ביל היקוק הפראי

ביל היקוק הפראי

ביל היקוק הפראי

ג'יימס באטלר היקוק (באנגלית: James Butler Hickok‏; 27 במאי 1837 – 2 באוגוסט 1876), הידוע בכינויו "ביל היקוק הפראי" (Wild Bill" Hickok"), היה אחת מן הדמויות המפורסמות במערב הפרוע. יכולותיו כאקדוחן, גשש וחייל סיור, בצירוף המוניטין שרכש כאיש חוק, מספקות את הבסיס לתהילתו רבת השנים, גם אם בפועל, חלק מהמעללים המיוחסים לו מומצאים ובדיוניים. כינויו: "ביל הפראי" היווה השראה לכינויים של אנשים אחרים מתחומים שונים שהצטיינו והתפרסמו בתעוזתם הרבה באותו תחום.

היקוק הגיע למערב כנהג כרכרת סוסים, ולימים נהיה איש חוק שחלש על הטריטוריות המרוחקות בגבול מדינות קנזס ונברסקה. בתקופת מלחמת האזרחים, שירת היקוק בצבא הצפון כגשש וחייל סיור, וקנה את פרסומו לאחריה, בשל היותו מהמר מקצועי, צלף ואיש חוק קשוח.

ביוגרפיה

היקוק נולד בעירה הומר (שמה שונה לאחר מכן ל"טרוי גרוב") שבמדינת אילינוי ב-27 במאי 1837. מקום הולדתו משמש במאה ה-21 אתר היסטורי, המוכר רשמית על ידי הגורמים הסטטוטוריים האחראים לכך במדינת אלינוי.

בתקופת ילדותו, החווה של אביו שימשה אחת מהתחנות של "רכבת המחתרת". לפיכך, נדרש עוד בהיותו ילד לפתח את כישורי הירי שלו על מנת שיוכל להגן על החווה ביחד עם אביו מפניהם של "ציידי עבדים", המקבילה ההיסטורית ל"ציידי ראשים" באותם ימים שטרם ביטול העבדות. כך, עוד בהיותו רך בשנים, נודע היקוק באזור מגוריו כבעל כישורי צליפה יוצאי דופן באקדחו.

ב-1855, בעת שהיה בן 18, היקוק עבר להתגורר בשטחה של מדינת קנזס, עקב הנחה מוטעית שהניח בשל תקרית פיזית אלימה שהיה מעורב בה, ושבעטיה חשב בטעות שהרג אדם בשם צ'ארלס הדסון, בעת שנפלו שניהם לתעלה, ולפיכך, כאמור, בחר להעתיק את מקום מגוריו, שלא לומר, בחר לברוח לשטחה של מדינת קנזס.

אגב כך, הצטרף לכוחות הצבא הלא רשמי של מדינות הצפון תחת פיקודו של ג'יימס הנרי ליין, שם, כחייל, פגש בילד בן 12 בשם ויליאם קודי, מי שלימים יתפרסם וייוודע לרבים בכינויו "באפלו ביל", ושבאותו הזמן שימש כגשש וחייל סיור בכוחות הצבא של גנרל אלברט סידני ג'ונסטון. כך, רצה הגורל, השניים נהיו חברים, וברבות השנים, כאשר ירד קרנו של "ביל הפראי" ומצב בריאותו נהיה רופף, השתתפו השניים במופע פעלולים שהעלו, המספר את סיפור המערב הפרוע.

עקב אפו הגדול והנשרי ושפתו העליונה המשתרבבת ניתן להיקוק הכינוי "ביל הברווז". ב-1861, לאחר מעורבותו בתקרית ירי עם כנופיית מקנלס, שבמהלכה נהרגו כמה מחבריה, ושהיא הקנתה להיקוק את פרסומו הראשוני, החליט האחרון לגדל שפם והחל לכנות את עצמו בשם "ביל הפראי". בעניין התקרית יורחב, ויצוין, כי אמנם היה מדובר בחבורה של פושעים שנדרשו לחקירה בשל אישומים שונים, כדוגמת: שוד רכבות, רצח, שוד בנקים, גנבת סוסים וכיוצא בזה, אך למרות זאת הועלו טענות בדבר חפותם של אותם חברי הכנופיה שנהרגו על ידי ביל, ושלמעשה כל פשעם הסתכם בכך שדרכיהם הצטלבו בדרכו של ביל תאב הפרסום.

מסיבות שאינן ידועות, היקוק עשה שימוש בשם ויליאם הִיקוק מ-1858, ואז, בשם ויליאם הַייקוק במהלך מלחמת האזרחים. עם זאת, לאחר שנעצר בשם הַייקוק ב-1865, הוא שב להשתמש בשמו האמיתי ג'יימס הִיקוק. ברם, מרבית העיתונים המשיכו להשתמש בשם ויליאם הַייקוק, בהתייחסותם ל"ביל הפראי" עד 1869, וזאת למרות התיעוד במסמכי הצבא שעשה שימוש בשמו האמיתי והפורמלי של ביל לאחר 1865.

תצלומיו של ביל מראים לכאורה שהיה בעל שיער כהה, אולם על-פי כל התיאורים הוא היה בעל שיער בלונדיני. ההסבר להבדל בין תיאורו לתמונותיו נעוץ בהבנה כי הליך פיתוח התמונות באותם ימים, שהיה בחיתוליו, והכימיקלים שהיו מעורבים בו, יצרו רגישות לאור כחול בעת פיתוחן של התמונות, והבאה לידי ביטוי בהצללתם של צבעים בהירים.

שוטר מקוף

ב-1857, היקוק השיג בעלות על שטח נרחב במחוז ג'ונסון (הידוע כיום בשם "לנקסה") שבקנזס, בגודל 160 אקרים (כ-640 דונם). ב-22 במרץ 1858, הוא נבחר כאחד מארבעת שוטרי המקוף של מונטיסלו טאונשיפ, במדינת קנזס. ב-1859 הוא הצטרף לחברת ראסל, וואדל ומייג'ור, החברה המייסדת של הפוני אקספרס, שהיה שירות דואר שפעל במשך כשנה וחצי (בין אפריל 1860 ואוקטובר 1861) באזור הרי הרוקי והמישורים הגדולים בארצות הברית, בין סנט ג'וזף, מיזורי לסקרמנטו, קליפורניה; וששירותה התבסס על רוכבי סוסים מהירים ועל רשת תחנות להחלפת סוסים ורוכבים לאורך הנתיב. בשנה שלאחר מכן, הוא נפצע קשה לאחר שהותקף בידי דוב, ומשכך, נשלח על ידי החברה לתחנה ברוק-קריק שבמדינת נברסקה, שנרכשה לאחרונה על ידי החברה מדייוויד מקנלס, לעבוד כעוזר באורוות החברה בזמן שהחלים מפציעתו.

ב-1861 הוא היה מעורב בתקרית הירי הקטלנית עם כנופיית מקנלס באותה תחנה, תקרית שכאמור לעיל עדיין שנויה במחלוקת, לאחר שדייוויד מקנלס בן ה40, בנו בן ה-12 ויליאם מונרו מקנלס, ושני עוזרים בחווה: ג'יימס וודס וג'יימס גורדון, הגיעו למשרדי התחנה על מנת לדרוש את התשלום השני שעבר מועד תשלומו ועדיין לא נתקבל אצלם. דייוויד מקנלס איים על מנהל התחנה הוראס וולמאן, ועל כן, חילופי הדברים ביניהם והתלהטות היצרים, הביאו לידי כך שמקנלס נורה על ידו או על ידי היקוק בן ה-24, אשר התחבא מאחורי וילון והיה עד לכל ההתרחשות ממקום מחבואו.

בעניין זהות היורה, מציין כותב הביוגרפיה של היקוק יוסף ג. רוזה, כי על אף וידוע בוודאות כי הירייה שהביאה למותו של דייוויד מקנלס הגיעה מתוך הבית, אי הוודאות לגבי זהות היורה, מתעממת עוד יותר לאור התסריט הדמיוני שהומצא על ידי חבריו של "ביל הפראי", במגמה "להוריד" את אנשי החוק ומשפחת מקנלס המורחבת מגבו של ביל, שגרסה בין היתר כי בבית נכחה גם אישה חמושה ברובה ציידים (אשתו של וולמן) והיא אשר ירתה את הירייה המכרעת.

ברם, אף על פי כן, כותב הביוגרפיה מציג תאוריה סבירה אפשרית שלוולמן היה אינטרס הרבה יותר גדול להרוג את מקנלס, תאוריה הנתמכת על ידי עדותו של בנו של מקנלס. עם זאת, כך או כך, בסופו של דבר, אין זהות היורה חשובה, שכן, על אף והיקוק, וולמן ואשתו, ועובד התחנה ג'.ו. ברינק הועמדו לדין באישום של רצח הם נמצאו כמי שפעלו מתוך הגנה עצמית, וכך נסתיימה הפרשייה.

תקופת מלחמת האזרחים: גשש וחייל סיור

כאשר מלחמת האזרחים פרצה באפריל 1861, היקוק הצטרף לכוחות צבא הצפון במדינת מיזורי כמוביל פרידות וסוסים, שעזרו לשנע את כוחות הצבא ממקום למקום, ועד סוף אותה שנה התקדם להיות נהג כרכרת סוסים (המקבילה ההיסטורית לנהג נגמ"ש). בספטמבר 1862 הוא שוחרר מהצבא מסיבות שאינן ידועות עד היום ואין כל תיעוד באשר למקום הימצאותו לאחר מכן, עד לסוף שנת 1863, כאשר הועסק כבלש-חוקר על ידי המשטרה הצבאית בדרום-מערב מיזורי. במסגרת תפקידו זה, הועלתה הספקולציה כי במסגרת "השנה החסרה", ברי, השנה שבה אין כל תיעוד לגביו, היקוק למעשה פעל כמרגל בטרטוריה של כוחות הדרום.

תפקידיו של היקוק כבלש-חוקר היו בעיקר שיגרתיים וכללו מעקב אחרי חיילים במדים ששתו אלכוהול בזמן שהיו בתפקיד, בדיקת רישיונות למכירת אלכוהול של מלונות ואיתור אנשים בעלי חוב כספי לצבא הצפון. ב-1864 היקוק והבלשים-חוקרים אחרים לא קיבלו את משכורותיהם מזה תקופה, והיקוק או שהתפטר או ששובץ וגויס מחדש כגשש וחייל סיור על ידי גנרל ג'ון ב. סנבורן בתנאי משכורת יחסית יוצאי דופן באותם ימים: תשלום של חמש דולר ביום כולל סוס וציוד נדרש נלווה. ביוני 1865, החל היקוק להתמקצע בהימורים ובילה את מרבית זמנו בעיר ספרינגפילד סביב כך.

איש חוק ואקדוחן ידוע לשמצה

היקוק 1869. סכין מעולם לא נחגרה ללא נדן ולכן, סביר להניח שמדובר באלתור האביזר בצורה זאת לצורך הצילום עצמו

בתאריך 21 ביולי 1865, בכיכר העיר של ספרינגפילד, מיזורי, היקוק הרג את דייוויס טוט (הבן), בדו-קרב של "שליפה מהירה". ודוק, כי סוג קרב זה נדמה כמאפיין כדבר שבשגרה קרבות במערב הפרוע, אך למעשה היקוק הוא הראשון המתועד בספרי ההיסטוריה של המערב הפרוע כמי שהשתתף בקרב כגון זה.

היקוק פגש לראשונה את חייל הקונפדרציה בדימוס (כוחות הדרום) דייב טוט (הבן) בראשית שנת 1865, שעה ששניהם הימרו בעיר ספרינגפילד, ובמסגרת היכרות זאת, היקוק הרבה ללוות כסף מהאחרון לעיתים קרובות. בראשית חברותם היו השניים חברים טובים, חברות אשר נפסקה כביכול באופן פורמלי עקב ריב על אישה, אך שמועות רמזו כי למעשה היקוק ניהל רומן עם אחותו של טוט, ואף זאת הרתה לו. עניין פורמלי זה, ככל הנראה החמיר "מחלוקת ישנה" שניטשה בין השניים בעניין חברתו של היקוק, שושנה מור. היקוק סירב לשחק קלפים עם טוט, שבתגובה מימן שחקנים אחרים בניסיון להביאו לכדי פשיטת רגל.

בהתאם לגרסה המקובלת, המחלוקת בין השניים הגיעה לשיאה כאשר טוט הדריך יריב של היקוק במהלכו של משחק קלפים. היקוק היה ברצף ניצחונות וטוט, בתסכולו הרב, ביקש מהיקוק לשלם לו הלוואה שניתנה לו ע"ס של 40$, ואכן כך עשה האחרון. משכך, טוט דרש תשלום חוב נוסף ממשחק קלפים קודם ע"ס של 35$. אולם היקוק סירב בשל העובדה שהיה בידו כתב הלוואה (I.O.U) המוכיח שסה"כ חובו עומד ע"ס של 25$ ולא 35$ כפי שנדרש על ידי טוט לשלם. לפיכך, כצעד של התרסה, טוט לקח את שעון הכיס של היקוק שהיה על השולחן, כעירבון חפצי למען תשלום ה-35$ שכביכול היה היקוק חייב לו, וזאת על אף מחאתו ו-"המלצתו" של היקוק לטוט שאל לו לנסות לקחת את השעון אל ידו, ושאם יעשה כן, הוא יהרגו. למחרת היום, ועל אף הנאמר לו, הופיע טוט בכיכר העיר כאשר השעון מצוי בידו באופן בולט ומתגרה, וסירב לניסיונות המשא ומתן של היקוק להחזרתו של החפץ. בדיעבד, טוט צוטט כמי שאמר באותו מעמד של המשא ומתן שהוא עכשיו לא יקבל פחות מ-45$, אך השניים הסכימו כי הם לא יריבו עליו והסכימו כי הם ילכו לשתות ביחד. בשלב יותר מאוחר, טוט עזב את המסבאה אבל חזר לכיכר ב-18:00, כאשר מן העבר השני של הכיכר נצפה היקוק מתקרב, אגב הזהרתו את טוט שלא יתקרב אליו כל עוד הוא עונד את השעון. אולם, הלז לא שעה להזהרתו של היקוק, והשניים התייצבו אחד כנגד השני בפוזת קרב שאינה משתמעת לשני פנים, ושניהם ירו אחד לעבר השני כמעט באופן סימולטני. ירייתו של טוט פספסה את היקוק, אולם זאת של האחרון לא פספסה את הסובייקט שלה, כאשר היא מפלחת את גופו של טוט ממרחק של כמעט 70 מ' (75 יארד), וברגע הפגיעה נשמעה זעקתו "חברה, נהרגתי" (אנגלית:"Boys, I'm killed"), אגב ריצתו לעבר המרפסת של ביהמ"ש המקומי, ואז בחזרתו לרחוב, שם הוא התמוטט ונפח את נשמתו.

היקוק נעצר בעוון רצח יומיים לאחר מכן, אולם, בשלב מאוחר יותר, האישום כלפיו הופחת להריגה. הוא שוחרר בערבות של 2,000$ והועמד למשפט ב-3 באוגוסט 1865. בסוף המשפט, השופט סמפורוניוס בויד נתן לחבר המושבעים שתי הוראות סותרות. בתחילה הוא הורה לחבר המושבעים שהרשעה באישום היא האופציה היחידה במסגרת החוק;כאשר לאחר מכן, הורה להם, כי הם יכולים להכריע כי החוק הבלתי כתוב של "קרב הוגן" חל במקרה דנן, ומשכך לזכותו. חבר המושבעים החליט לזכות את ביל הפראי, החלטה שאינה שגרתית ופופולרית באותם ימים.

מספר שבועות לאחר מכן, היקוק רואיין על ידי קולונל ג'ורג וורד ניקולס, והראיון פורסם במגזין הירחון החדש בשם הרפר. אגב השימוש בשם "ביל היקוק הפראי" המאמר מונה את מאות האנשים שאותם כביכול הרג היקוק ומספר ומעלה על דרך נס את מעלליו המוגזמים. המאמר היה שנוי במחלוקת בכל אותם מקומות שבהם היקוק היה ידוע והסתובב דרך קבע, וזה הוביל למספר מאמרים בעיתוני הספר המרוחקים המכחישים את הכתוב באותו מאמר. מהאמור באותם מאמרים, אם משכללים את "המספר האמיתי" של אלו שנהרגו על ידי ביל הפראי, לא כולל אינדיאנים, הרי שמספר האנשים שהיקוק הרג עומד על חמישה (כאשר אחד מהם נהרג במקרה ושלא במתכוון), הוא היה שותף לרצח של עוד שלושה, ופצע אחד.

היקוק דווח כמי שהשנאה כלפי אינדיאנים הושרשה בו עוד מינקותו, אך קשה לקבוע זאת באופן חד משמעי לאור החוסר יכולת להפריד בין אמת לדמיון, מוטיב שבא לידי ביטוי לא אחת בסיפורים שנקשרו בשמו של "ביל הפראי". כך למשל, עדי ראייה מאשרים כי בעודו מבצע סיור שיצא מהמוצב הצבאי של פורט הקר, קנזס ב-11 במאי 1867, היקוק הותקף על ידי קבוצה גדולה של אינדיאנים, שברחו, לאחר שהיקוק ירה והרג שניים מקרבם. דוגמה נוספת היא, שביולי אותה שנה, היקוק אמר לעיתונאי שהוא עמד בראש כוח צבאי שמנה מספר חיילים אשר יחדיו ניהלו מרדף אחר אינדיאנים אשר הרגו ארבעה חיילים בקרבת המוצב ב-2 ביולי. ובמסגרת אותו ראיון הוא דווח כמי שכביכול חזר עם חמישה שבויים לאחר שהרג עשרה. ברם, עדי ראייה מאשרים את הסיפור בחלקו: קבוצת החיילים אכן יצאה למרדף אחר אותם גורמים שהרגו 4 חיילים, אך הקבוצה חזרה למוצב כלעומת שבאה, כאשר איתה אין ולו אינדיאני מת או חי אחד לרפואה.

בספטמבר 1865, היקוק הגיע למקום שני בבחירות שנערכו לבחירת המרשל של העיר ספרינגפילד. בעת שעזב את ספרינגפילד, הוא הומלץ לתפקיד סגן מרשל מטעם ארצות האיחוד (כוחות הצפון) במוצב פורט ריילי, קנזס. זה היה בזמן מלחמות האינדיאנים, ובאותם מועדים היקוק לעיתים שימש כחייל סיור וגשש בכוחות חיל הפרשים השביעי של ג'ורג א. קאסטר.

ב-1867, היקוק עקר זמנית ממקום מושבו הקבוע במערב ועבר למפלי הניאגרה, שם ניסה את כוחו במשחק בהצגה שנקראה "The Daring Buffalo Chases of the Plains", אולם הוא הסתבר כשחקן גרוע למדי. בשל כך, חזר למערב, וב-5 בנובמבר 1867, ניסה להתמודד על משרת השריף במחוז אלסוורט שבמדינת קנזס, אולם, הובס על ידי החייל (בדימוס) א. וואו. קינסבורי.

בדצמבר 1867, עיתונים דיווחו על הגעתו של היקוק לעיר הייס שבמדינת קנזס. ביום 28 במרץ 1868, הוא היה שוב בהייס, והפעם כסגן מרשל של ארצות האיחוד (כוחות הצפון). שם, עצר 11 עריקים מצבא הצפון שהואשמו בגנבת רכוש ממשלתי, והעבירם לעיר טופקה, בירת מדינת קנזס בלווי פמליה צבאית קטנה של 5 חיילים וקצין. היקוק היה עדיין בהייס באוגוסט 1868 כאשר הוא הביא לשם כ-200 אידיאנים בני שבט השאנון (שבמחוז דקוטה) כאטרקציה תיירותית. ב-1 בספטמבר, היקוק היה בעיר אלקהורן שמחוז לינקולן, במדינת קנזס, שם נשכרו שירותיו כגשש וחייל סיור על ידי חיל הפרשים ה-10, חיל שהונהגה בו סגרגציה גזעית. וכך, לא עבר זמן רב מאז גיוסו, וביום 4 בספטמבר, במפרץ ביז'ון-בסין, היקוק נפצע ברגלו לאחר שהציל כמה בוקרים "מובילי בקר" מידיהם של אינדיאנים אשר הקיפו אותם. מהמיקום הנ"ל הגיע חיל הפרשים ה-10, והיקוק ביניהם, למוצב פורט ליאון, קולרדו, בחודש אוקטובר ונשארו לשהות שם עד סוף שנת 1868.

ביולי 1869, היקוק חזר להייס, וביום 23 באוגוסט 1869, נבחר בבחירות מיוחדות למשרת השריף ולמרשל של מחוז אליס, קנזס- מחוז בעייתי, שגורמי החוק בו, הווה אומר, השריפים שנבחרו לתקופות קצובות, לא החזיקו במשרתם יותר מזמן קצר: שלושה התפטרו במהלך 18 החודשים הקודמים לבחירות המיוחדות. סביר להניח שהיקוק כבר כיהן כשריף בפועל עת שדווח רשמית על זכייתו בבחירות, שכן, ביום 18 באוגוסט דיווחו העיתונים על מעצר עבריינים שבוצע על ידו, ובמקרה אחר, ביום 21 באוגוסט, על כך שנשלח מכתב לעוזר הקצין הצבאי הראשי המשבח את היקוק על עבודתו בדבר תפיסת עריקים מכוחות הצפון. אולם, למרות דברים אלו, ייתכן מאוד שהבחירות המיוחדות לא היו חוקיות, שכן, במכתב המתוארך כחודש לאחר הבחירות, ביום 17 בספטמבר, אשר נשלח למושל קנזס, צוין כי בקשתו לביצוע מעצר נדחתה על ידי מוצב פורט הייס היות שהראשון כשל מלהציג ייפוי כוח בדבר מינויו כשריף, ולא זאת אף זאת, הודה כי מעולם לא היה בידו אחד כזה. בשל עניין זה, שהסתבר בדיעבד כנכון, ביום 2 בנובמבר 1869, נערכו בחירות למשרת השריף, שבמסגרתן הפסיד היקוק (שרץ כמועמד עצמאי) את הבחירות לסגנו פיטר לניהן (שרץ מטעם המפלגה הדמוקרטית). ברם, בשל האשמותיו של היקוק את האחראים לכך בדבר אי סדרים והתנהגות בלתי הולמת בעת עריכת הבחירות, היקוק וסגנו, שכאמור זכה בבחירות, נשארו באותו מתווה היררכי מתוך כבוד הדדי. ביום 9 בדצמבר, היקוק ולניהן שניהם גם יחד קיבלו מכתבי מינוי, והעיתונים המקומיים של הייס קיבלו את העובדה כי להיקוק יש "אפוטרופסות" על העיר.

יורחב כי בחודש הראשון להיותו השריף בפועל של העיר הייס, היקוק הרג שני אנשים בקרב אקדוחנים. הראשון, ביל מולבי, והשני, סמואל סטראוון – ב-24 וה-27 בספטמבר 1869, בהתאמה. מיגל אוטירו, שהיה עד ראייה למפגשו של "ביל היקוק הפראי" עם ביל מולבי, מסר את עדותו בעניין בזאת הלשון:

עמדתי בקרבת ביל הפראי ברחוב הראשי של העיר (הייס), כאשר מישהו החל לירות בבנייני העיר בקצהו המזרחי של הרחוב. היה זה ביל מולבי, רוצח ידוע לשמצה ממדינת מיזורי, שהיה ידוע במיומנותו הרבה עם האקדח. באותה העת, זרם בדמו מספיק יין כדי שיהיה אכזרי והיה נדמה שהוא שאב שעשוע רב מלירות במראות, כמו גם, בבקבוקי האלכוהול בבארים של המסבאות שנמצאו באותו חלק של הרחוב. כפי שהיה בדרך כלל מסתבר עם אנשים כגון דא, הוא חיפש צרות, וכאשר מישהו היה אומר לאדם כזה שביל היקוק הוא המרשל של העיר הדבר היה מרתיע אותו 'ומיישר' את התנהגותו, אולם, במקרה של מיובלי, הוא נשבע שהוא ימצא את ביל הפראי ויירה בו, בו-ברגע, כל שכן, ברגע שנודע לו שהלז הוא אותו אדם שהוא חיפש, הוא הרחיב ואמר שהוא הגיע לעיר 'המזורגגת' הזאת בשביל המטרה הספציפית להרוג את ביל. דיבורים והערות אלו איכשהו נודעו לביל הפראי. אבל עוד לא הספיקו החדשות להגיע וכבר נראה מובלי בקרבת מקום, מתקרב לעברנו רכוב על סוסו האפור-פלדה, כאשר רובה טעון בידו. כאשר ביל הפראי ראה את מובלי, הוא צעד לעברו, אגב ניפנו כביכול לאנשים שעמדו מאחורי מובלי, בקריאתו להם: 'אל תירו בו בגב; הוא שיכור'. מולבי עצר את סוסו, מוביל את סוסו באיטיות, בעודו שולף חלק קטן מרובהו לכיוונו של האדם הדמיוני שאליו הוא חשב שביל הפראי פנה. אך בטרם הבין את התחבולה שנעשתה לו, ביל הפראי כיוון את אקדחו לעבר מולבי, וירה רק ירייה אחת. מולבי נפל מסוסו – מת, שעה שהכדור פילח את רקתו וחדר את ראשו

לעומתו מקרהו של מולבי, סמואל סטראוון היה קאבוי שהיקוק "נתקל" בו כאשר נקרא להגיע ביחד עם סגנו להגיע לאחת מהמסבאות בעיר בשעה 1 לפנות בוקר לראשית יום 27 בספטמבר 1869, שם הפריע סטראוון. לאחר שהלז העיר מספר הערות שלא היו במקומן לעברו של היקוק, הוא נפל מת על הרצפה, לאחר שהיקוק ניסה להחזיר את הסדר על כנו. בדיעבד, על אף חקירה שנערכה בנושא מותו של סטראוון לאחר המוות, ולמרות עדות עדי ראייה שהיו נוכחים במקום, חבר המושבעים מצא את הירי כמוצדק.

ביום 17 ביולי 1870, גם כן במהלך שירותו בעיר הייס, הוא היה מעורב בקרב אקדחים עם חיילים מחיל הפרשים ה-7 אשר הפרו את הסדר. 2 חיילים, ג'רמייה לונרגאן וג'ון קייל, "קפצו" יחדיו על היקוק בזמן שהותם באחת ממסבאות העיר. לונרגאן הצמיד את היקוק לרצפה, בזמן שקייל הצמיד אקדח לאוזנו של היקוק; אולם, אמנם הנוקר של האקדח פעל כנדרש, אך הכדור היה נפל, ולפיכך, התאפשר להיקוק לשלוף ולהשתמש באקדחו. לונרגאן נורה בברכו, בעוד שקייל, שנורה פעמיים, מת יום למחרת. לאחר אירוע זה, בין עם קשר ובין אם בלי קשר, היקוק כשל מלהיבחר שוב כמרשל.

ביום 15 באפריל 1871, הפך היקוק למרשל של העיר אבילין, במדינת קנזס, כאשר הוא מחליף בתפקידו זה את טום "דוב הנחל" סמית שנהרג ביום 2 בנובמבר 1870. פורע החוק ג'ון ווסלי הרדין היה באלבין ב-1871, שם התיידד עם היקוק. באוטוביוגרפיה של הרדין שפורסמה ב-1895 (שפורסמה לאחר מותו, וכ-19 שנה לאחר מותו של היקוק), טען האחרון כי שעה שהיקוק ביקש לעצרו בעוון המשך חגירת אקדחים למותניו במסבאה (דבר שהיה אסור), הוא הצליח לפרוק את היקוק מנשקו לאחר שהשתמש נגדו בתרגיל הקרוי:"road agent's spin". בתרגיל זה שנקרא גם "Curly Bill Spin" (ע"ש ממציאה: Curly Bill Brocius) נעשה שימוש כתחבולה עת שהוכרח מבצע התרגיל להיכנע. בעניין זה, יוסבר ויורחב, כי הפרוצדורה הרגילה של הכניעה במערב הפרוע "קבעה" כי אדם המבקש להיכנע והנושא אקדח טעון חייב להגיש את האקדח לצד המכניע הפוך- כאשר הקנה מופנה כלפי הנכנע והידית כלפי המכניע, כמו גם, שהנוקר מצוי קרוב לאדמה, בניגוד למצב האחיזה הרגיל שהוא "רחוק" מהאדמה. אקדוחן מיומן היה יכול לאחוז באקדח עם האצבע המורה שעה שהוא מגיש את האקדח, וברגע הנכון, בתזמון מושלם, על ידי ביצועה של תנועה חדה, הוא יכול להפוך בחזרה את האקדח וכך למעשה לתפוס את הצד המכניע לא מוכן ובלי יכולת להגיב. הוא בנוסף טען, שכתוצאה מאותו תרגיל, היה מכוונים כלפי היקוק שני אקדחים טעונים ומכוונים לעברו. סיפור זה נחשב מפוקפק, אם לא מזויף, ולכל הפחות הגזמה, שכן, סיפור זה נאמר שעה שהיקוק לא היה שם כדי להגן על עצמו או להגיב לענן. הרדין היה ידוע כאקדוחן מיומן ביותר, והיה ידוע כי הוא הרג למעלה מ-40 אנשים בעצמו בתקופת חייו. והוא בתורו העריץ את היקוק והזדהה עם הפרסונה "ביל היקוק הפראי". כך למשל, תועד כי בן דודו של הרדין מאנן קלמנטס נכלא בעוון הריגת שני קאובויים, היקוק, לבקשתו של הרדין סידר את בריחתו.

בזמן שהיקוק עבד באבילן, הוא ואדם נוסף בשם פיל קו, שהיה בעל מסבאה, היה מחלוקת מתמשכת שלבסוף הסתיימה בדו-קרב אקדוחנים. קו היה שותפו העסקי של אקדוחן ידוע בשם בן תומפסון, שיחדיו, הם היו שותפים שווים במסבאה בשם "Bulls Head". ב-5 באוקטובר 1871, היקוק פיזר התקהלות ברחוב שנוצרה עקב קטטה, אגב כך שקו ירה שתי יריות. היקוק הורה לו לעצור ושאם הוא ימשיך לירות באקדחו בגבולות העיר הוא ייעצר. קו הסביר שהוא רק ירה בכלב משוטט אבל לפתע הוא הפנה את אקדחו לעבר היקוק, כאשר בד בבד, אגב כך, בתגובה ספק מודעת ספק אינסטינקטיבית, הספיק האחרון לשלוף במהירות את אקדחו, לירות ראשון, ולהרוג את קו. באותם הרגעים שלאחר הירי, היקוק קלט בהבזק של רגע דמות רצה לעברו והגיב במהירות על ידי ירי של שתי יריות, ובטעות הרג את סגן המרשל במינוי מיוחד מייק וויליאמס, אשר חש לעזרתו של היקוק. מקרה מצער זה, עתיד היה לרדוף את היקוק בתודעתו בשארית חייו.

למקרה זה, של הירי של היקוק בקו, ישנה גרסה נוספת שהועלתה על הכתב כארבעים שנה לאחר מכן, ב-1911, על ידי תאופילוס ליטל- מי שהיה לימים (לאחר המקרה) ראש העיר של אבילן ובעל מנסרה בעיר- במסגרת רישום זכרונותיו מהעיר אלבין, ושניתנה לחברה לשימור ההיסטוריה מטעם העיר אלבין. באותה מחברת שבה הועלו על הכתב רשמיו של ליטל, מתאר הכותב את רגש ההערצה שהוא רחש להיקוק, כמו גם, הקדיש מקום נכבד לתיאור מקרה הירי של היקוק בקו, אשר שונה למדי מהגרסה המקובלת:

'פיל' קו היה מטקסס, ניהל את "Bull's Head" –מסבאה ודוכן הימורים, מכר ויסקי ואת נשמותיהם של אנשים. הוא היה האדם הנבזי והנאלח ביותר שאני פגשתי, אשר משום מה 'ביל הפראי' עורר בקרבו אנטגוניזם ושנאה כלפיו, ולפיכך, הוא נשבע ביום מן הימים להביא למותו של המרשל. מכיוון שלא היה לו את האומץ לעשות זאת בעצמו, הוא יום אחד השקה לשוכרה עם ויסקי כ-200 קאובויים, מתוך כוונה לסבכם עם 'ביל הפראי', בתקווה שהם ייכנסו לחילופי אש עם 'ביל הפראי', ובמהומה שתיווצר, יירו במרשל. אבל קו, כך התברר בדיעבד, נתפס עם המכנסיים למטה. 'ביל הפראי' שמע על תוכניתו של קו והצליח לסכל את תוכניתו מבעוד מועד על ידי כך שדחק אותו לפינה בשני אקדחיו השלופים. בו ברגע שהיקוק ירה, אחד מהשוטרים הגיח מהפינה ונכנס לטווח הירי שבין אקדחיו של היקוק לקו, ושני הכדורים נכנסו לגופו, והרגו אותו מיידית. בחלקיקי שנייה, היקוק ירה בשנית, ושלח שני כדורים לבטנו של קו (שהמשיך לחיות עוד יום או יומיים).וכך, בעוד התוף של האקדח עדיין לא חדל להסתובב מהירי, הפנה היקוק את שני אקדחיו השלופים והמעשנים אל עבר קהל הקאובויים השיכור, ואמר: 'עכשיו, האם מישהו ממכם רוצה את יתר הכדורים?!'.. אף מילה ורחש לא נשמע בקהל

קו כביכול צוטט באותם רגעים של הירי כי שאמר שהוא יכול "להרוג עורב במעופו", והיקוק צוטט (אם כי כנראה אין זו אמת) – מה שלימים ייחשב כאחד מהאימרות המפורסמות מהמערב הפרוע - באומרו: "האם לעורב יש אקדח. האם הוא יירה בחזרה? אני כן".

פחות מחודשיים ימים לאחר מקרה זה, שבמהלכו נהרג סגן המרשל, היקוק פוטר מתפקידו כמרשל בשל סיבה זאת, אולם זאת, הייתה בחזקת "הקש ששבר את גב הגמל", שהצטרפה כביכול לשורה של מקרי ירי לא מוצדקים ועוד התנהגויות בלתי נאותות.

האקדחים האהובים על היקוק היו מסוג Colt 1851. 36 Navy Model

האקדחים האהובים על היקוק היו זוג אקדחים מסוג Colt 1851 .36 Navy Model, שבהם הוא השתמש עד ליום מותו. היו אלה זוג אקדחים מצופי זהב עם ידיות שנהב, שעליהם היה מוטבע הכיתוב: "J.B. Hickock-1869". הוא נהג לחגור את אקדחיו מאחורי גבו, או באבנט החגורה כאשר התהלך במדים. הוא לעיתים נדירות התהלך עם נרתיקים לאקדחיו, והוא נהג לשלוף את אקדחו אגב שימוש בתנועת "reverse", "twist" או בשליפה מיוחדת הקרויה "Cavalry draw" - שבמסגרתה האקדח היה נישא בנרתיק שנחגר גבוה מחת לבית השחי הימני, כאשר הידית היא שצצה מהנרתיק, והשליפה נעשתה על ידי יד שמאל.

בתמונה משנת 1873, משמאל לימין:"ביל היקוק הפראי", "טקסס ג'ק אומוחאנדרו", "באפלו ביל קודי"

ב-1873, באפולו ביל קודי וטקסס ג'ק אמוחונדרו הזמינו את היקוק להצטרף אליהם במופעם החדש שנקרא:"Scouts of the Plains"', וזאת לאחר הצלחת מופעם הקודם. היקוק וטקסס ג'ק עזבו לבסוף את המופע, וזאת לפני שבאפולו ביל קודי יצר ב-1882 את מופעו המפורסם:"Bufflao Bill's Wild West Show".

ב-1876, בשעה שהיה בעיר קנזס במדינת מיזורי, אובחן היקוק על ידי רופא כמי שסובל מגלאוקומה ודלקת הלחמית, מצב רפואי שעפ"י השמועה נבע מזלזולו של היקוק במספר מחלות שמהם סבל ולא טיפל כראוי. למען האמת, ברטרוספקטיבה נראה כי היקוק נדבק בגרענת, שהיא מחלה זיהומית מדבקת של העיניים הנגרמת על ידי החיידק כלמידיה טרכומטיס, והנפוצה במדינות עם תנאי דיור והיגיינה ירודים, והייתה מצב רפואי שכיח במערב הפרוע. היה נראה שלמצב רפואי זה, מעבר להשפעה הברורה הבריאותית, הייתה השפעה על יכולות הצליפה של היקוק, וברמה היומיומית, אף גרמה מספר פעמים למעצרו בעוון שוטטות, דבר שאינו בשגרה, ביחס לאדם, שאך לפני מספר שנים, הרוויח סכומים יפים ממופעים והימורים.

ביום 5 במרץ 1876- בהיותו בן כמעט 39, וחמישה חודשים טרם מותו- בשאנון, מדינת וייאומינג, נישא היקוק לאגנס תאצ'ר לייק, בת ה-50 שהיה בבעלותה קרקס. היקוק עזב את כלתו "החדשה" כעבור מספר חודשים, אגב הצטרפותו למשלחתו של חברו צ'ארלס "קולרדו" אוטר בחיפושיו אחר זהב ב"שדות הזהב, שבדרום מדינת דקוטה. לא חלף הרבה זמן, וביל הפראי עתיד לפגוש את מי שתיחשב בתולדות המערב הפרוע כבת זוגו המיתולוגית. אותה אישה היא מרתה ג'יין קאנארי, הידועה בכינויה: "Calamity Jane", אשר טענה באוטוביוגרפיה שלה שהיא הייתה נשואה להיקוק, והיא התגרשה ממנו על מנת שיהיה חופשי להינשא לאגנס תאצ'ר לייק, אך אף תיעוד רשמי לא נמצא כדי לתמוך בטענותיה. האמונה הרווחת היא שהשניים נפגשו לראשונה לאחר שג'יין שוחררה מתפקידה כגששית וחייל סיור בפורט לאראמי, והצטרפה למשלחת שהיקוק נמנה עליה. המשלחת הגיע לעיר דד-ווד ביולי 1876. ג'יין בעצמה אישרה את הגרסה הזאת בדבר פגישתם בראיון שנערך עימה באחד העיתונים בשנת 1896. זאת, אף על פי שבניגוד לגרסה המקובלת, היא טענה שהיא אושפזה בפורט לאראי, בטרם פגישתה עם היקוק, ולא שירתה שם כגששית וחיילת סיור.

זמן קצר לפני מותו של היקוק, הוא כתב מכתב לאשתו "החדשה", שאולי יש בו כדי למסמס את גרסתה של קלימיטי ג'יין בדבר נישואיהן ושבחלקו כתב בזאת הלשון:

אגנס יקירתי, אם יקרה מקרה ואנחנו לא ניפגש שוב, אזי, בזמן שאירה את ירייתי האחרונה, אני בעדינות אנשוף את שמה של אשתי – אגנס – ובאיחולי פרידה טובים, אפילו בעבור אויבי, אני אקפוץ (אל המוות) ו-'אנסה לשחות אל העבר השני'

הירצחו

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

תצלום של העיירה דדווד משנת 1876, שנת הירצחו של ביל היקוק

ל"ביל הפראי" היה חיזיון, אותו השמיע בפני חברו צ'ארלס "קולרדו" אוטר ועוד מספר אנשים שהיו במקום באותה עת, כי העיירה דד-ווד תהיה תחנתו האחרונה.

בתאריך 2 באוגוסט 1876, עת שעשה בדד-ווד, דקוטה, שיחק היקוק פוקר במסבאת "Nuttal & Mann" (ביתן מס' 10), כאשר יחד עמו, נסובו לשולחן המשחק קרל מאן, מבעלי המסבאה, צ'ארלי ריץ' וקפטן ויליאם ר. מאסי. באותו היום, שלא כהרגלו, ישב עם גבו אל דלת הכניסה למסבאה. היקוק ביקש פעמיים מצ'ארלי ריץ' להחליף עמו מקום ישיבה, כך שפניו יהיו לדלת, כפי שתמיד נהג לעשות, אולם ריץ' לא נעתר לבקשה.

היקוק סבל מרצף הפסדים באותו יום, ואף נאלץ ללוות כסף מהברמן. לתוך המסבאה, נכנס, מבלי שהבחינו בו, צייד באפלו לשעבר בשם ג'ון "ג'ק אף שבור" מקול (John "Broken Nose Jack" McCall). לא ידועים פרטים רבים אודות חייו של מקול, אולם מהפרטים המועטים שידועים, מעבר לעובדה הבסיסית כי נולד ב-1852 או 1853 והיה בן 24 במותו ביום 1 במרץ 1877, ידוע כי גדל בקאנטקי עם שלוש אחיות, אך ליבו משכו משם אל המערב הפרוע, שם הפך לצייד באפלו. עד 1876 הוא חי תחת השם הבדוי "ביל סוטארלנד" בעיר דד-ווד, שהייתה באותם ימים מחנה לכריית זהב.

ככל הנראה, המיקום המקורי של המסבאה בה נרצח ביל היקוק - בבניין מס' 624 ברחובה הראשי של העיר דדווד בהווה

מקול צעד בלתי מורגש עד כדי מרחק קטן מגבו של "ביל הפראי", ואז לפתע, וללא שום התרעה, שלף את אקדחו, צעק "!Take That", ואז ירה ירייה בודדת לכיוונו של היקוק, אשר הביאה למותו בו במקום. הכדור חדר את ראשו של היקוק מאחור, יצא מלחיו הימנית, וסיים את מסלול מעופו כאשר הוא פוגע בשורש כף ידו השמאלית של קפטן ויליאם ר. מאסי.

הסיבה לירי של מקול, מתוך כוונה להרוג את היקוק, עדיין שנויה במחלוקת, ונחלקת לשלוש גרסאות חלופיות: קביעת בית המשפט בנושא, הסברה הרווחת בקרב הקהל הרחב וגרסתו של מקול עצמו. באופן רשמי, לימים נקבע במשפטו השני של מקול כי גורמים מסוימים שילמו למקול על-מנת שיבצע את המעשה, משום שככל הנראה פחדו מאפשרות עתידית כי ימונה לשריף של העיירה דד-ווד. עם זאת, למרות קביעה זאת של בית המשפט, האמונה הרווחת היא שמקול נעשה עצבני ונטר טינה להיקוק, בעקבות מה שהוא תפס, כהצעה מתנשאת. על פי הסברה המקובלת, מעשה שהיה כך היה, שאך יום לפני הרצח, בעקבות משחק פוקר שבו הפסיד מקול השיכור את כל כספו להיקוק, לאחר סיבוב אחד, הציע האחרון כסף למקול השיכור על מנת שיוכל לקנות לעצמו ארוחת בוקר והשא לו עצה כי ראוי ויימנע להמשיך ולשחק פוקר עד שיוכל לכסות את הפסדיו. אף על פי שמקול לקח את הכסף לארוחת הבוקר, הוא תפס את "נדיבות המנצחים" של היקוק ואת עצתו בפריזמה קנטרנית, יהירה ומתנשאת - וטינתו זאת, היא שגרמה לו לרצוח את היקוק.

באומרנו זאת, ראוי עוד להזכיר את גרסתו של מקול לסיבת הרצח, כפי שהעיד בשני המשפטים שנערכו לו. לדבריו, היקוק היה אחראי לרצח אחיו, ורצח זה היה לא יותר מאשר נקמת דם. גרסה זאת נראתה בזמנו יחסית סבירה, ואף מתיישבת עם המציאות במידת מה, שכן, ידוע שלו מקול (אחיו של ג'ק) נהרג על ידי איש חוק אלמוני בעיר אבילין, קנזס - היכן שכזכור, כחמש שנים לפני כן, בשנת 1871, כיהן היקוק כמרשל של העיר. אולם לימים- בעוד שבמשפטו הראשון של מקול, טענה זאת שנתקבלה היא אשר הביאה לזיכויו- יתברר במשפטו השני, כי לא היה לו מעולם אח, ובכך למעשה הוזמה טענתו זו.

מאז מעשה זה, שהיה לכל הדעות אקט פחדני, שכן, נגד את כל נורמות ההתנהגות שהיו נהוגות במערב הפרוע, נזכר שמו של מקול בקרב קהל המעריצים של היקוק לדיראון כ"ג'ק מקול הפחדן" (באנגלית:"The Coward Jack McCall").

הלווייתו וקבורתו

סטיב וצ'ארלי אוטר בקברו של "ביל היקוק הפראי"

צ'ארלס "קולרדו" אוטר, חברו ושותפו של היקוק, דרש את גופתו של היקוק ושם מודעת אבל בעיתון המקומי "The Black Hills Pioneer", שאמרה בזאת הלשון:

מת בדד-ווד, בלקהילס- ביום 2 באוגוסט 1876, כתוצאה מהשפעתה של יריית אקדח – ג'.ב. היקוק ("ביל הפראי"), לשעבר משאנון, וויומינג. טקס ההלוויה יערך במחנהו של צ'ארלי אוטר, ביום חמישי אחה"צ, ביום 3 באוגוסט 1876, בשעה 15:00- כולם מוזמנים אחר כבוד להגיע

כמעט כל העיירה הגיעה להלוויה, ואוטר קבר את היקוק כשלמרגלות קברו קבע מצבה מעץ שהכיתוב עליה:

ביל הפראי, ג'.ב. היקוק נהרג על ידי המתנקש ג'ק מקול בדד-ווד, בלקהילס, ביום 2 באוגוסט 1876. נפרדנו, אבל אנחנו ניפגש שוב במישורי הצייד השמחים, ולא נפרד עוד. להתראות. קולרדו צ'ארלי, צ'.ה. אוטר

במקור, היקוק נקבר בבית הקברות של איגלסייד, שהיה בזמנו בית הקברות המקורי של דד-ווד. בית הקברות התמלא במהירות, באופן שמנע שימוש נוסף, ובשנת 1879, ביום השנה השלישי למותו, אוטר שילם על העברת קברו של היקוק לבית הקברות החדש "הר מוריה". לאחר מכן, מכיוון ששטח בית הקברות הישן היה אזור שהיה מתאים ליישוב מתיישבים חדשים, שאר הגופות הועברו גם כן, לבית הקברות החדשות במהלך שנות השמונים של המאה ה-19.

אוטר פיקח על העברת הגופה וציין שאף על פי שגופתו נשתמרה באופן כמעט מושלם, היקוק נחנט באופן לא מושלם. רוצה לומר, שכתוצאה מהעבודה הרשלנית, הריאקציה של חומר הקלציום-קרבונט, שמקורו בגבעות הסמוכות, עם גופתו של היקוק הביאה להליך התאבנותה, ברי, תהליך שבה חומר אורגני הופך לאבן. לעניין זה, מעיד אחד העובדים בשם יוסף מקלינטוק, שרשם תיאור מפורט על כך בכתב. כפי שמסתבר, מקלינטוק השתמש בפחית על מנת להקיש על הגופה, מרגל ועד ראש, ולא מצא אף "בשר רך" לרפואה. הוא ציין כי הצליל היה דומה להקשה על קיר אבנים, ולסברתו שאריות הגופה שקלו יותר מ-181 ק"ג(400 lb); כשלעומתו, ווילאם אוסטין, האחראי על בית הקברות, העריך אותן כשוקלות 227 ק"ג, מה שהקשה על העברתן לאתר הקבורה החדש.

המצבה המקורית של קברו של היקוק הועברה למקום קברו החדש, אך עד 1891 נהרסה בידי "שודדי קברים ומחפשי מזכרות", ומשכך, הוחלפה בפסל. גם פסל זה נהרס במרוצת הזמן על ידי "ציידי מזכרות", והוחלף בפסל שיש בדמותו ובממדיו האמיתיים של היקוק. גם פסל זה נפגם בצורה קשה, מה שהוביל לסגירת מתחם הקבר בגדר גבוהה לצורך הגנתו. גדר זאת נחתכה על ידי "אוספי מזכרות" בשנות ה-50 של המאה ה-20 והפסל הוזז שוב. נכון לראשית העשור השני של המאה ה-21, גופתו של היקוק עדיין מצויה בבית הקברות של הר מוריה, במתחם קבר בגודל 3 מ"ר, העשוי בטון יצוק והמוקף בגדר פלדה. מרתה ג'יין קאנארי, אשר הייתה ידועה בכינויה "Calamity Jane", ניהלה קשר עם היקוק, ולגרסתה אף הייתה נשואה לו, נקברה בסמוך לקברו של היקוק, על פי בקשתה על ערש דווי.

משפטו של רוצחו של היקוק

נתונים טכניים

נאשם: ג'ון ("ג'ק") מקול.

האישום: רצח.

הסניגורים: במשפט הראשון: "השופט" מילר; במשפט החוזר: אוליבר שאנון, ויליאם הנרי, הריסון בידל.

הקטגורים: במשפט הראשון: "קולונל" ג'ורג מאי; במשפט החוזר: ויליאם פאונד.

שופטים: במשפט הראשון: ויליאם ל. קייקנדול; במשפט החוזר: פיטר ס. שאנון.

מקום המשפט: במשפט הראשון: דד-ווד, דקוטה הדרומית; במשפט החוזר: ינקטון, דרום דקוטה.

תאריך המשפט: במשפט הראשון: 3 באוגוסט 1876; במשפט החוזר: 4 – 6 בדצמבר 1876

הכרעת הדין: במשפט הראשון: זיכוי; במשפט החוזר: אשם.

גזר הדין: במשפט הראשון: - ; במשפט החוזר: מוות בתלייה.

משפטו הראשון

במשפט הראשון, מקול טען בעדותו כי הוא רצח את היקוק כנקמת דם בגין רציחתו את אחיו, והוא היה עושה זאת שוב אם הייתה לו את ההזדמנות לכך. לאחר סיום שלב ההוכחות, ויציאתם של חבר המושבעים להתייעצות, שארכה פחות משעתיים, הכרעת דינם קבעה: "לא אשם". הכרעת דין זאת קוממה רבים בציבור, ואת הלך הרוח ששרר בעקבות הכרעת הדין נראה שניתן למצוא במאמר מערכת חריף שפורסם בעיתון "The Black Hills Pioneer", ושתמצית הדברים המבואים להלן משקפים את הרוח העולה ממנו:

מי ייתן ויהיה זה חוסר מזלנו להרוג אדם...כל רצוננו הוא שהמשפט ייערך במחנות כורי המכרות המצויים באותן גבעות

(הסבר הציטוט: כוונת כותב המאמר היא לרמוז לעשיית משפט שדה בג'ק מקול, שהוא אשר יביא לעשיית צדק כאשר כל אדם יינשא באחריות המוסרית למשפט שדה זה לבדו)

לאחר סיום משפטו, שנערך כאמור לעיל בעיירה דד-ווד, המשיך מקול להתמהמה מספר ימים בעיירה, עד אשר אדם בשם ג'ו "קליפורניה" "המליץ" לו בחום לצאת ממנה היות ש-"האוויר סביבו חם מדי". ודוק, בעניין זה דווח כי מרתה ג'יין קאנארי- שהייתה ידועה בכינויה:"Calamity Jane", וכאמור לעיל, ניהלה פרשת אהבים עם היקוק ולגרסתה אף הייתה נשואה לו- עמדה בראש המון זועם שאיים על מקול בלינץ', אולם יש להתייחס לכך בספקנות, שכן על פי תיעוד רשמי, בזמן מותו של "ביל הפראי" היא הוחזקה במעצר על ידי שלטונות הצבא. אולם, כך או כך, מקול הבין את הרמז, ובספק יציאתו את העיר, ספק בריחתו ממנה, בואכה מדינת וואיומינג, אגב אמונתו כי הוא הצליח להתחמק מעונש החוק (ע"ע:סיכון כפול), הוא לא שמר על פיו, והרבה להתרברב לכל מי שניאות לשמוע כי הוא הרג את "ביל היקוק הפראי" המפורסם.

משפטו החוזר ("שמיעה מחדש")

רברבנותו של מקול היא "באופן מילולי" אשר הובילה אותו למותו, כאשר מרשל של ארצות הברית בלאראמי, מדינת וויאיומיניג, שמע אותו מתרברב כי הרג את "ביל הפראי" בדו-קרב ועצר אותו ביום 29 באוגוסט 1876.

בעת מעצרו, טען סניגורו של מקול ל"סיכון כפול" בשל העובדה כי מרשו כבר נשפט על מעשיו ונמצא "לא אשם". ברם, ביהמ"ש הדן במעצר דחה את הטענה וקבע כי הכרעת ביהמ"ש בפסק הדין הייתה בלתי חוקית. זאת, בשל העובדה כי דד-ווד הייתה התנחלות בלתי חוקית שהוקמה בטריטוריה אינדיאנית, ומכיוון שכך, כל רשויותיה, ובכלל זאת רשויות אכיפת החוק והמשפט, נעדרו סמכות חוקית.

המשפט החוזר, שהיה בחזקת "שמיעה מחדש", נערך ביאנקטון, דרום דקוטה. לורנזו באטלר היקוק, אחיו של ביל היקוק, שעשה את כל הדרך ממדינת אילנוי על מנת להיות נוכח במשפטו החוזר של רוצח אחיו, ציין לאחר סיום המשפט כי נראה בעיניו שמקול לא הביע כל חרטה בעניין. הפעם מקול נמצא אשם.

העיתונאי לנדר ריצ'רדסון ראיין את היקוק זמן קצר לפני מותו ואף עזר בקבורתו. ריצ'רדסון כתב על מפגשם במהדורה שיצאה באפריל 1877 של הירחון "סקריבנר", שבמסגרת הכתבה הוא מספר על משפט השני של מקול:

בכותבי את השורות האחרונות של הסקיצה הראשונית של מאמר זה, שמועה הגיעה אל אוזני שמבצע הטבח בביל הפראי נעצר בשנית על ידי רשויות ארצות הברית, ואחרי משפט הוא נידון למוות בעבור רצח חסר רחמים. הוא עכשיו ביאנקטון, מחכה לביצוע גזר דינו. במהלך המשפט הוכח שהרוצח נשכר לעשות כן על ידי מהמרים. מי חשש מהזמן (העתידי) שבו אזרחים טובים ימנו את ביל "אלוף החוק והסדר"- מינוי שהוא החזיק בו בעבר בגבול קנזס, והוכיח בכך את גבריותו ואומץ ליבו

ב-1 במרץ 1877, בשעה 22:10, הוצא מקול להורג בתלייה. גזר דין מוות זה, היה הראשון שבוצע באופן חוקי במדינת דקוטה.

מקול נקבר בפינה הדרום מערבית של בית הקברות הקתולי של יאנקטון. בשנת 1881, כאשר שטחו של בית הקברות הוזז, לטובת הקמתו של בית חולים לחולי נפש, התגלה כי גופתו נקברה עם הלולאה של חבל התלייה לצווארו. אף על פי ששאריות גופתו נקברו מחדש בקבר בלתי מסומן בבית הקברות של יאנקטון, המיקום המדויק אבד ברבות הזמן וכך המקום בו מצוי הקבר אינו ידוע עוד.

תולדות המונח: "ידו של איש מת" ("Dead man's hand")

כאמור לעיל, בסמוך למותו, היקוק הוכרח ללוות כסף מהקזינו כאשר נדרש להשוות את סכום הימורו לזה של האחרים. האגדה מספרת כי הוא לווה 50$, וכאשר נורה, שעה שנפל מכסאו, וידו חסרת החיים נפלה על הרצפה, הוא המשיך להחזיק בקלפיו, שהיו זוג אסים וזוג שמיניות כולם שחורים, ועוד קלף חמישי בלתי ידוע. קומבינציה זאת של קלפים, ברי, יד בפוקר של 2 זוגות של "אסים ושמיניות" (אנגלית:,two-pair poker hand "namely "aces and eights) לעולם זכתה במשחק הפוקר לכינוי "ידו של איש מת" ("Dead Man's Hand").

"ידו של איש מת" ("Dead Man's Hand")

זהות הקלף החמישי נתונה לוויכוח, ויש האומרים כי בסמוך לשעת הירי, הקלף החמישי הוחזר לקופת הדילר וטרם הירי לא הספיק ביל הפראי לקבל אחר במקומו. אולם באותה נשימה, אוזכרו במקומות שונים, ארבע הצעות עיקריות באשר לזהות הקלף החמישי:

נסיך יהלום – בהתאם לפרוטוקול של משפטו השני של מקול.

תשע יהלום- אם להסתמך על עדותו של עד ראייה כפי שנרשמה בעיתון.

חמש יהלום- על פי הגרסה הרשמית של העיירה דד-ווד זה הקלף החמישי.

מלכה תלתן- על פי התוכנית: "Ripley's Believe It or Not". ודוק, כי אף יוסף רוזה, כותב הביוגרפיה של היקוק מציין כי:"האמונה הרווחת היא שהקלפים היו: אס תלתן, אס עלה, זוג שמיניות (עלה ותלתן), ומלכה תלתן כקלף "השובר שוויון"(אנגלית:"kicker")". אולם רוזה, לא תמך את גרסתו זאת בסימוכין כלשהן.

הניב המקצועי בפוקר: "ידו של איש מת", צמח עוד בטרם מותו של "ביל הפראי", וחייב את תקומתו למספר של שחקני פוקר שנהרגו עקב סכסוכים, והיה מזוהה עם מספר קומבינציות של קלפים. כך למשל, ב-1886, כעשר שנים לאחר מותו של "ביל הפראי", "ידו של איש מת" הוסברה בעיתון מסוים בצפון דקוטה כקומבינציה של שלושה נסיכים וזוג עשיריות, בהקדישה את המונח למשחק פוקר שנערך במדינת אילנוי כארבעים שנה מוקדם יותר. עובדה זאת מצביעה על כך כי באותן שנים "ידו של היקוק" טרם צברה נופך פופולרי, והיא טרם הייתה קומבינציית הקלפים המקובלת אשר אליה מתכוונים בעת שימוש במונח "ידו של איש מת"- כפי שנקבע רשמית ב-1979 על ידי היכל התהילה של הפוקר, הממוקם בלאס וגאס, נבאדה.

"כוכב התהילה" של היקוק בשדרת כוכבי המערב הפרוע

"כוכב התהילה" של היקוק בשדרת כוכבי המערב הפרוע

זה קשה להפריד בין מציאות לדמיון ככל הנוגע להיקוק, מושא "כוכב התהילה" הראשון של עידן המערב הפרוע, שבהרבה מובנים היה ראשון גיבורי הקומיקס, שלתהילתו מקביל סיפור של אדם אחר שהשיג אותה באותו אופן, הלא הוא דייווי קרוקט. בחנות המזכרות של "כוכבי התהילה" מעלליו של היקוק מוצגים בצורה הרואית, מה שהופך אותו "לגדול יותר מהחיים", אולם למען האמת, סיפורים אלה מוגזמים אם לא מופרכים, וכולם המצאה ופיברוק של כותבי מעלליו ושלו עצמו.

על הקשר בין ביל היקוק וקלמיטי ג'יין הופק ב-1953 הסרט המוזיקלי קלמיטי ג'יין עם הווארד קיל בתפקיד ביל היקוק ודוריס דיי בתפקיד קלמיטי ג'יין. ב-1963 הופק על כך סרט טלוויזיה עם קרול ברנט בתפקיד קלמיטי ג'יין. כן הועלו הפקות רבות של קלמיטי ג'יין לתיאטרון.

קישורים חיצוניים

• אלי אשד, שם מת ביל היקוק: דדווד המערב הפרוע, באתר "אימגו(הקישור אינו פעיל)", 18 בספטמבר 2006
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34569355ביל היקוק הפראי