בית הנכות בצלאל
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מוזיאון לאמנות ואתנוגרפיה |
| כתובת | רח' שמואל הנגיד 12, ירושלים |
| מייסדים | ישראל אהרוני, בוריס שץ |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1912 |
| תאריך פירוק | 1965 |
| קואורדינטות | 31°46′49″N 35°12′52″E / 31.780177°N 35.214497°E |
"בית הנכות[1] בצלאל" (בעבר: "בית הנכאת") או "בית הנכות הלאומי בצלאל" היה מוזיאון וחלל תצוגה שהוקם לצד בית הספר לאמנות "בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות", ברחוב שמואל הנגיד 12 בירושלים. המוזיאון פעל בין השנים 1906-1965. כיום פועל במקום זה בית האמנים של אגודת הציירים והפסלים בירושלים.
היסטוריה
תחילתו של המוזיאון היה כמוזיאון לתולדות הצומח והחי בארץ ישראל. ישראל אהרוני, מקים האוסף, שימש כזואולוג וכאספן דגימות עבור מוזיאונים שונים באירופה כגון מוזיאון הטבע וגן-החיות של ברלין. בוריס שץ, מקים "בצלאל", ראה יתרון באפשרות להקמת האוסף הזואולוגי, בכך שיוכל לשמש עזר לאמנים לשלב את חיי הטבע של ארץ הקודש בעבודותיהם.[2]
החל משנת 1909 קיבל המוזיאון גוון יותר אתנוגרפי, ברוח מפעלו של שלמה אנסקי, שהקים מוזיאון אתנוגרפי יהודי בסנקט פטרבורג. חלק מן האוסף של בית הנכות נתקבל כתרומה בערבות תערוכות אשר ערכו אנשי "בצלאל" באירופה. בין המוצגים שנתרמו היו דיוקן עצמי של יוסף ישראלס, דיוקן של מקס ליברמן, אוסף שבלולים שנשלח מברלין, מרכבתו של משה מונטיפיורי ועוד.[3]
תצוגת בית הנכות נפתחה לציבור הרחב בפסח, שנת 1912. הוא הפך למוקד של ביקורים של ראשי היישוב. ביקור חשוב נערך בשנת 1916 ובו ביקר ג'מאל פאשה, שר הימייה של האימפריה העות'מאנית, בליווי פמליה ובה הפאשה של ירושלים ונכבדים נוספים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה פנה ש"ץ אל ועד הצירים בבקשת תמיכה למוזיאון. בבקשתו תיאר את מאמצי שימור המוזיאון בזמן המלחמה מפני הטורקים. הוועד הקציב למוזיאון סכום כספי מסוים ופיתוחו נכלל בתוכניותיו. אולם ש"ץ לא הצליח להגדיל את המוזיאון, שתצוגתו מנתה אז כ-3,000 פריטים, בשל סגירת גבולות הארץ[דרושה הבהרה].
החל מתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 החלה הפרדה של האוסף הזואולוגי מן האוסף הכללי. האוסף, שכונה "בית נכות חקלאי" הועבר לניהול עצמאי ובשנת 1925, עם פתיחת האוניברסיטה העברית, נמסר לרשותה. במקביל, פעל ש"ץ במטרה להפוך את החלק האחר של האוסף למוזיאון לאומי, תחת אחריותו של ועד הצירים. פועלו של ש"ץ נשא פרי וב-2 ביוני 1925 נפתח "בית הנכות הלאומי בצלאל" בפיקוחו של מרדכי נרקיס.
המוזיאון, שנפתח לציבור מדי יום, בתחילה בשעות אחר הצהריים, כלל שבעה אולמות שבהם הוצגו פריטי אמנות, רובם מעשי ידי אמנים יהודים: אולם המציג את דיוקנותיהם של "גדולי ישראל", אולם נורדאו, אולם הירשנברג, בו הוצגה יצירתו של שמואל הירשנברג - "היהודי הנצחי" (1900), ואולם "נאד הדמעות", ובו הוצגו ציורי הפרעות מאת אבל פן לצד שרידים מפרעות ביהודים.
בשנת 1939 מונה הרברט קרמר למנהל הכללי של המוזיאון והקים את "אגודת ידידי בית הנכות הלאומי בצלאל". ב-13.4.1948 נהרג קרמר בהתקפה על שיירת הדסה[4].
עם פתיחתו של מוזיאון ישראל, בשנת 1965, צורף אליו האוסף של בית הנכות. אוסף זה שימש את הגרעין של אגף האמנויות של המוזיאון.
לאחר פתיחת מוזיאון ישראל הוקם במבנה ששימש לבית הנכות בית האמנים.
גלריה
-
-
-
מראה בתערוכה מיצירות אמני ארץ-ישראל (1940) -
שלט באתר ההקמה של מוזיאון ישראל המודיע על הכללת בית הנכות בצלאל במוזיאון המוקם
לקריאה נוספת
- שילה-כהן, נורית, "בצלאל" של שץ, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג.
- כץ, קארל, "משכן במדבר", אריאל, אביב תשכ"ה, 1965.
- מפת ירושלים (בתוך מפת ארץ ישראל) 1928 מאת ישעיהו פרס ודוד ילין ובה מסומן "בית הנכאת החקלאי". מאוסף המפות ע"ש ערן לאור הספרייה הלאומית.
קישורים חיצוניים
- בבית הנכאת "בצלאל", היום, 17 באפריל 1925
- בוריס שץ, לפתיחת בית-הנכאת הלאומי "בצלאל", דואר היום, 31 במאי 1925
- פתיחת בית הנכאת הלאומי "בצלאל", דואר היום, 4 ביוני 1925
הערות שוליים
33452351בית הנכות בצלאל