרמי מדרגות נפרדים לשירות המטבחים (מעבר לחדר המדרגות המרכזי), חדרים גבוהים ומאווררים וחזית מעוטרת שכללה קשתות בולטות ואריחי קירמיקה מצוירים[5].
בהשפעת תפיסתו של אלכסנדר ברוולד שילב יוסף מינור בעבודתו מרכיבים ארכיטקטונים שנלקחו בהשראת אמנות הרנסאנס באירופה (דוגמת המדליונים העשויים קרמיקה מצוירת ששובצו בחזית המבנה), לצד מרכיבים ארכיטקטונים שמקורם בעולם התוכן של המזרח התיכון (דוגמת הקשתות המחודדות שבחזית)[7].
אריחי הקירמיקה
אריחי הקרמיקה העגולים, ובהם דיוקנותיהם המצוירים של ארבעה מנביאי ישראל, מהווים מרכיב מיוחד במינו שלא מופיע באף אחד מן המבנים האחרים שהוקמו בישראל באותן שנים[7]. הדיוקנאות נוצרו בבית הספר לאמנות בצלאל על ידי בוריס שץ[7]. בנוסף ליצירות אלו שובץ בחזית המבנה שלט קרמיקה שכלל את שמו של הארכיטקט ואת שנת הבנייה. שלט זה הוסר מן המבנה ומוחזק באוסף המוזיאון לתולדות תל אביב יפו[7].
.JPG)
בית קצמן לאורך השנים
בני משפחת קצמן המשיכו להתגורר בבית משך שנים רבות תוך שהם מתמודדים עם מצבו ההולך ומתדרדר של המבנה. השוכרים שגרו בבית הפכו בתקופת מלחמת העולם השנייה לדיירי מוגנים, ושכר הדירה הצנוע ששילמו לא הספיק לתחזוקת הבית. באמצע שנות ה-40 הפכו רבות מן הדירות בבניין למשרדים[8], ובחלק מן הדירות פעלו בתי מלאכה שונים.
אירוע חריג התרחש בשנת 1950, כאשר תושב תל אביב ניצול שואה עקר את גדר התיל שהקיפה את המבנה בטענה שלאחר הסבל שעבר במחנות הריכוז אינו יכול עוד לשאת את מראהו של התיל[9].
מצבו הפיזי של הבית המשיך להתדרדר במהלך השנים, וחלקים מן המבנה עמדו בפני סכנת התפוררות[4].
הריסת הבית והקמתו מחדש
בסוף שנות השמונים נרכש בית קצמן על יד בנק הספנות במטרה להפוך אותו למבנה משרדים. הכוונה המקורית הייתה לשמר את חזית המבנה המקורי שכללה את שורת הקשתות והמדליונים העשויים קירמיקה, אולם במהלך העבודות התמוטטו הקשתות ולא ניתן היה עוד להצילן. האדריכלית עדה כרמי-מלמד שתכננה את המבנה החדש בנתה את הקשתות בבנייה חדשה תוך שמירה על צורתה המקורית של החזית המעוטרת. הקומות שמעל חזית המבנה המשוחזרת הוסתרו בקיר מסך עשוי זכוכית על מנת להבליט את הניגוד שבין שחזור המבנה המקורי ובין הבנייה המודרנית שהתווספה אליו[7].
לקריאה נוספת
- בתיה כרמיאל, אריחים מעטרים עיר, הוצאת מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, 1996
- אורי דביר, נקודת חן - תל אביב, מודן, 1984
- יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב - משכונות לעיר, אוניברסיטת תל אביב, 2001
- שולמית וידריך, השכנים של ביאליק, פורת, 2019
קישורים חיצוניים
- תיק מבנה ברחוב אחד העם 35, עיריית ת"א - ארכיון הנדסי
הערות שוליים
- ^ יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב - משכונות לעיר, עמ' 122
- ^ יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב - משכונות לעיר, עמ' 100
- ^ יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב - משכונות לעיר, עמ' 104
- ^ 4.0 4.1 תיק מבנה ברחוב אחד העם 35, עיריית ת"א - ארכיון הנדסי
- ^ 5.0 5.1 מכירת נכסי דלא ניידי, דבר, 10/10/1939
- ^ שולמית וידריך, השכנים של ביאליק, עמ' 107
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 בתיה כרמיאל, אריחים מעטרים עיר, עמ' 131
- ^ ביקורים "מסתוריים" במשרדים, הארץ, 06/04/1945
- ^ הגדר מזכירה מחנות ריכוז, הארץ, 04/01/1950
 |
26905788בית קצמן